צור קשר
...Loading...

בין אגרסיה לתוקפנות, חלק א'. ענת גיחון MA

לעיסוק בתנועה האגרסיבית הגעתי מתוך חקירה של סוגייה שנמצאת במרכז ההוייה הטיפולית – הצורך להציב את האחר במרכז , להיות קשוב למטופליך עד כדי השאלת עצמך כ"זולת עצמי" עבורם.  לרבים מאיתנו שבחרו בתחום זה, הכשרה רבת שנים בדינמיקה זו, עוד מימי ילדותנו המוקדמים, מתוך התפקיד שמילאנו במשפחותינו - דרישה להיות קשוב אל ומכיל את סביבתי הקרובה ביותר, את מי שהיה אמור להיות שם בשבילי.

בתנאי התפתחות כאלה, יציאה החוצה אל העולם שבאה באופן ישיר ואותנטי מתוך עצמי, מנוגדת לאופן שבו הותנינו להתארגן לשם הבטחת המשך קיום הדיאדה אני-סביבה, ומאיימת על מעט הביטחון שדיאדה זו נסכה בנו....

זה הגורל שנפל בחלקי, כמו בחלקם של רבים מחברי למקצוע, ושל לא מעט ממטופלי– כל ביטוי אותנטי חזק, אסרטיבי, שלא לדבר על תוקפני, עורר בסביבתי הקרובה, בעיקר בהורי, כל אחד בדרכו, תגובה כל כך מפחידה, שנאלצתי לקבור אותו עמוק בתוכי, משתמשת בשרירי הגרון, בית החזה והסרעפת, נאלצת למצוא דרכים חלופיות, מתמחה בהתחמדנות ובמניפולטיביות, ובעיקר שוחה בים של פחד וחרדה, רגשות  שהמשכתי לחוות במהלך חיי בכל פעם שנדרשתי לסוג כזה של ביטוי.

שנים רבות של חקירה את הדפוס הזה, כחלק מתהליך ההשתחררות מהצורך לרצות ומפחד מכל מה שעשוי לעורר כעס כלפי, הביאה אותי בעשור האחרון לרצות להתמקד ולהבין יותר לעומק את הסוגיה של אגרסיה, על כל מורכבותה. שמחה לשתף בפרי חקירה זו. בחלק הראשון של מסמך זה אתייחס להסתכלות על אספקטים שונים שקשורים בספקטרום של התנועה האגרסיבית. בחלקה השני אתייחס לעבודה טיפולית בסוגייה זו, כולל הצגת שתי דוגמאות קליניות.

אגרסיה

ההתייחסות למושג "אגרסיה" בסיפרות הפסיכואנליטית ובעולם הטיפול מגוונת ביותר. ההסתכלות הרווחת מזהה אגרסיה עם רגשות שליליים כמו תוקפנות, זעם, שנאה, אלימות וכו, בין אם כדחף מולד והרסני, או כתגובה  לכשל סביבתי.  העמדה שאציג במסמך זה היא של תיאורטיקנים שראו באגרסיה כוח מולד, בעל תפקיד מאד משמעותי בהתפתחות העצמיות שלנו. תיאורטיקנים אלה, שמסתכלים על אגרסיה מנקודת מבט אנרגטית, מזהים אותה עם תנועה וחיות.

וילהלם רייך, שמסתכל עדיין על אגרסיה מנקודת המבט של תיאוריית הדחף, מזהה אותה עם חיות מעוגנת במיניות. "כל ביטוי של חיים הוא אגרסיבי – האקט של הנאה מינית ...כמו גם האקט של חיפוש אחר מזון. אגרסיה היא ביטוי החיות של מערכת השרירים ושל מערכת התנועה... והיא תמיד ביטוי למאמץ למילוי של צורך ויטאלי." (רייך, 1973, עמ' 156).  השורש לפאן היותר שלילי של אגרסיה, כמו אלימות, הרסנות, פרברסיה ובעיקר שנאה, נתפס בעיני רייך כטעינה מינית חסומה.

בשנים מאוחרות יותר, עם העברת מרכז הכובד בתיאוריות האנליטיות מראיית הדחף כגורם מרכזי בהתפתחות דפוסי אישיות, ליחסי אובייקט ובעיקר לדפוסי התקשרות מוקדמים, ההסתכלות על המקור להרסנות, זעם, שנאה ואלימות הוסטו ממיניות מתוסכלת לכשלים בהתייחסות של הדמויות המשמעותיות בסביבת הילד.

הפורמולציה של אלכסנדר לואן, ממשיכו של וילהלם רייך ומי שפיתח באמצע המאה הקודמת את הדיסיפלינה של האנליזה הביואנרגטית, נשענת על המשמעות המילולית של המילה. פירוש המילה "אגרסיה", לפי מילון וובסטר הבינלאומי, היא:

" לזוז קדימה או לקראת". (אג- קדימה. לעומת רג – אחורה). "אנחנו מחשיבים מישהו כאגרסיבי כשהוא יוצא החוצה, (reaches out) לשם סיפוק הצרכים שלו". (לואן, 2005, עמ' 297).  נשימה, מציצת הפטמה, הושטת ידיים לקשר, כמו גם מיניות, נחשבים כפונקציות אגרסיביות.  (שם, עמ' 299, 302).

התפיסה של וויניקוטלגבי אגרסיה לא שונה כל כך מזו של לואן ורייך, תוך הדגשת  נקודת המבט האנרגטית בהתייחסו לאגרסיה ככוח חיובי,  כתשוקה, כחלק מהביטוי הפרימיטיבי של האהבה. "ויניקוט רואה את האגרסיה כאש שבתוכנו. היא המנוע, האנרגיה ההתפתחותית המוצאת את ביטויה בפעילות, בתיאבון, בתנועה, בספונטניות ובאהבה. קיומה היא עדות לחיים... " (אסנת אראל בוויניקוט, 2009, עמ' 92.). כוח ביולוגי מולד זה צריך  להחוות באופן מלא כחלק מהמסע  לכיוון אינדיבידואציה, יצירתיות ואמיתיות.

ריזו, מייזנר ודן בואי , בספרם "The Dynamics of Human Aggression" משתמשים במונחים שקשורים באנרגיה ובמוטיבציה בהציגם את תפיסתם לגבי אגרסיה. הם מגדירים אגרסיה כ"יכולת של האורגניזם, שמושרשת בביולוגיה שלו, להוציא לפועל פעילות פיסית או נפשית שמטרתה להתגבר על מכשול שפוגם  בהשלמת פעולה מכוונת, פנימית או חיצונית." (ריזו, מייזנר, ביואי, 2004, עמ' 69, 104).

למעשה ניתן לראות  אגרסיה כרצף של טעינה ליבידינאלית, שנמצאת בקורלציה עם המערכת התנועתית והנשימתית ושתומכת בביטוי של עצמי אמיתי ומתקשר. בהינתן כמות מספקת של אנרגיה זמינה, אגרסיה מתחילה מהיכולת לרצות וליזום תנועה לכיוון מפגש עם החוץ - זהו הכוח שמניע אותנו קדימה, להגשמת צרכינו ומשאלותינו , ליצירת קשר עם החוץ ולמימוש עצמי.  זוהי גם הטעינה שמסייעת לנו להסיר מכשול שפוגם בפעולות אלה. פן חשוב בתנועה האגרסיבית הבריאה היא בתמיכה שלה באסרטיביות, שהיא היכולת להביע את הצרכים והרצונות שלנו בבהירות ובכוח, כמו גם הכוח שמסייע בהצבת ותביעת גבול, מעין גדר סביב עצמנו, שמגן על הנפרדות, האינדיבידואליות וההכלה העצמית. אגרסיה תומכת בתחושת לכידות ושלמות העצמי,  בין היתר דרך היכולת לבטא באופן ישיר תסכול או כעס, שהן התגובות למקרה של איום על השלמות, על החופש, הרגשי והפיסי, ועל כבודנו העצמי.

ליכולת לקיים ולבטא כוח זה תפקיד חשוב בתחזוקת יחסי קירבה ואינטימיות תקינים. כשהרשות לבטא את התנועה האגרסיבית נחסמת או נאסרת, באופן ישיר או עקיף, הטעינה או תפנה כנגד העצמי, ותחווה  במופעים שונים של שלילה עצמית, כמו דכאון, חרדה, אשמה, בושה וכו', ו\או תצטבר, ותבוא לידי ביטוי בזעם, שהוא כוח הרסני, בשנאה ובאלימות.

למעשה האגרסיה היא כוח הכרחי בכל היקום – ההישרדות והאבולוציה  של כל בעלי החיים תלויות בקיום אנרגיה זו. ככל שבעל חיים אגרסיבי יותר – החל מהיכולת של גור יונק לחפש את הפיטמה, להעמד על רגליו, ובבגרותו לחפש אחר מזון, אחר בן-זוג בריא להזדווג איתו, ואחרי טריטוריה מוצלחת – כך סיכויי ההישרדות שלו גדלים.

כעס וזעם

באורגניזם אנושי,  כשיש מכשול בזרימה של תנועה  שקשורה בביטוי הצרכים והרצונות שלנו– נחווה תסכול וכעס, שהוא זרימה של רגש שכמו אצל כל יונק אחר נועד להרחיק את המכשול, למחות כנגד האיום על השלמות שלנו, הפיסית והרגשית. חוויית פגיעה בשלמות קשורה גם לרגשות כמו בושה, השפלה. בלי האפשרות לבטא כעס באופן מלא, אנחנו עשויים לקפוא בפחד. רייך ומאוחר יותר לואן ראו בכעס כוח חיים חשוב בחיי כל היצורים, בעל כוח מרפא, משקם ומגן. "ללא כעס אנחנו חסרי אונים כנגד פגיעות שהחיים חושפים אותנו אליהם". (לואן, 1995, עמ. 103)

באותו הקשר, לואן נזכר במשפט ששמע מרייך בסמינר ב-1945: "כשההושטה לעונג מתוסכלת, יש נסיגה של האימפולס, שיוצרת פגיעה בשלמות הגוף. תחושת השלמות יכולה להשתקם רק דרך המוביליזציה של האנרגיה האגרסיבית וביטויה בכעס. ביטוי זה ימסד מחדש את הגבולות הטבעיים ואת יכולתו לצאת מחדש לקשר". (שם, עמ. 104) בתנאים טובים דיים, כעס נחווה כנחשול של אקסיטציה כלפי מעלה, לאורך הגב ולתוך הזרועות, שעכשיו טעונות מספיק כדי להכות.

האקסיטציה  זורמת מעבר לראש ולתוך העיניים, ללסת ולשיניים, נטענות  לנשיכה.  נשיכה היא אימפולס טבעי עבורנו כאוכלי בשר. השימוש בקול מרעיד את הצינור המרכזי של הגוף ומגביר את הטעינה האנרגטית של הפעולה. מצבים טראומטיים, שיוצרים שוק ו\או דיסוציאציה, שמתבטאים לא פעם במתח בבסיס הגולגולת, יגרמו לעצירת זרימת האנרגיה כלפי מעלה, ולכן יפגעו בזרימה הטבעית של כעס.

כשכעס נחסם, בגלל שלילה חיצונית או פנימית, הטעינה מצטברת בגוף. היא לעולם לא נעלמת. אם אין אפשרות לביטוי של כעס – הטעינה תופנה כנגד העצמי,במופעים כמו דכאון, חרדה, בושה  ו\או תבוא לידי ביטוי בצורה של כוח הרסני, כמו זעם, נקמנות, אלימות.  לאגרסיה שמופנית כלפי העצמי מופעים שונים של שלילה עצמית, כמו אשמה או כבושה, שמלווים בתחושת שלילית כלפי אספקטים של העצמי. כשכעס שלא נפרק מצטבר, הוא הופך לכוח הרסני, לשנאה, ביקורתיות, עוינות תמידית ולזעם. זעם בד"כ לא מתפרץ בתגובה לגירוי מיידי, מציאותי, אלא יותר בתגובה לגירוי שמזכיר לנו סיטואציה קודמת משמעותית, ושבתוך קשר טיפולי מהווים בסיס לטרנספרנס. שלא כמו כעס, זעם הוא רגש הרסני, שמכוון להכאיב, לשבור מישהו או משהו.

בספרו "הזנה מרעילה," מייקל אייגן, פסיכואנליטיקאי ניויורקי, מממשיכי וויניקוט, מתאר באופן חי איך זעם נחווה: "הזעם בחיי הפרט היא חוויה מצטברת. היא נערמת בגופו של היחיד ומרעילה שרירים, עצבים, כלי דם. היא לא רק מקשה את הגוף, היא גם מרעילה את מחשבותיו. היא גורמת לתחושת נקם מגיל צעיר, ולמרירות... זעם כרוני שקשור לפגיעה בנו יכול לנגוס בחיינו כמו חומצה  ולפגום בשלמות הפסיכוסומאטית שלנו." (אייגן, 1999, עמ. 48)

התפתחות התנועה האגרסיבית בתוך קשר

אם נסתכל על יונקים אנושיים, התפתחות התנועה האגרסיבית קשורה להתפתחות הלכידות של הפונקציות הגופניות, ושל עצמיות. כבר החל מהשלב הפרה-נטלי האגרסיה באה לידי ביטוי בתנועת  הזרע אל הביצית, בהשתרשות הביצית המופרית בדופן הרחם ואח"כ בתנועות העובר; לאחר שהעובר דוחף\נדחף החוצה, לעולם, והופך לתינוק, בהינתן תנאים טובים-דיים, הוא יבטא את צרכיו העמוקים והאותנטיים ביותר בביטוי קולי ותנועתי, ביטוי שעם התפתחותו יהיה מורכב, ברור וחזק יותר.

לתנאים הסביבתיים השפעה קריטית על התפתחות אגרסיה בריאה. תנאי התפתחות בריאים הם קיום של הורות טובה דייה, שבה האם (או הדיאדה ההורית) מצליחה להוות קרקע פיסית ורגשית חיה, פועמת וקשובה שלתוכה התינוק ואח"כ הפעוט והילד יוכל להרפות באופן מלא, באופנים המשתנים עם התפתחותו (הכוונה להרפיה פיסית בשלב הראשון, ולתחושת בטחון מעגנת בשלבים מאוחרים יותר); להתאים, "להשאיל" את עצמה לצרכי הילד (כלומר במונחו של קוהוט ותאוריית העצמי – להוות "זולתעצמי" לילד, או במונחי האינטרסובייקטיבים – להשהות את הסובייקטיביות של עצמה) - רק בתנאים אלה הילד יכול להתקיים ולהרגיש את החוויה של "היות" (being).

הפאן הרך על הרצף ששייך לספקטרום האגרסיבי כפי שהוגדר כאן– של יציאה לקשר מתחילת החיים-  במבט, חיפוש הפיטמה ויניקה ממנה, השמעת קול, הושטת ידיים וכו, מוכר ומובן מאליו. וויניקוט, במאמרו "אגרסיה בהתייחסותה להתפתחות רגשית" (וויניקוט, 2009) מדגיש את הפאן ששייך לביטוי החזק יותר, הכביכול תוקפני, שמתקיים מתחילת קיומנו – גם בשלב העוברי, שבו התינוק בועט, לפעמים בכוח רב, וגם בשלב החיים המוקדם, שמכונה PRE-CONCERN, שלב בו התנועתיות עדיין לא אינטגרטיבית, וכשאז התינוק מושך, דוחף, יונק בחוזקה, מבלי להיות מודע לתוצאות מעשיו ולכך שהוא מכאיב לאימו. כלומר כאן אגרסיה, שכוללת התקפות על גוף האם, היא חלק מביטוי אהבה. אם הרשות לביטוי זה תיפגע, היכולת ליצור מאוחר יותר קשר אינטימי אינטגרטיבי, בלי צורך לפצל בעצמי ובאחר בין טוב לרע -  תיפגם.  (וויניקוט, 2009, עמ. - 9694).

בשלב מאוחר יותר אגרסיה משמשת ככלי ליצירת הבחנה בין מה שהוא "אני" ל"לא אני". גם כאן, תהליך זה יכול להתרחש כשהפעוט מורשה לבטא כלפי ההורה כעס, זעם, ואפילו אימפולסים הרסניים, כשההורה מצידו יכול לשאת ביטויים אלה בלי נקמנות. (וויניקוט, 1971, עמ. 89-90). יכולת זו מאפשרת יצירת אינטגרציה עמוקה יותר בין כל חלקי העצמי של הילד, בלי לחוש אשמה לגבי הפן התוקפני שלו.

לעולם לא אשכח סצנה שהתרחשה כשבני היה בן שנתיים, מילולי כדרכו, ומאד מאד זועם עלי, מסיבה שכבר לא זכורה לי. הוא ניצב מולי, הניף את שני אגרופיו הקטנים, וצרח, כשפניו אדומים מזעם: " הלוואי שמשאית תדרוס אותך!!!"... לקח נשימה, והמשיך לחפש עוד ארוע איום כזה שזה עתה איחל לי. "ו... ו... שזבוב יעקוץ אותך!!!"  לא לעיתים קרובות בהיסטוריה ההורית שלי חוויתי סיפוק כמו נוכח הביטוי הכל כך חי הזה של בני, שביטא בכזו חופשיות רגש שאני כילדה (וכמובן גם לא כמבוגרת) מעולם לא הורשיתי ולא העזתי לבטא....

כשלון של ההורה לספק מיכל מיטיב לאגרסיה ולביטוי הרגשות השליליים וההרסניים של הילד, מכריח אותו להסתיר רגשות אלה. המידה והאופי של הסתרה זו, תוך שימוש בביולוגיה של עצמו, והפגיעה שתיגרם בעקבותיה, כחלק מהמבנה הקרקטורולוגי, משתנה מילד לילד. עדיין, הסתרה, הדחקה זו  תשאיר את הילד עם עם אשמה, עם דרגות שונות של מערכות שנאה עצמית, או אף עשויה  לגרום לילד לחוש שהוא מלא שנאה ורוע, לחוש הרסני ולעיתים להחוות ככזה ע"י אחרים.

לתנועה האגרסיבית תפקיד משמעותי בבניית תחושת נפרדות וגבולות העצמי. מרגע היווצרנו אנחנו חיים בדיאלקטיקה שבין לבדות וביחד.  תהליכים התפתחותיים שמעורבים בצורה ברורה יותר בהתפתחות זהות נפרדת ממשיכים מבערך גיל שישה חודשים עד בערך שנתיים וחצי, או אפילו מאוחר יותר, כשתינוק מתחיל לדחוף את גוף אימו בעזרת גפיו, מתוך צורך להתחיל לראות אותה ממרחק מסוים יחד עם הצורך להפנות את תשומת ליבו יותר החוצה, כהתחלה של מה שמרגרט מהלר קראה לו שלב הספרציה-אינדיבידואציה. (מהלר, פיין, ברגמן, 1975, עמ.226)

בבריאות, ההתנהגות נעשית יותר ויותר מכוונת מטרה, וכך גם התנועה האגרסיבית. תהליך זה קורה בעזרת תנועות עם כוח ועוצמה, תנועות בליסטיות (שחר-לוי, 2004)  שמערבות בעיקר מוטוריקה גסה של זריקה, דחיפה, בעיטות, יריקות נשיכות וכו', תוך שימוש בקול באיכות שמנכיחה את עצמו מחד, ודוחפת ומוחה מאידך, ותוך שימוש בשפתו המתפתחת של הפעוט.  כאמור, אגרסיה מסייעת ליצור נפרדות מאחרים, ואינדיבידואציה - אגרסיה בריאה קשורה  ביכולת לאמר "לא", וגם לאמר "כן, זה אני, אני לא אתה, יש לי גוף, מחשבות רצונות ודעות משל עצמי. זה מה שאני רוצה. בדיוק את זה". אלה מאיתנו שגידלו ילדים יודעים איך ילד נראה ונשמע כשהוא מתרגל בדיוק את היכולת הזו, רוצה ולא רוצה את אותו דבר כמעט באותו זמן; כמה סבלנות נדרשת מולו, וכמה הכלת המעברים והצורך להמשיך ולחבר עבורו בין החלקים התוקפניים , העוצמתיים והפגיעים שלו יכולה לעיתים להחוות כבלתי אפשרית.....

בהמשך ההתפתחות לתנועה האגרסיבית תפקיד חשוב בהתפתחות הלכידות המוטורית באינטגרציה עם התפתחות אספקטים משמעותיים בעצמי. אספקטים אלה כוללים את העמקת יכולת הקירקוע של הילד בגופו, בין היתר דרך תנועתיות גדלה והולכת של חלק הגוף התחתון שמערבת יותר כוח ועוצמה, כמו התפתחות הליכה, ריצה, דילוג, משחקים כמו חבל, כדור קלאס וכו; התבססות זהותו המינית כבן או כבת; התפתחות המיניות, שקורית בד בבד עם בניית נדבך נוסף בניפרדות , שמגיעה לשיאה בגיל ההתבגרות. בכל שלב כזה יש צורך בסביבה שתוכל להדהד, להכיל ולתמוך באופנים המשתנים הנדרשים.

מה קורה אם התנאים ההתפתחותיים הנדרשים לקיום אגרסיה בריאה לא מתמלאים?

אליס מילר, בסיפרה "הדרמה של הילד המחונן", אומרת: "לכל ילד צורך לגיטימי להיראות, להיות מובן, לזכות בקשב ובכבוד כפי שהוא, על כל רגשותיו, תחושותיו והבעותיו". יחד עם זאת, "הורים יכולים להעניק לילדם אווירה של התפתחות בריאה רק אם הם גדלו באווירה כזו... אם לא, הם לעיתים קרובות יחפשו אדם שיתמסר אליהם, יהיה קשוב ומבין באופן מלא... הדמות המיידי למלא תפקיד זה היא פעמים

רבות הילד של אותו אדם".  (Miller, A. (1979), 2000, p. 24-25).  

במקרה כזה ההורה עשוי להעביר לילדו תחושה של: "אל תהיה מי שאתה; מי שאתה מאכזב, מאיים, ומציף אותי מדי. אוהב אותך בתנאי שתהיה מי שאני רוצה שתהיה". (p.39.1987 . (Johnson, S.  מכיוון שהצורך בשימור הקשר עם ההורה, בהמשך הדיאדה הורה -ילד הוא הצורך הקיומי העמוק ביותר של הילד, כשהאגרסיה, לפחות בעיני הילד מהווה איום על קיום הקשר עם ההורה, היא תחסם על ידי פחד שמקורו בפחד נטישה או כליון. פחד ואגרסיה הן שתי תופעות אנרגטיות מנוגדות – אגרסיה נעה ממרכז הגוף, מהליבה, לפריפריה, למעטפת הגוף ומשם החוצה לעולם, תוך התרחבות הרקמות, ובפחד וחרדה התנועה האנרגית היא מהפריפריה לליבה, תוך התכנסות והתכווצות רקמות הגוף.

לכן בתגובה להתניית ההורה את אהבתו בעצירת התנועה, הילד, שלא רואה בעיני ההורה את השיקוף והאישור הכל כך הכרחיים להתפתחות תקינה, יתחיל לוותר על הביטוי האותנטי, ויזדהה עם ציפיות ההורה ממנו.  בדרך זו הוא הופך מיכל לדכאון, חרדה, וסבל של הוריו. דינמיקה זו קורית כשבמקום ביטוי אותנטי וחופשי, הילד מצמצם את התנועתיות , הנשימה ומתוך כך את החיות שלו. במצב כזה, כל ביטוי אגרסיבי, של תנועה חזקה  החוצה שנובעת מתוך צורך או רצון אותנטיים של העצמי, של ביטוי נזקקות, יוזמה, כעס, מחאה ובעיקר של ניפרדות – אינם אפשריים. הם הולכים כנגד המטלה הקיומית שלו – להיות שם עבור מי שאמורים לטפל בו.

זו ההיסטוריה של רבים מהמטופלים שמגיעים אלינו לטיפול.



ביבליוגרפיה.

וויניקוט, ד.ו. (1950-55): תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות רגשית, ב: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, (2009), עם-עובד, תל-אביב.

שחר-לוי, יונה (2004): מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי. פרדיגמה תנועתית-נפשית לטיפול בתנועה ולניתוח שפת התנועה הרגשית.

Eigen, Michael (1999): Toxic Nourishment. Karnac, London.

Johnson, Stephen (1987): Humanizing the Narcissistic Style. Norton & Company, N.Y.

Lowen, Alexander (1995): Joy. Arkana – Penguin Books, N.Y.

Lowen, Alexander (1970): Pleasure. Arkana – Penguin Books. N.Y.

Lowen, Alexander (2005): Aggression and Violence in the Individual. In: The Voice of the Body – The Role of the Body in Psychotherapy. Selected Public Lectures, 1962-1982. Bioenergetic Press.

Mahler, Margaret. Pine & Bergman, (1975): The Psychological Birth of the Human Infant. Karnack Books, Great Britain.

Miller, Alice (1979): Das Drama Des Begabten Kindes, und die Suche nach dem wahren Selbst. Hebrew translation (2000), Dvir Publishing House, Tel Aviv.

Reich, Wilhelm (1973): The Function of the Orgasm. Farrar, Straus and Giroux. N. Y.

Rizzuto, Ana-Maria, Meissner, W.W., Buie, Dan (2004): The Dynamics of Human Aggression. Taylor & Francis Books, N.Y.

Winnicott, D.W. (1971): Playing and Reality. Tavistock Publications, London & New York.

להמשך קריאה של חלק ב', תיאור מקרה קליני, לחץ (י) כאן

על השתלמות שנתית בנושא התנועה האגרסיבית, בהנחייתה, אפשר לקרוא כאן.

אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר