צור קשר
...Loading...

אדם בתוך עצמו הוא גר

דיאלוג גוף-נפש וחשיבותו בתהליך הפסיכותרפויטי

"אדם בתוך עצמו הוא גר. לפעמים עצוב ומר הוא, לפעמים הוא שר,

לפעמים פותח דלת לקבל מכר, אבל לרוב, אדם בתוך עצמו נסגר. 
לפעמים סופה עוברת
 וביתו נשבר אבל לרוב, אדם גם לעצמו הוא זר. 
ואת, ואת כמה טוב שבאת, בלעדייך ריק הבית והלילה קר.
אז אני שומר עלייך
 כמה שאפשר, ועם כל זאת, האם אמצא אותך מחר?
אדם קרוב אצל עצמו, אדם בתוך עצמו הוא גר
."

השיר 'אדם בתוך עצמו' , שנכתב, הולחן והושר בידי שלום חנוך, מיטיב לתאר את חוויית האדם כדייר של עצמו בתוך עצמו על מצבי ההוויה המאפיינים אותו כמו סגירות, זרות וריקנות, כמיהה לקשר והפחד לאבדו לצד רגעי נועם ושירה. ואכן, האדם הוא דייר קבע בתוך גופו. כל מקום בעולם אליו יפנה וכל משכן בו ישכון, תמיד יגלם בתוכו את ביתו הפרטי הגופני-נפשי על מכלול החוויות והזיכרונות, המסקנות, הרעיונות, הקונפליקטים והשאלות שנוכחים בו.


ניתן היה לחשוב כי מתוקף היותו של האדם בתוך עצמו מתבטלת הזרות. עם זאת, כפי שעולה בקליניקה ואף נרמז בשיר המצוטט, אנו יודעים כי רבים האנשים שהזרות לעצמם היא כלל ולא חריג. לעתים הזרות כל כך בסיסית בנפשנו וגופנו, עד שאנו אף לא מכירים מצב קיום אחר.

במאמר זה ארצה לדון ב זרות זו של האדם לעצמו, ואף להציע כי היא אינה מציאות הכרחית. אחת הדרכים להתוודעות עצמית היא על-ידי מתן תשומת-לב עמוקה לאיתותים ולמסרים מהגוף עם הקשבה ונוכחות למה ש'בפנים'. באופן זה האדם יכול להתחיל להתיידד עם עצמו,  ולהיפתח לחוויות האנושיות המורכבות ביותר כמו אהבה וזוגיות טובה, הורות מעצימה, הגשמה והתפתחות אישית ואף אבדנים. היכולת להיות בנוכחות עם מה ש'בפנים' הינה יכולת נרכשת מתוך תהליך פנימי עמוק. לעתים קרובות, תהליך זה אינו מתאפשר ללא ליווי מקצועי של מטפל מיומן,  שבקי בקריאת מסרים נפשיים-גופניים, ונכון לעזור למטופל לקיים דיאלוג כן ואותנטי עימם, כדי לפרשם ולהבינם.
.
תהליך פסיכותרפויטי, המשלב עבודה והתייחסות למתרחש בגופו* של המטופל ולסיפור שהוא מגלם בתוכו, עשוי להוביל את המטופל להבנת מטרותיו העמוקות, והאופן שגופו מתגייס למענן- לטוב ולרע- ובעיקר, למצוא בתוכו את האומץ לעשות בחירות מתוך מודעות ולשאת באחריות למעשיו.

*(חשוב לציין: ההתייחסות לגוף בטיפול איננה מחייבת מגע אלא בעיקר תשומת לב גופנית. עם זאת, קיימות גם טכניקות טיפוליות המשלבות מגע, בהן יעשה שימוש איש מקצוע שהוכשר לכך ובהסכמת המטופל בלבד.)

 הגוף כראי לקונפליקטים

"הגוף משקף את הקונפליקטים ההיסטוריים והעכשוויים של הנפש" (דיכטוואלד 1992).

יחסי הגומלין בין הגוף והנפש הם מורכבים ואינסופיים, ויימשכו כל זמן שנשמתו של האדם באפו. כל מה שהיה "שם ואז" ומה שהווה, "כאן ועכשיו" ניכרים ביציבה, בסגנון התנועה, בתחלואים שונים ובממדים גופניים מגוונים נוספים. במסגרת יחסי הגומלין וההדדיות בין הגוף לנפש נוצר דיאלוג המשכי בעל כיווניות צפויה למדי. למרות כך, בכל נקודת זמן יש ביכולתנו להתערב בעיצוב עתידנו זוהי זכותנו, חובתנו ואחריותנו!

יכולתם של בני האדם לאינטרוספקציה – התבוננות פנימה- מוגבלת, גם כאשר הם מעריכים עצמם כבעלי מודעות גבוהה. יש לזכור כי עבור כולנו מתקיימות נקודות עיוורון, תפיסות, מסקנות פנימיות ואזורים רגישים לא מודעים.  סביבם  מתארגנים מנגנוני הגנה לשם הישרדותנו הגופנית-נפשית. מנגנוני ההגנה ברובם, לרוב אינם חשופים בפנינו, והם, בין היתר, יוצרים את חזותנו והתנהגותנו.

פעמים רבות רק נוכחות אדם אחר, זולת לנו, ובייחוד נוכחותו של מטפל מקצועי, יכולה לסייע לנו להאיר את אותם מקומות ונקודות עיוורון, ולעבד את המידע ישן-חדש לכלל יצירת שינוי.

גופנו מגלם בתוכו, בתלכידי זיכרון גופניים, את סיפורנו האישי (שחר-לוי, 2001). למשל, הרשמים מהמגע הראשוני ביותר עם אמא, כפי שנחרטו בגוף, באים לידי ביטוי בהמשך החיים באופן גופני, תנועתי ורגשי. תנועות ותנוחות הגוף שלנו נוצרו ממניעים, שברובם אינם מודעים והן משקפות, מקדימות, או מלוות הבעות מילוליות של תכנים פנימיים.

ערנות של המטפל, הקשבה רגישה לגוף המטופל ולגופו שלו והבנת 'השיח הגופני', מאפשרת לו לזהות תכנים שונים ומהותיים בחייו של המטופל שייתכן ולא יעלו במילים בין אם מחוסר מודעות או מקושי להעלותם.

ידוע לכולנו כי המילים על אף חשיבותן הרבה, מאפשרות לנו לעתים לכסות ולהסתיר פרטים מסוימים מאחרים כמו גם מעצמנו גם מבלי שנרצה בכך. בטיפול, אוזלת ידן של המילים אף יותר בולטת, מאחר שהמיינד של המטופל לרוב מתערב ומסנן את התכנים שהוא בוחר להעלות בשיחה הטיפולית. מה שמכוסה במילים, הופך להיות גלוי על-ידי התבוננות מעמיקה והקשבה רגישה לשיח הגופני המתחולל בחדר הטיפולים.

אינספור חוויות ורגשות מהנעימים ביותר עד הקשים והדחויים ביותר, מגולמים במבעים ההתנהגותיים והגופניים. מיניותו של האדם, הערכתו העצמית, מידת הביטחון שהוא חש במרחבים שונים בחייו, מעורבותו החברתית, קשריו המשפחתיים והזוגיים ועוד, כל אלה מאופיינים בהבעה התנהגותית וגופנית, מרגע התהוותו של האדם כעובר ברחם אמו, דרך תהליך לידתו, צמיחתו והתבגרותו. המבעים ההתנהגותיים והגופניים הייחודיים לכל אדם מושפעים מהתורשה  ואולי בעיקר מהסביבה בה הוא צומח, על מכלול מרכיביה, בתגובה לחוויות והתנסויות בחייו.  בנוסף, מבעים אלה מהווים כוח משפיע, גלוי וסמוי, על יחסיו עם עצמו ועל מערכות היחסים שהוא מקיים עם הזולת, בכל הרמות, המישורים והתחומים.

מבעים גופניים אלה, למרות היותם אינדיבידואליים, יש בהם גם משהו אוניברסלי. לכל אחד מהרגשות והמצבים הנפשיים יש טווח עומק משל עצמו ולכל נקודה על פני הרצף יהיה ביטוי שונה. כל זאת הן מהבחינה הפיזיולוגית, הניכרת ב'שריון הגופני' ובמצב הבריאותי של האדם והן בצורת הביטוי התנועתי שלו, כמו עוצמה תנועתית, נוקשות או רכות התנועה, תנועה עגולה לעומת חדה ושילובים השונים ביניהן.

לכל מצב על פני הרצף יהיה ביטוי גופני-תנועתי שונה, ויש חשיבות עצומה לכך שהמטפל יכיר ויבין את המשמעויות השונות של אותם ביטויים גופניים-תנועתיים, האוצרים בתוכם אוצרות כמוסים ויקרים, אשר יכולים להוות נכסים בתהליך הטיפול.

על מנת לחדד את הקשר בין חזות חיצונית של מטופל לבין מאפייניו האישיותיים, והרלוונטיות של קשר זה להליך הטיפולי, אביא המחשה ומחשבות מהקליניקה.  

אמה של ענבל (שם בדוי), בחורה צעירה בתחילת שנות ה-20 לחייה יצרה עמי קשר, וביקשה לבדוק אפשרות שבתה תגיע אלי לטיפול כיוון ש"לא טוב לה בחיים.. לא רע, אבל זה לא זה". לשאלתי אם זוהי יוזמה שלה, והאם ענבל יודעת אודות פנייתה אליי, השיבה שהפנייה נעשית בהסכמתה של בתה, ואילו היא רק מבצעת את הקשר הראשוני. באופן מידי, עלה בי הרהור לגבי יצירת הקשר הראשונה, הנעשית בתיווכה של האם, למרות שלא צוינה על-ידה מוגבלות של ענבל לפנות בעצמה. נתון זה נרשם במוחי, אך נזהרתי משיפוטיות והסקת מסקנות, מתוך אמונה שהדברים יתבהרו בהמשך. הנחיתי את האם למסור לענבל את מספר הטלפון שלי לתיאום פגישה, ולאחר שהתקשרה בעצמה קבענו מועד לפגישתנו הראשונה.

כאשר פתחתי את הדלת, עמדה בפתח בחורה צעירה ונאה, שנראתה נערה (לא יותר). עיני סקרו אותה ומיד יכולתי להבחין כי יציבתה חסרה החזקה וזקיפות, וכי למרות שלא מדובר בבחורה רזה באופן מיוחד, חזותה אמרה עדינות ושבריריות.

השילוב של הפנייה לטיפול בתיווך האם עם החזות השברירית של ענבל העלו בי מספר תהיות לגבי ההחזקה השלדית-שרירית שלה, נוכחותו של 'עמוד שדרה' פיזי ומטאפורי בחייה, תחושת המרכז (center) שלה, עמדתה לחיים בהקשר למאמץ ופינוק, דינמיקה בקבלת החלטות, החזקת כעסים ותפקוד מערכת העיכול והחיסון שלה. השתדלתי לא להסיק מסקנות, אלא להישאר עם השאלות, אך די מהר החלה להתגבש תמונה ברורה.

 יותר ויותר התרשמתי שענבל היא בחורה צעירה, שהתרגלה לקבל מענה לרצונותיה וצרכיה, מבלי שתצטרך להתאמץ לשם כך או לתרום את חלקה. התפיסה שאימצה לעצמה הייתה שצרכיה ורצונותיה חשובים יותר משל אחרים. ככל שבגרה החלה להיפגש עם העולם מחוץ למציאות המשפחתית בה גדלה, והחלה להיחשף לעובדה המרה כי לא הכל סבב סביבה. 'לרוע מזלה', גם הוריה חדלו להיות זמינים לכל רצון וגחמה שלה, ועל רקע זה החלה לבטא כעס ומצוקה.

היו שני מסרים שהועברו לענבל דרך התרבות המשפחתית: המסר הגלוי היה שעל הוריה מוטלת האחריות לדאוג ולהחליט עבורה באופן תמידי, והמסר הסמוי, הנובע מהמסר הגלוי, היה שאין לה צורך ואולי אף לא מסוגלות לפתח עמוד שדרה משל עצמה. האם תחת מסר כזה יכלה להאמין בעצמה ולהעריך את שיקול דעתה ויכולתה לקבל החלטות כראוי? האם מבלי לפתח עמוד שדרה בכל המובנים, יכלה להרשות לעצמה 'להסתכן' ולבחור בחירות עצמאיות ואף לשאת בתוצאותיהן אחר-כך?

לאורך תהליך הטיפול, לצד שינויים רבים בהתנהלותה וביחסה למציאות חייה, החל לחול שינוי ביציבתה של ענבל. מעניין לציין כי למרות שלא עסקנו כמעט בהיבט הגופני של יציבתה, היא נראתה זקופה יותר ומוחזקת יותר עם התקדמות הטיפול ועיבוד התכנים הרגשיים בהקשר לעצמאותה ויחסיה עם משפחתה.
דבר זה, כשלעצמו, מראה את הזיקה הקיימת תדיר בין מצב הגוף לבין מצב הנפש השוכנת בתוכו.

על ידי דוגמה זאת ניסיתי להראות כי גופו של אדם הוא בית, המספר במידה רבה את סיפורו האישי. הקונפליקט של ענבל לגבי עצמאות ותלות ניכר באופן בו החזיקה את עצמה. העבודה הטיפולית סייעה לענבל גם ללא דגש גופני לפתח החזקה ויציבה אחרת. ההשערות הראשוניות שלי נמצאו כמועילות לתהליך הטיפולי עם ענבל. עם זאת, יש לשים לב כי פרשנות של כל מסר גופני, אשר מגיע אלינו מן המטופל, הינה השערה בלבד, וחובתנו לבדוק אותה ביסודיות וברגישות דרך בירור האמת הסובייקטיבית של המטופל. הדרך שעושה המטפל לאימות השערותיו נושאת אחריות גדולה, ואל לה להיעשות בקלות ראש וביהירות. עלינו להיות מוכנים בכל רגע ורגע להיפרד מהשערות ומהנחות, או לפחות 'להניחן בצד' עד לבדיקה מחודשת.

 הגוף כמשקף ומקשר בין הסיפור החיצוני לסיפור הפנימי

הגוף מספר את סיפור חייו של האדם. הגוף קולט את הסיפור החיצוני, הלו הוא מציאות החיים על כל היבטיה השונים והמגוונים, בכל הרבדים וההקשרים ומשקף דרך חזותו של האדם ותנועתו את הסיפור הפנימי שיש לו על מציאות זו בתוכה הוא חי, ואת הפרשנות שלו אותה- על ההתלבטויות והקונפליקטים המלווים אותו.

ישנם פוטנציאלים שלא מתממשים בנו לאור סביבה שאינה מתאימה לצרכינו. ארחיב את ההסתכלות על נושא זה דרך הפריזמה שלטיפול בתנועה לחרשים, נושא אותו חקרתי בעבודת התזה שלי (צ'יש, 2004).

תינוק נולד עם רשת עצבית רחבה, אשר האופן בו היא נחשפת לגירויים בשלב החיים המוקדם, במינונים הנכונים ובהתאם לצרכים של הגיל ושלב ההתפתחות, משפיע על ההתפתחות המאוחרת יותר. כאשר אין גירויים שתורמים להתפתחות הרשת העצבית, חלקים ממנה מתנוונים, ועימם פוטנציאלים תפקודיים., בהמשך, יהיו לכך השפעות על כל האינטראקציות של האדם עם העולם סביבו.

תינוקות לקויי שמיעה אשר אינם קולטים את גירויי הסביבה, ולא זכו להעשרה מיוחדת עקב הכרה במוגבלותם ומושפעות יתר ממנה מצד הוריהם, מתקשים מאוד לפתח תובנות שונות על העולם. אותם תינוקות בהמשך חייהם  חסרים היכרות עם סימבולים, דמיונם פחות מפותח, קשת הרגשות ברמת ההמשגה שלה מצומצמת יותר ועוד (להרחבה ראו: צ'יש, 2004).ההדהוד החושי הקשור לשמיעה חסר אצלם ויוצר תחושת אָין, שעמום, חוסר שקט, אי-נוחות, חוסר ביטחון וקושי לסמוך על האחר (בורתרויד 1995).

כאשר האם לא מגיבה לצרכיי התינוק ברגישות הדרושה לו כדי לספק גירויים מזינים, מתחילה תגובת שרשרת מתסכלת ועצובה. נוצרות אצל התינוק החרש תחושות של אבדון וחידלון, המייצרות בכי הישרדותי. יצירת אי-נוחות וצרימה בהרמוניה של האם, מגמתה לגרום לה לנסות להפסיק את הבכי של תינוקה ע"י מגע, קול וכיו"ב. אי-היענות של האם לצרכיי תינוקה מתוך כשל אמפתי או סיבות אחרות, עלולים לגרום לצריבת דפוסים בסיסיים בעייתיים להמשך החיים במוחו ונפשו של התינוק.

אדם מפתח הערכה עצמית פנימית בגיל צעיר יחסית על בסיס הקשרים שהתקיימו עבורו עם האובייקטים המשמעותיים בחייו. הילד החרש במפגש שלו עם הדמויות המשמעותיות (הורים בד"כ) חווה מהם פעמים רבות רמת ציפיות נמוכה, אכזבה ומראה שמשקפת חוסר יכולת, מוגבלות וכד'. לטענתה של ריג'וויי (Ridgeway 1995), חוקרת מהמרכז הלאומי לחרשות ונפש במנצ'סטר בבריטניה, תפיסת העצמי של ילדים חרשים נמוכה עד שלילית, והתפתחותם הפסיכולוגית פחות טובה משל ילדים ללא מגבלות חושיות.  כמובן שלא רק מגבלה חושית הנפגשת עם כשל הורי נקשרת עם תפיסת עצמי שלילית. קיימים לצערנו, עוד מצבים רבים בהם מתקיימים כשלים הוריים כמו דיכאון לאחר לידה, מצבי אלימות, חיים בבית יתומים ואפילו במקרים של ילדים שגדלו במסגרת קיבוצית בתקופת הלינה המשותפת בבתי ילדים.

יש לזכור כי כשלים הוריים אינם מתבטאים רק בחֶסֶר, בהיעדר, בהזנחה (פיזית ורגשית), באלימות וכיו"ב. גם עודף חומרי, עודף תשומת לב ועודף ב'מתן שירותים' יכול להוות אבן נגף בתהליך גיבוש ההערכה העצמית של האדם. אלה גם אלה, יבואו לידי ביטוי בהבעות הגופניות הגלויות יותר והגלויות פחות של האדם, ויקפלו בתוכן מסרים הרי גורל.

אחת הדרכים לעבודה טיפולית המשלבת התייחסות משמעותית להיבטים גופניים ותנועתיים, היא תרפיה בתנועה (Dance & movement therapy)."תרפיה בתנועה" כדיסציפלינה טיפולית התפתחה בשנות

ה-40 של המאה ה-20, והתבססה על הקשר המוכח בין הגוף לנפש. השימוש במחול ובתנועה כפולחן ריפוי ידוע עוד משחר ההיסטוריה האנושית.  "תרפיה בתנועה" והבנת הסיפור הגלום בגופו ובתנועתו של המטופל, מטרתם לחזק את האינטגרציה בין הגוף והנפש, דרך הבנה וכינון קשר עם החוויות הרגשיות הנרשמות בו.  

חוקרים ותאורטיקנים רבים הבינו את החשיבות של תנועה לעבודה נפשית-גופנית, וקידמו את התחום. החוקרים הידועים ביותר בתחום הם: רייך, לוואן, בויסן, קסטנברג, לאבאן, שחר-לוי ועוד. דרך מטאפורות הגוף, הדימויים, הציורים, התנועה והמושגים השאולים יכול האדם להציץ לתוך עצמו פנימה ולהכיר בעצמת הקשר בין הפנים לחוץ. "כאשר אנו משתמשים בגופנו כדי לתת ביטוי לדמיון, ממשותה של החוויה החושית מוטורית נוטה לקחת אותנו לתסביכים שנוצרו בינקות או בילדות המוקדמת" (חודורוב 1994, עמ' 19)

חשוב שמטפלים, גם העוסקים במלל בלבד, יכירו ויבינו את המשמעות הגלומה בשפה הגופנית, וזאת כדי להעמיק את האנליזה שהם עושים ועל מנת  להפוך את המפגש הטיפולי לאפקטיבי יותר. לאורך שנות עבודתי בטיפול, אם במפגשים אישיים ואם במפגשים קבוצתיים, נוכחתי כי תשומת לב המטפל לצורת ישיבתו של המטופל, לתנוחות גופו המשתנות ביחס לתכנים שונים העולים במפגש, לנשימתו המשתנה במהלך הטיפול, למבטו הישיר, או המושפל ועוד, מהווים נדבך מרכזי ורב משמעות בטיפול. החשיבות הגדולה ביותר, היא להתעניינות הרגישה בהם ולשיח המתפתח בעקבותיה.

המטופל רוצה וזקוק להיראות ע"י המטפל. לא רק להישמע. המטפל האפקטיבי ישקף למטופל את הסיפור העולה דרך גופו ויחקור יחד איתו את המשמעויות העמוקות הגלומות בו לצורך היכרות והבנה עמוקות יותר של הנרטיב. השיח המתפתח בחדר, המשלב היבטים גופניים, משמעותי ליעילותו של תהליך השינוי כיוון שהוא נותן מענה הוליסטי.

היבט נוסף, וחשוב לא פחות, של 'סיפורו של הגוף', מתייחס למטפל עצמו ולמתרחש בגופו הוא, במהלך הטיפול. הקשבה רגישה של המטפל (ולא על חשבון המטופל, כמובן) לעולה בגופו, יכולה להוות אינדיקציה בעלת חשיבות רבה (מעין 'אנטנות זיהוי וקליטה') לתהליכים של העברה נגדית, השלכה והזדהות השלכתית. תהליכים אלו, משפיעים על הטיפול בתהליך האינטרסובייקטיבי, הנרקם בין המטופל למטפל, וככל שהמטפל יותר ער להם, יש ביכולתו לעשות בהם שימוש לשירות המטופל.

על כל מטפל, אם כן, מנקודת ראותי האישית, לשלב בתהליך הכשרתו גם היכרות עם גישות גופניות, אם לצורך הרחבת הידע וההבנה שלו בתחום, ואם לצורך רכישת ביטחון רב יותר בהתייחסות לעולה בחדר הטיפול בהקשרים הגופניים.

תמר צ'יש  MA     פסיכותרפיסטית מוסמכת - ייעוץ וטיפול פרטני וזוגי;  התמחות בפסיכותרפיה ממוקדת ובשילוב 
 מודלים הבעתיים בטיפול; ייעוץ למיניות בתחום המיני-חברתי; הנחיית קבוצות וסדנאות; הרצאות; הדרכת הורים; אימון;

עריכה לשונית: עדי כהן-רוקח

מקורות:

  • בורתרויד, א. (1995). השפעת לקות השמיעה על ההורים. "החינוך המיוחד", כרך 39, עמ' 33-38.
  • דיכטוואלד, ק. (1992). גופנפש. תל אביב: אלפא/זמורה ביתן.
  • חודורוב, ג'. (1994). תרפיה במחול ופסיכולוגיית המעמקים. קריית ביאליק: "אח" בע"מ
  • צ'יש, ת. (2004). "תנועה בקשב הדממה". עבודת תזה, אונ' לסלי – בוסטון, ארה"ב, השלוחה בישראל.
  • שלום, ח. (1977). אדם בתוך עצמו. מילים ולחן.
  • Ridgeway, S. (1995). Abuse and Deaf Children – Some Factors to Consider. Education of the Deaf, Vol. II (Editor: Amatzia Weisel), the 18th International Congress of Education of the Deaf. Tel-Aviv.

מאמרים נוספים

האישיות הראשונית
מה מונע את שמחת החיים שלנו/גרדה בויסן