צור קשר
...Loading...

אגרסיה שלי את חושך או אור? - רוני אריאל עד ונויה אברמוביץ'

רוני: אגרסיה מפחידה אותי. היא מעלה בי כיווץ. אנשים אגרסיביים מלחיצים אותי. שנאה, כעס, נקמה, קנאה, זעם, מעוררים בי את הרצון לברוח, לסגת, ללכת רחוק מאותם אנשים שלא שולטים בעצמם והופכים בדקות למישהו אחר. במהלך השנים אגרסיה נתפסה בעיני כביטוי שלילי, כזה שאני לא מעוניינת שיהיה נוכח בחיי, בין אם בתוכי ובין אם באנשים שאני בוחרת שיהיו לצידי. מעולם לא הפנתי מבט לעבר החיוביות שיש באגרסיה, ויותר מכך, לא דמיינתי שיש בה חיוביות. בתוכי אגרסיות הן הרס, חושך ולא בנייה ואור. 

עד שהכרתי אגרסיה ממקום אחר, ממקום של חיים, פשטות, יצירה, התחלה.

נויה: אגרסיה היא טבעית בעיני. במהלך השנים אימצתי אותה גם לעצמי. זעם וכעס היו מנת חלקי. גדלתי לתוך זה. לא הכרתי משהו אחר. מעולם לא הבנתי למה אני קיבלתי את התיק הזה במפעל שבו יצרו אותי ולא תיק, איך לומר, קצת יותר...מעודן. גם אני, מעולם לא הפניתי מבט אל עבר החיוביות שיש באגרסיה. בעיני אגרסיה, היא חושך ולא אור.

עד שהבנתי, שבאגרסיה טמונה גם חיות ושאין חושך בלי אור. 

ב 28-29.7.2017 היתה לנו הזכות להשתתף בסדנא של ענת גיחון על התנועה האגרסיבית.

רוני: הסדנא לימדה אותי על החלקים המניעים, החיוניים, החיות שקיימת בחלק זה. שאגרסיה היא בעצם כוח חיים, אנרגיה, כוח ליבידינאלי, כזה שמניע את הרצון ועשייה ומביא אותם לידי מימוש מחוץ לעצמי. האגרסיה היא פנימית, אנרגיה אשר עוזרת לי להגשים חלומות. העוצמה הקיימת באותו כוח חיים מתאפשרת כאשר אני נותנת מקום גם לחלקים המפחידים, אגרסיביים, כועסים, מתפרצים.  כל עוד יש בתוכי עצירה של חלקים אלו, תיעצר גם אנרגיית החיים.

הגעתי לסדנא עם סקרנות, שנים שאני חוקרת את החלקים הללו בתוכי, זו היתה הפעם הראשונה שהסכמתי לצאת לחקירה עם מעגל של נשים, שאגב היו מאפשרות ומופלאות ועם מנחה שאני סומכת עליה (האמת היא שידעתי שעם ענת אהיה בידיים בטוחות). ההחלטה הגיעה מתוך מקום שידע שלא משנה מה יקרה, יש אותי ויש מנחה שתחזיק את הבהלה, הפחד, הקושי שיכול להיות שיעלה בתוכי.

נויה: אני הגעתי לסדנה הזו בחשש גדול. כבר השתתפתי בעבר בסדנה של ענת בנושא של נרקסיזם. זו הייתה סדנה שהפכה את חיי. לא ידעתי מה אפגוש הפעם. המפגש עם האגרסיה, לימד אותי שאגרסיה מניעה את הקולות שלא קיבלו אצלי ביטוי ומביאה אותם לידי תקשורת. אגרסיה היא תנועה פנימית שעוזרת לי להבין מה אני מרגישה עכשיו. הסדנה היתה שילוב של תיאוריה ותרגילים חוויתיים. ענת העבירה את החלק התיאורטי באופן שמשקף את המקצועיות, הנסיון הרב ורגישות המיוחדת לה

רוני: בחלק התיאורטי, הסבירה ענת, כי הפרוש המילולי של המילה אגרסיה הוא יציאה החוצה לקראת יצירת קשר עם העולם. נשימה ראשונה של תינוק שיוצא מבטן אימו- היא ביטוי אגרסיבי לחיים, כמו לאחר מכן חיפוש הפיטמה למזון, הושטת ידיים לקשר, ביטוי קולי בבכי וכו', כאשר תינוק מגיח לעולם ומתקבל בברכה, ברוב המקרים הוא יפגוש סביבה עוטפת, מכילה, נענית לצרכים הגופניים והרגשיים. בשלב מאוחר יותר ,כאשר גופו מתחזק, התינוק מתחיל להשתמש בכוח שלו. הוא צריך לדעת שיש מישהו חזק ממנו שמסכים להיות בנוכחות למול האגרסיה שלו, שלא ייבהל או יפחד ממנו כאשר הוא מביע את תסכוליו.

אם התגובה היא התעלמות מהבעת תסכול/כעס/זעם/מרד, או פולשנות, היא תגרום לתינוק להימנע מהבעה של חלקים אלו היות ואינו רוצה שיתרחקו ממנו.

מכיוון שהתינוק לא יכול להתקיים ללא האובייקט ,כל ביטוי שלו שעשוי לעורר אימת נטישה - כמו אם התינוק בוכה או כועס ואין תגובה אליו, יביא אותו לגייס את כל הגוף לעצורביוטי זה, למשל על ידי כיווץ הסרעפת וצמצום הנשימה. כאשר זה נעשה פעם אחר פעם נוצר שריון, כל הגוף מתגייס על מנת לא לבכות, לכעוס או להביע סוג של תוקפנות. ה"לא" שהתקבל מבחוץ הופך להיות מופנה פנימה הילד מתחיל לומר לעצמו את ה"לא" שהפנים מהחוץ (הורה/דמות סמכות משמעותית אחרת). התחושה של התינוק היא שעדיף להיות מגוייס לעצירת הבכי, משוריין, ולוותר על הביטוי הספונטני, כדי לוודא של ינטש ואולי אפילו ימות. תחושות אלו אינן מתפוגגות עם השנים , בדיוק ההפך הן מועצמות, ביטוי הבכי עם השנים הופך יותר קשה אם בכלל קיים. לקריאה נוספת אודות התנועה האגרסיבית, אפשר לקרוא כאן.

נויה: הסדנה הייתה בת יומיים. ביום הראשון עבדנו הרבה על קרקוע. להרגיש אדמה, להתחבר למה שהגוף מבקש עכשיו. מצחיק לומר שהיה לי קל להתחבר לחלקים האלה. אחרי שנים של תרגול, ההתנגדויות הישנות והטובות, כאילו החליטו לצאת לחופשה והשאירו אותי...עם עצמי. עם מה שאני באמת מרגישה כאן ועכשיו. ביום השני, ענת הובילה ברגישות מדהימה, תרגילים חוויתיים בנסיון לשחזר את השנים הראשונות שלנו. במגע עם העולם, עם האחר ועם הדמות המטפלת. בפעם הראשונה בחיי, פגשתי את השריון שלי מבלי רגשות של טינה, או אשמה. ראיתי אותו במלוא הדרו והרגשתי חמלה.

רוני: השריון מתחזק עם השנים, הסרעפת מכווצת, הנשימה קצרה ורדודה, כל אזור החזה משתתף. והגוף כולו מגוייס לשמירה על העצמי. המחשבה הלא מודעת בבגרותנו מושפעת מחווית הילדות. גם אני עצמי למדתי הרבה על התנועה האגרסיבית וההשפעה שלה בחיי, איך בתוך הדרך הארוכה שעשיתי ועדיין עושה יש בי עוד חלקים שמפחדים להגיד, להתעמת, לכעוס, אילו כלים עוזרים לי להביע ולא לשמור בתוכי ולהתכווץ לתוך התחושות. אחד התרגילים המהותיים עבורי בקורס היה תרגיל של קשר, עמדנו בזוגות, כאשר ההנחייה של ענת היתה שצד אחד אומר לא והצד השני אומר כן. 

מה קורה לי כשאני אומרת כן ואומרים לי לא?, מה קורה לי כשאומרים לי כן ואני זו שאומרת לא, לכאורה תרגיל פשוט. במהלך התרגיל הרגשתי איך אני בטוב עם הלא וגם עם הכן, איך טוב לי לעמוד באינטרקציה ולהביא חלקים שונים בתוכי, לא משנה מה הם, כל עוד יש קשר. במהלך התרגיל החזקנו ידיים, אני זו שהצעתי את הידיים שלי ובת הזוג שלי לתרגיל נענתה לבקשתי. לאחר מכן ההבנה שלי את התרגיל היתה - כל עוד הקשר בטוח לי, יש לי מקום, אני יכולה להביא גם את החלקים האגרסיבים שבי.

הפחד שהיא תלך, היה נוכח בתחילת התרגיל, אך מהר מאוד התפוגג, ורק לאחר התחושה שלי בביטחון הקשר הצעתי לה העמקה- מגע, להחזיק ידיים ולהגיד לא/כן , להסתכל בעיניים ולדעת שהכל אפשרי בתוך קשר. חוויה זו היתה מרעננת, נעימה, מרגשת. אני לא מפחדת להגיד לא, ואפילו בטוחה כשאני אומרת אותו. אני לא מפחדת להגיד כן, גם כשעונים לי לא, זה בטוח לי גם כאן. בקליניקה אני פוגשת שריונות, ודפוסים אלו שנוצרו ממש בינקות ובילדות, הפחד מנטישה שמא אבכה, אכעס או אמרוד דיכאו את הצורך הראשוני הבסיסי וכך החיים מתנהלים עד היום. בגילאים בוגרים.

מקומות אלו פוגשים גם אותי בחיים שלי. מה בתוכי אני מעדנת כדי שלא ירתעו ממני, איך אני בוחרת את המילים על מנת להעביר מסר. נקודות המפגש בין אנשים בחיים, בקליניקה, בזוגיות משתנים, עם כל סיטואציה גם אני משתנה, מתרחבת, מתכווצת, נושמת, שמחה, עצובה. וכך גם הגבולות מתרחבים או מתקצרים.

נויה: אפשר ללמוד הרבה על התנועה האגרסיבית רק מתוך צפייה. כשחווים את זה, זה מקבל משמעות וזוית ראיה נוספת. אפשר לומר הרבה על תיאוריות היקשרות ומבנה אישיות וההתפתחות של ביטוי עצמי בהתאם לשנים, אבל אני בוחרת להתיחס כאן לתחושות שלי. מתוך מקום שבו, שנים, זו היתה תעודת הזהות שלי. הייתי מושכת אש בכוונה ולא בכוונה, כי זה מה שהכרתי. לראשונה, פגשתי בסדנה את התנועה האגרסיבית שלי, ממקום אחר. אפילו חדש. 

שמתי לב להתפתחות הליניארית שנוצרה במשך השנים. שמתי לב שאני יכולה להבחין מתי היא עולה ולמה ולבחור לתת לה מקום. הרגשתי בטוח. הרגשתי שיש מנחה שמחזיקה את הקבוצה היטב ושאני לא לבד. הגעתי עם שותפה לסדנה והשכלנו לחלוק את החששות אחת של השניה לפני ומצאתי שאני לא נבהלת. לא מעצמי ולא מתגובה אפשרית של אחרים, לתנועה שעולה. 

באחד התרגילים, תרגלנו דפוסי היקשרות. מה קורה כשהאמא נכנסת לחדר ומביאה היקשרות בטוחה ומה קורה כאשר היא מביאה היקשרות אמביוולנטית. אני הייתי בתפקיד התינוקת וסוג ההיקשרות הראשון, היה אמביוולנטי. הרגשתי שאני מכירה את זה טוב מידי והרשיתי לעצמי לשחק בכאילו. אבל מהר מאוד, שתינו נכנסנו לתפקיד והרגשות הקשים הציפו את החדר. בחלק השני, שבו נתבקשנו לשחק היקשרות בטוחה, כבר היה מאוחר מידי. היה קשה, עד בלתי אפשרי "לשקם את הקשר".

אבל את כל זה אני מכירה מקרוב. מה שגיליתי היה, היכולת שהתפתחה אצלי עם השנים, לצאת ולבחון את הסיטואציה ממבט הציפור. לרגע ראיתי איך אני יכולה לראות למה אני מגיבה כמו שאני מגיבה ויותר מזה, לראשונה, הצלחתי להבין את אמא שלי. הצלחתי פחות לכעוס ויותר לקבל שהיא באמת עשתה הכי טוב שיכלה וגם היא, כמוני היום,  לא ידעה משהו אחר. לשותפה שלי לתרגיל, היה קשה להכיל את מה שעלה לה מולי וראיתי איך ענת, מובילה אותה ברגישות ובעדינות חזרה אל הקרקע. אני עד היום לא יודעת מה היו התובנות שלה מאותו תרגיל. ללא ספק, הייתי שמחה להיות זבוב במוח שלה בתהליכי העיבוד. 

אני עדיין פוגשת את התנועה האגרסיבית וההשפעה שלה בחיי. מן הסתם, היא מגיעה אלי מכל עבר. בחיים האישיים וגם בקליניקה. אבל אני הרבה פחות מאוימת ממנה, הרבה פחות מפחדת שהיא תחריב את כל מה שבניתי. משהו גדל והתחזק ומרגיש בטוח יותר. אני כבר לא מפחדת להשתמש באגרסיה כחלק מההתערבויות שאני בוחרת. נהפוך הוא, למדתי שיש בה חלק שמעורר חיות ותשוקה. כל שנותר הוא, לתרגל אותה ממקום יותר בטוח. 

 ******************************************************************************************************

על רוני אריאל-עד:

מאמינה באהבה ובכך שכל אחד יכול ליצור זוגיות מטיבה ומדוייקת. השפע קיים, אנחנו צריכים אך ורק לבחור לאן להביט. מובילה תהליכי זוגיות. חיתנה עד כה 7 זוגות מאושרים. מנהלת קשרי לקוחות בפורטל לפסיכותרפיה גופנית. קליניקה בתל אביב וראשון לציון. למעבר לכרטיס של רוני.

על נויה אברמוביץ': 

  לקח לי שנים להבין - שעל מנת להצליח לגדול באמת. עליי להניח לרגע לפרקטיקה ולהתמקד קודם כל בעצמי. כי מה שעומד ביני לבין מי שהייתי רוצה להיות, זו אני!

חוקרת את נושא המימוש העצמי בעולם החדש. מפתחת מודל עבודה משולב לתהליכי פיתוח עסקי. יועצת עסקית מורשה מטעם מעוף ומשרד התמ"תמעל 15 שנה נסיון ביזמות ואסטרטגיה שיווקית. אמא גאה של הפורטל לפסיכותרפיה גופנית.  פסיכותרפיסטית גופנית.מקפידה לעבוד כמה שפחות, ללמוד כמה שיותר, ללכת לים ולישון צהריים. קליניקה בתל אביב ובכרם מהר"ל. לכרטיס של נויה

על ענת גיחון:

"אני קודם כל אמא, בת זוג, חברה. אף אחד מהקשרים בחיי אינו מובן לי מאליו, באף אחד  לא זכיתי בקלות, ובכל אחד מהם אני משקיעה לא מעט  מחשבה ובעיקר רגש.  מאז שאני זוכרת את עצמי מצאתי שאין דבר מעניין, מסקרן ומרגש יותר ממפגש - לפגוש ולהבין אנשים, לא רק מתוך הקשבה, אלא גם מתוך התבוננות. עוד כילדה אהבתי להתבונן בהבעות ובתנועתיות של אנשים, ולטוות מתוך כך בדמיוני את סיפור חייהם..."

ענת גיחון, MA. מעל ל -30 שנה נסיון בעבודה טיפולית, הקימה את המכון לאנליזה ביואנרגטית בארץ (ממשיכי אלכסנדר לואן). מקבלת במבשרת ובתל-אביב.

מובילה בעדינות ורגישות שיא תהליכי עבודה עם אגרסיה, בקליניקה ומחוצה לה.

על השתלמות שנתית בנושא התנועה האגרסיבית , בהנחיית ענת גיחון, אפשר לקרוא כאן.

למעבר לכרטיס של ענת, לחצו כאן.

מאמרים נוספים

בין אגרסיה לתוקפנות - ענת גיחון MA
אגרסיה מתחילה מהיכולת לרצות וליזום תנועה לכיוון מפגש עם החוץ - זהו הכוח שמניע אותנו קדימה, להגשמת צרכינו ומשאלותינו , ליצירת קשר עם החוץ ולמימוש עצמי.
בין אגרסיה לקשר - תיאור מקרה
בליבה של אגרסיה בריאה קיימת תנועת ההושטה לקשר. תיאור מקרה. ענת גיחון MA