צור קשר
...Loading...

אינטימיות צפופה / מורית הייצלר

השימוש במצבי שיחזור בעבודה עם טראומה מורכבת: גישה התייחסותית ממוקדת גוף / מורית הייצלר

חלק ראשון מתוך שניים

הקדמה

במאמר זה בכוונתי להציג את הפסיכותרפיה ההתייחסותית  ממוקדת גוף ואת הרלוונטיות שלה לעבודה עם טראומה. בזמן האחרון נעשה שימוש נרחב במונח 'התייחסותי' שהפך לאופנתי, ורוב המטפלים מסכימים כי "מערכת היחסים היא שקובעת". אולם, המשמעות האמיתית של  המונח 'התייחסותי' בהקשר של טיפול בטראומה היא למעשה מורכבת יותר ממה שחשבו, ועדיין חושבים, מומחים רבים לטראומה (ראה את ספרו של Dworkin (2005): EMDR and the Relational Imperative). בתחום הפסיכותרפיה ממוקדת הגוף קיימות גישות מוכרות לעבודה עם טראומה, למשל: תרפיית טראומה סומטית (גופנית) כפי שלימדה אותה בבט רוטשילד (Babette Rothchild) ותרפיה סנסו-מוטורית כפי שמקדם אותה בסל ואן דר קולק (Bessel van der Kolk) ושאותה מלמדת פאט אוגדן.

הפסיכותרפיה ממוקדת גוף עצמה,קיימת כבר מזה 80 שנים, ולה היסטוריה משמעותית. שורשיה הפסיכו-תרפוייטים החלוציים ודרכי העבודה שלה נטועים במה שכולנו מכנים היום  פרדיגמה מערכתית הוליסיטית. רבים מעקרונות הבסיס שלה, המתייחסים לשילוב שבין גוף, נפש, רגשות ונשמה שנתפסו בדרך אינטואיטיבת ולא הוכחו בדרך מדעית, אושרו כיום על ידי מדעי המוח המודרניים. ההיסטוריה של פסיכותרפיה ממוקדת גוף כוללת גם מחלוקות ודעות קדומות הקשורות לדרך שבה התבצעה בשנות השבעים והשמונים (של המאה הקודמת) על ידי חלק מהמטפלים, אשר לעיתים קרובות דחפו את המטופלים לפורקן מזכך (קתרזיס) בצורה מאד מגמתית ופעלו מבלי לשקול בתשומת לב את נושא הגבולות והמגע.  זהו לא סוג התרפיה ממוקדת הגוף שאני מתכוונת להציג. על מנת להראות כיצד שתי הגישות, הן ה'התייחסותית' והן 'הפסיכותרפיה ממוקדת גוף' עשויות לתרום במידה ניכרת לעבודה טיפולית עם טראומה, אפתח בהבנה שלי את שני המושגים הללו.

מה הכוונה במושג 'התייחסותי'?
ברוס פרי (2006), פסיכיאטר אמריקאי, פיתח את מה שהוא מחשיב כגישה התייחסותית לעבודה עם ילדים שעברו טראומה, הידועה כ'תרפיה נוירולוגית המשכית'. שיטתו מבוססת על ממצאים ומחקרים שנעשו בסוף שנות ה-90 (של המאה הקודמת) כאשר גילה שטראומה מפריעה להתפתחות נוירו-פסיכולוגית בקרב ילדים  ומקבעת את הילד באותה נקודה בזמן שבה התרחשה הטראומה. בעבודה עם ילדים ממשפחות מזניחות ומתעללות, פרי הניח שניתן באופן שיטתי ועקבי לשקם את ההתפתחות שהופרעה, על ידי מתן תגובה הורית שהייתה חסרה באותו הזמן. בדרך זו, חוויות התייחסותיות חדשות בקשר עם המטפל חושפות  את המוח ליישם את יכולתו לגמישות נוירולוגית. כלומר, פרי טוען, סוג זה של טיפול יוצר נתיבים עצביים חדשים המספקים בסיס אנטומי לתיקון התפתחותי ולהתאוששות מהטראומה. הקיבעון של הילדים בשלבים המוקדמים של ההתפתחות מפריע ופוגע ביכולת שאותה כינה הנוירו-פסיכואנליסט, שור (Schore, 2003) 'ויסות עצמי'. הפרעה זו ביכולת הויסות העצמי,גורמת לילד 'להיתקע' בניתוק רגשי או בתחושת הצפה ריגשית בעוצמה בלתי נסבלת, או בתנודות שבין שני המצבים הקיצוניים הללו.

פרי רואה את הגישה שלו כהתייחסותית, כיוון שהסוכן הטיפולי העיקרי הוא מערכת יחסים אכפתית, אוהבת, והורות מחודשת בין המטפל למטופל. אני מסכימה עם פרי שהתפקוד המתקן, ההורות המחודשת והקשר הבין-אישי הוא פן חשוב במערכת היחסים הטיפולית בכלל, ובעבודה עם טראומה בפרט. אולם, אני מודעת לכך שישנם מטפלים וגישות טיפוליות  אשר יחלקו על הרעיון ששיטתו של פרי הינה 'התייחסותית', שיעלו את השאלה האם ניתן להפחית את ה'התייחסותיות' להענקת מערכת יחסים מתקנת. קיימים רעיונות שונים וסותרים למה שנחשב כ'התייחסותי' ולדעתי חשוב לעמוד על ההבדלים הללו. ובכן, מהם ההבדלים, ומה ניתן ללמוד מהם? ואם הגישה של פרי אינה נחשבת כגישה התייחסותית, איזו גישה כן תהייה ראוייה לתואר זה? בכדי להדגים צורות ועומקים אחרים של התייחסויות שאינן כלולות בהמשגות של פרי ל'התייחסותיות', אבקש לחלוק איתכם מעט מעבודתי.

תיאור מקרה 1

שרה נאבקה לשחרר את עצמה מהזרועות שאחזו בה, אבל ככל שניסתה להתפתל ולדחוף, הידיים היו חזקות ממנה ולא שיחררו. היא בכתה, ייאוש וזעם התערבבו בדמעותיה, תוך שגופה דוחף, נלחם כנגד הכבלים שריסנו אותה. לו יכלה, הייתה צועקת. אבל שרה מעולם לא צעקה. מגיל צעיר נאמר לה להיות שקטה, אחרת זה יכאב יותר. לכן, גם כעת, 15 שנים מאוחר יותר, היא לא הצליחה למצוא את קולה, והמצוקה שלה, כמו תמיד, הייתה שקטה. היא חשה את חומו של הגוף הרוכן מאחוריה, היא יכלה להרגיש בעוצמת הזרועות שאחזו בה בחוזקה, ובמקום כלשהו בתוך תוכה היא ידעה שהיא לא תוכל לנצח. ילדה קטנה לא יכולה לנצח מבוגרים. את זאת היא ידעה היטב. אולם, הפעם, היא הופתעה להרגיש הקלה בידיעה שהאדם האחר היה חזק ממנה. הפעם זה היה מעודד, והיא כמעט הצליחה להיכנע. אבל הכוחות שבתוכה עדיין לא היו מוכנים לשחרר. היא ניסתה להתחנן. בקול של ילדה קטנה היא ביקשה "בבקשה, בבקשה, רק לרגע, אני לא אעשה את זה יותר מדי....". "לא", נשמע הקול מאחוריה, חזק וברור. "אני לא רוצה שתפגעי בעצמך, נפגעת כבר מספיק".

הידיים שאחזו בשרה היו ידיי, המקום היה חדר הטיפולים שלי, השנה שנת 2009. שרה כבר לא הייתה ילדה קטנה אלא אישה בוגרת בת 30, אשר הייתה אצלי בטיפול במשך ארבע השנים האחרונות, אשר במהלכן מצאנו את עצמינו לא פעם מתמודדות התמודדות דומה. לשרה היה דחף חזק מאוד לפגוע בעצמה, במיוחד כאשר רגשות מודחקים עוצמתיים היו מתעוררים בה. במהלך שלושת השנים הראשונות לטיפול התוודעתי לניסיונות ההתאבדות שלה, ארבעה במספר, מרביתם בתלייה. למדתי על  נטייתה לפגוע ולהתעלל בעצמה בדרכים רבות וקיצוניות. עם הזמן, שרה בטחה בי במידה שאיפשרה לה לשתף  אותי במציאות היום יומית המעונה שלה. בתחילה, דרך דיבור ותיאור גראפי של ההתעללות העצמית; אך כעת שרה הציעה לי שיתוף פעיל בהתנסות עצמה, ואיזו התנסות מאתגרת זו הייתה! "אבל אני חייבת, אני חייבת!" היא התחננה, בנסותה שוב ושוב לחבוט את ראשה בקיר. שתינו כרענו על השטיח, ליד המזרון שעליו פעמים רבות החזקתי אותה בזרועותיי, תוך שהיא לוחשת באוזני בקול של ילדה קטנה את סיפוריה, חיה מחדש את אימת אותן שנים של התעללות מינית, ריגשית וגופנית. "לא," חזרתי ואמרתי. "נפגעת מספיק." ידעתי שצדקתי. שרה לחשה סיפורים שחשפו יקום שאין להעלות על הדעת, שבו מבוגרים נהנו לקשור, לתלות ולחנוק ילדה קטנה, שבו אנסו אותה מדי יום ביומו בכל דרך אפשרית ושיחקו בה משחקי שליטה פסיכולוגיים אכזריים וסדיסטיים. היא אכן נפגעה מספיק. למעשה, מבחינה פסיכולוגית, שרה בקושי שרדה.

מה הניע את מנגנון הפגיעה העצמית הכפייתית שלה? תהיתי. האם היה זה ניסיון ליצור שליטה על ההתעללות בכך שהתנדבה להתעלל בעצמה? האם הייתה נתונה לחסדיו של מתעלל פנימי אשר המשיך להשתמש בה לצרכיו באותו אופן שבו עשה זאת המתעלל המקורי החיצוני? באותו רגע, לא יכולתי לעצור ולחשוב, העוצמה של מה שקרה בינינו, מה שקרה לנו, דרשה את כל כולי. שרה עדיין נאבקה כדי לשחרר את עצמה מבין זרועותיי. ידעתי, מניסיון קודם, שאם אשחרר היא תחבוט את ראשה בקיר בחוזקה, שוב ושוב עד זוב דם. בנוסף ידעתי שכאשר היא תתעורר מה'טראנס' שלה, היא תחוש אשמה, בושה וחרטה. והיא תהיה משוכנעת שהדבר הגרוע מכל שעלול לקרות אכן עומד לקרות: שאני לא אסכים לעבוד איתה יותר. שאני, כמו מטפלים רבים אחרים בעבר, אירתע מהשיגעון הפנימי שלה ואעזוב אותה להתמודד איתו בעצמה. ידעתי שהיא תתחנן לסליחתי על שגרמה לי לחוות זאת ותתחנן לפני לתת לה עוד הזדמנות אחת, היא תבטיח לשלוט בעצמה בפעם הבאה, לעולם לא לעשות זאת שוב, והיא באמת תתכוון לכך. החלק הבריא שלה באמת יתכוון לכך. אבל כאשר המתעלל הפנימי ישתלט שוב, היא תצא משליטה, כמו תמיד כאשר היא פוגעת בעצמה, כמו מה שמתרחש עכשיו, בחדר איתי. ידעתי את כל זה כיוון שכבר עברנו את המחזוריות הזו מספר פעמים בעבר. "והנה אנחנו שוב כאן", חשבתי לעצמי, "אני מאכזבת אותה כמטפלת, אני באמת לא שווה כלום, למה אני לא יכולה לעשות כאן משהו מועיל? משהו חכם? אם פאט אוגדון או בבט רוטשילד היו כאן, הן היו יודעות בדיוק מה לעשות! למעשה, אני בטוחה שזה כל כך מובן מאליו שכל אחד היה יודע מה לעשות! אני פשוט טיפשה ובורה. אולי עלי לפרוש ולא לעבוד לעולם כמטפלת? אין ספק שאני לא ראויה להיקרא כך."

הקול הקשוח, השיפוטי הזה היה מוכר. במשך שנים ניהלתי יחסים קרובים עם השופט הפנימי שלי. לאורך העליות והמורדות של מערכת היחסים שלנו, למדתי להכיר, לקבל ולעתים אפילו לאהוב את הפגיעה שהוא ייצג. אבל הפעם, המתקפה הייתה קשה מתמיד, ודחפה אותי להודות בכישלון החרוץ שלי כמטפלת, ייתכן אפילו כאדם. בראשי חלפו תמונות של עצמי, עומדת במרכז העיר, עירומה, מכה את עצמי, תולשת את שערותיי, מודה על פשעי גאוותי ותחושת הגדלות שלי לקול צחוקם של ההמון הסואן המשליך לעברי עגבניות רקובות ואבנים. הרגשתי נמוכה מהנמוך ביותר, ראויה לבוז, לעג ועונש. בטני געשה ורעשה, הרגשתי בחילה והלם . גופי הזיע. "כך זה מרגיש", חשבתי לעצמי. "כך זה מרגיש להיות שרה. להיות נדונה להתקפה חודרנית מתמשכת של שופט עליון חסר רחמים הנמצא שם כדי לספור את חטאיה ולהאשים אותה שהיא אינה ראויה להשתייך למין האנושי. אין פלא שהיא מבקשת לקרוע את בשרה, זה בלתי נסבל!" "לא מגיע לך להיפגע שוב; אסור היה לפגוע בך מלכתחילה," אמרתי. "אני ילדה רעה", ענתה שרה באותו קול קטן. "אני רעה, רעה, רעה!" אין ספק שהיא הייתה במצג של רגרסיה, ניתוק, ודיברה מתוך הסצנה המתעללת וההשפעה ארוכת הטווח שלה על הדימוי העצמי שלה.

גל ענק של חמלה ואהבה שטף אותי בעודי מחזיקה את שרה בזרועותיי. רציתי לעזור לה, לטפל בה ולרפא את הפצעים העמוקים המשתקים האלה. "לא, את לא רעה," אמרתי. "האנשים שהתעללו בך הם הרעים; הם צריכים להיענש, לא את!" הרגשתי כעס ורצון לגונן. התכוונתי להילחם בשביל הילדה קטנה הזו, לא רציתי לתת למתעללים לשלוט בה, כל כך עמוק בתוך נישמתה. שרה התייפחה כעת, נשענת לעברי. ערסלתי אותה בזרועותיי וליטפתי את שיערה. האנרגיה בחדר השתנתה; היינו עטופות יחד בחלל רך, עדין, דומה לרחם. "הלוואי והיית אמא שלי," היא אמרה. "לו הייתה לי אמא כמוך, היא לא הייתה נותנת להם לעשות לי את כל הדברים האיומים האלה." אכן, הרגשתי כמו אם; אם אוהבת, מגנה, מטפחת. הגוף שלי הרגיש חמים ומתרחב, הנשימה שלי הייתה מתואמת עם זו שלה. רגש עמוק, ראשוני התעורר בי, רצון להיניק אותה, להישאב למבטה, לאהוב אותה, להפוך אותה לשלי, ילדתי, לעולמים. יכולתי לשמוע את ההמהום המתוק של שיר ערש מוכר העולה מתוכי, שיר ערש שאמא שלי נהגה לשיר לי כאשר הייתי עצובה או מפוחדת. אימי והדרך שלה להיות אמא שלי מילאו את החדר, בעוד הדחף שלי לשמש כאם לילדה הפצועה הזו הולך וגואה בי. "אעשה הכל למענך", יכולתי לשמוע את עצמי חושבת. "אגן עלייך וארפא אותך ואפצה על כל הזוועות שסבלת מהן." לא אמרתי את המילים; רק התבוננתי בדחפים העזים שלי להיות מושיעה, מגנה, האם האוהבת שמעולם לא הייתה לה. הרגשתי עוצמתית וחזקה, גדולה מהחיים. לא הייתי רק אם טובה האוחזת ילדה פגועה בזרועותיה, הייתי גדולה מזה. הייתי האם הטובה הארכיטיפית, זו ששרה השתוקקה אליה כעת ולאורך כל השנים החשוכות והמפחידות של ילדותה.

השתוקקות זו הלכה והתבהרה לי כעת. החל משלב מוקדם בעבודה המשותפת שלנו, שרה התייחסה אלי כאל 'האובייקט המפצה' וייחלה שאפצה אותה על האם האמיתית שהיתה לה, שאותה תיארה כאישה מרוחקת, היסטרית, מרוכזת בעצמה ולא מסוגלת לשאת את התחרות האדיפלית עם ביתה. במשך שנים רבות, שרה לא הפסיקה לגייס מורים, מטפלים ועובדי בריאות הנפש כדי לשמש בתפקיד של דמות האם האידיאלית שנשאה בדמיונה. רגשות העוצמה שלי, תחושת היותי 'כל יכולה' והמסירות הטוטאלית שחשתי כשאחזתי אותה בזרועותיי, סיפרו לי מה היה חסר כל כך בחייה ועל הפנטזיה שהיה עליה ליצור כדי לשרוד את הכאב הבלתי נסבל של הזנחה והיעדר שאיתם היא התמודדה."היה לך קשה להתמודד עם זה לבדך," אמרתי. "השתוקקת כל הזמן לאמא שתגן עלייך ותציל אותך. אבל היא לא הייתה שם. שרדת בכוחות עצמך, וזה כשלעצמו מדהים, את לא חושבת?" שרה יבבה בשקט. "שרדת," המשכתי ואישרתי. "אבל את תמיד מחכה ומייחלת שאמא שלך תבוא ותחבק אותך בזרועותיה ואז הכל יבוא על מקומו הנכון. נראה לי שהכאב של הכמיהה הזו לעיתים חזק אף  יותר מאשר הכאב והאימה של ההתעללות." שרה הנהנה בראשה ללא מילים. המשכתי לחבק אותה אבל איכות החיבוק עכשיו הייתה שונה. לא עוד דמות האם האידיאלית, הגדולה מן החיים, התכווצתי חזרה למימדים האנושיים שלי והיא, כבר לא הייתה הילדה,-הקורבן, אלא אישה צעירה, היכולה לחשוב ולהתייחס למקורו של הכאב הנוכח תמיד בחייה. בשקט, ברגישות, החזקנו יחד את מכלול הרגשות שרטטו בין שתינו בחדר השקט: היעדרה של האם המוקדמת, הכאב הבלתי נסבל של ההזנחה, אסטרטגיות ההתמודדות וההגנה, הפנטזיה והתקווה, האכזבה הבלתי נמנעת. – כל אלה היו ההיבטים של החוויה המשותפת שלנו במשך הדקות האחרונות הללו. כשנפרדנו זו מזו לקראת סיום המפגש, שרה הסתכלה עלי וחייכה, "אני כל כך שמחה שאת המטפלת שלי," היא אמרה. "תודה." אכן, זו מי שהייתי. לאחר שלרגעים הייתי שופט משפיל ומשמיץ, השופט העצמי שלי, זה שלעולם אינו מרוצה, הקורבן חסר האונים, האם המצילה הכל-יכולה, הבת הטובה מספיק של אמי, כעת הייתי שוב המטפלת שלה, האדם שנדרש להחזיק ולשאת את כל הרסיסים של הסיפור שלה ושלי. אין ספק שהיו אלה אך ורק רסיסים מתוך הסיפור השלם של שרה, רסיסים שאותם היה עלי לחוות ולהכיל עבורה. אך מתוך רסיסים אלו ברצוני לטוות את החוט הרעיוני של תפישתי לגבי עבודת טראומה באמצעות פסיכותרפיה התייחסותית  ממוקדת גוף.

דיון
כעת אני מזמינה אתכם לדמיין את הסצנה שבה נפתח הסיפור: אני כורעת מאחורי שרה ומחזיקה אותה חזק בזרועותיי, מונעת ממנה להטיח את ראשה בקיר. אילו רגשות עולים בכם כאשר אתם מדמיינים את הרגע הזה? מה קורה כעת בגופכם שלכם? שימו לב בבקשה לתגובות הגוף-נפש שלכם בעוד אנו ממשיכים לחשוב על אותה תמונה טעונה. מי הייתי באותו רגע? המושיע? המגן? האם האידיאלית הנעדרת שמשתוקקים אליה, הדואגת לילדתה? כן, בחלקו הרגשתי את כל הרגשות האלה. אבל הרגשתי גם כמו מבוגר חזק גופנית המשתלט על ילדה קטנה ומכריח אותה לציית, כופה עליה את רצונו. ההתעללות ההיסטורית ששרה חוותה וההשפעה הנוכחית שלה הדהדו בינינו בדרכים רבות, והופעלה במישורים שונים ביחסי הגומלין ביני ובינה. כמטפלים, כיצד אנו ממקמים את עצמנו ובמה אנחנו יכולים להיאחז ברגעים המפחידים והמבלבלים האלה של שחזור עוצמתי כל כך?

אחת הדרכים המועילות עבורי בחשיבתי על טראומה היא להמשיג את הטראומה כאירוע חיצוני שהופנם וכעת ממשיך לפעול כדינמיקה פנימית. רעיון זה של הפנמה נוסח בבהירות במסורות של יחסי אובייקט והפסיכואנליזה התייחסותית. אולם, גישות רבות אחרות השתמשו במושגים שונים במקצת בכדי לתאר את אותה תופעה,לדוגמא: 'מצבי עצמי', 'אובייקטים פנימיים (מופנמים)', 'חלקים פנימיים', 'מצבי אגו' או 'חלקי עצמי'.  פיירבירן (1943), למשל, מדבר על ההשפעה של הפנמת האובייקט של ההורה הרע. "הוא (המטופל) מפנים אובייקטים אשר הפעילו כוח עליו בעולם החיצוני, והאובייקטים הללו שומרים על יוקרתם הכוחנית עליו בעולמו הפנימי... הם שולטים בו, כמו רוחות רעות" (עמ' 67). לדעתי, 'המתעלל הפנימי' של שרה אילץ אותה להחצין את ההתעללות נגד גופה שלה (פרבר, 2000) דרך כל ניסיונות ההתאבדות ושנים ארוכות של פגיעה עצמית המתמשכת. כעת, בשלב זה של התהליך הטיפולי, שרה חשה דחף עצום לפגוע בעצמה פיזית בחדר, איתי, כדי למשוך אותי ישירות אל תוך המאבק המתמשך בין המתעלל לבין הקורבן. כפי שמנסחת זאת פרבר (2008), "בכל פעולה של פגיעה עצמית יש יותר ממשתתף אחד ויותר ממצב-עצמי אחד. קיים הצד הדיסוסיאטיבי של העצמי שחווה את ההתעללות, ואז תוך חילוף פתאומי חסר מודעות, החלק הדיסוסיאטיבי הופך למתעלל, המבצע את ההתעללות. דיסוסיאציה מאפשרת את המצב יוצא הדופן של היות האדם הן הטורף והן הטרף, הסדיסט והמזוכיסט, כולם בו זמנית." (עמ' 26). בספרה המצויין "טיפול בניצולים מבוגרים שחוו התעללות מינית בילדות" (Treating the Adult Survivor of Childhood Sexual Abuse"), מסלר-דוויס (1994) כותבת: "השורדת הבוגרת, במהותה, חיה את חווית ההתעללות המקורית מדי יום ביומו, על בסיס מתמשך, במשך כל חייה, ונשארת, לפחות בחלקה, שקועה בדמויות שסביבן היא הפנימה מערכת מארגנת של ייצוגים ויחסי אובייקט..." (עמ' 137).

כששיחזרה את חווית ההתעללות הראשונית בחדר, איתי, שרה ביקשה ממני באופן לא מודע להיות יותר מאשר צופה או כלי קיבול; תפקידי היה להשתתף, לחוות, להצטרף לעולמה הפנימי המורכב מחלקי-עצמי מנותקים. כאשר אחזתי בחוזקה בשרה, לא יכולת לברוח מהתחושה שעברה בי, של היותי דמות מתעללת, המכריחה בכוח, פיזית, את הילדה הקטנה לציית לרצון 'היודע טוב יותר' שלי, האומרת, כמעט כמו המתעלל המקורי: "כן, כן... תהיי ילדה טובה ועשי מה שאני אומר/ת." היה בידיי את הכוח לגרום לה לעשות מה שרציתי, וידעתי זאת. שרה הייתה קשורה אלי במובן עמוק, פגיעה ותלויה בי, היא עמדה לציית לי, אולי תוך כדי מאבק כלשהו, אבל אני עמדתי לנצח. הידיעה הזו, הפכה את המאבק שלנו למשחק, מעורר ואפילו מגרה באופן כלשהו. לאחר מכן התרחש "מעבר פתאומי וללא מודעות" במילותיה של פרבר, וללא אזהרה מוקדמת, הרגשתי כמו הקורבן, מפוחדת אל מול הכוח האלים, האכזר וההורס שבו ניסיתי נואשות לשלוט. ייתכן שנראיתי ונשמעתי כבוגרת וכשולטת ברוחי, אך לא כך הרגשתי בתוך תוכי. הרגשתי חסרת אונים, נתונה לחסדיו של כוח גדול ממני בהרבה. הדחף לוותר, להתנתק, הציף אותי. עמדתי בפני פיתוי חזק מאוד שאמר: "זה יותר מדי, אני לא יכולה להתמודד, אני לא רוצה להיות כאן, אני לא רוצה לעולם, שוב להרגיש כל כך חסרת אונים." תחושה זו נתנה לי חוויה מיידית, גופנית הן של העינוי שעברה שרה, והן של אסטרטגיות ההישרדות שלה; הדיסוציאציה. וכך, במשך דקות ספורות עברתי בין כל שלושת הקצוות של משולש הטראומה (קרפמן, 1968): מתוקף לקורבן ולמושיע, מעברים שהתרחשו מבלי שיזמתי באופן פעיל אף אחד מהם. בין שלושת התפקידים האלה, אין ספק כי  תפקיד 'המושיע' הינו האטרקטיבי ביותר עבור המטפל, והסיפוק הנרקסיסטי שהוא טומן בחובו פיתה מטפלים רבים לעצב את תפקידם ואכן את משימת הטיפול כולה אך ורק מנקודת מבט זו. אין ספק בליבי, כי לעתים אני אכן נקראת לאייש את עמדת 'המושיע' של המשולש וכי הדבר חיוני עבור התהליך הטיפולי . עם זאת, מפתה ככל שיהיה להעדיף את התפקיד הזה על חשבון השניים האחרים, הגעתי למסקנה שעלי להיות זמינה כדי לגלם את שלושת התפקידים האלה בזמנים שונים, שכולם הינם, וצריכים להיות, מגולמים בחדר הטיפולים (סות', 2006).

לעתים קרובות, דווקא הקודקוד השלישי, כלומר: דמות המתעלל, הוא הקשה ביותר לגילום בעבורנו המטפלים, והצבת הגבול בין שחזור(Re-enactment)-לבין הפעלה מחודשת של הטראומה – (Re-noitatraumatis) הוא אתגר מורכב ביותר בעבודתינו. מסלר-דויויס (1994) מסבירה, "מערכת היחסים התרפויטית נמצאת במקום שבו 'קורית ההתרחשות'. זוהי הזירה שבה ההתעללות, ההזנחה והאידאליזציה של הישועה נחווים מחדש ושבה המטפל והמטופל לוקחים חלק בעבודה דרך כל הפרדיגמות של העברה והעברה-חוזרת עוצמתית, לעתים קרובות כאוטית, " (עמ' 5). בעבודה עם ניצולים של טראומות מורכבות (הייצלר, 2009) איננו יכולים להישאר צופים נייטרלים, מעין רופא אובייקטיבי, ואין אנו יכולים להוות אך ורק 'דמות הורית מתקנת'. אנו נקראים להיכנס פנימה, לתוך "עין הסערה", להשתתף, לשרוד ולהכיל את השחזור של מה שהיווה קודם לכן מצב בלתי נסבל של מציאות מסכנת חיים. התקווה הבלתי מודעת של המטופלת בזמן שהיא חווה את עומק השחזור היא, שהפעם היא תצליח לשרוד את הטראומה, ביחד עם המטפלת, בדרך תומכת חיים. התקווה היא שחלקי ה'עצמי' ורסיסי החוויה שהתפצלו, ברגע שיחוו במלואם על-ידי הזוג הטיפולי, יוכלו להשתלב לתמונה שלמה,לעבור תהליך של עיבוד ועיכול,  ולהיות מאוחסנים ב'קובץ עבר' (רוטשילד, 2000, עמ' 28). בה בעת, כשזה קורה, או בגלל שמתאפשר לכך סוף סוף לקרות, מערכת היחסים הטיפולית יוצרת את הסביבה המכילה העיקבית (וויניקוט, 1960a), המקום ששבו המטופלת יכולה לבדוק מודל חדש של מערכת יחסים אינטימית,מערכת שבה היא רואה וחווה את עצמה, על כל יופיה ופגמיה, – כסובייקט העומד בזכות עצמו, כבן אנוש בעל ערך. התקווה שלי כמטפלת היא, שהמטופלת תוכל להפנים חוויה זאת של ה'אני הבריא' ושהפנמה זו תתמוך הן בהתפתחות של תחושת 'עצמי', והן ביכולת ליצור מערכות יחסים חיצוניות בריאות. לפיכך, הטיפול מהווה "כמעין מסירת כדור חוזרת ונשנית בין שחזור רגרסיבי ופרשנות של מה שנחייה מחדש באמצעות מערכים של ההעברה והעברה חוזרת, לבין הגילוי המתקדם  של מערכות יחסי אובייקט חדשות המתקיימות בין מטופל ומטפל." (מסלר-דיוויס, עמ' 4).

מודל זה מציב שאלה חשובה המתייחסת להבדל בין שחזור לבין הפעלה מחודשת של טראומה, והאם בכלל קיים הבדל ביניהם. תשובתי טמונה בפוטנציאל של מערכת היחסים הטיפולית להכיל ולעבד את השחזור בדרך המאפשרת למטופלת לפתח מערכת יחסים חדשה עם ה'עצמי' שעבר את הטראומה. הן הפעלה מחודשת של הטראומה  והן השחזור יכולים להתקיים באופן ספונטאני ופתאומי, והמטופלת וכן גם המטפלת עשויות לחוות את שני המצבים כהחצנה מפחידה וחסרת שליטה. אולם, אני מתייחסת לשחזור כאל יותר מאשר חזרה חסרת משמעות של התרחיש הטראומטי: מכיוון שהמטפלת מסוגלת לסבול ולווסת בתוך עצמה מצבים של עוררות-יתר, ניתוק, פיצול וייאוש, הנוכחות האנרגטית שלה מספקת את כלי הקיבול שבו ניתן לעבד את הטראומה ולשרוד אותה. מערכת היחסים הטיפולית, שבה המטפלת אינה בורחת מכל היבט כלשהו של הטראומה ומוכנה להיכנס ולחוות את הבלתי נסבל ביחד עם המטופלת שלה, עומדת כניגוד מוצק ל'בידוד' הבסיסי המאפיין את החוויה הטראומטית. היא מספקת תקווה ומודל הישרדות חדש ושונה. יתרה מזאת, היכולת של המטפלת להיות מעורבת כל כולה בשחזור ולאחר מכן "להתנתק ביעילות כדי לצפות, להכיל ולעבד עם המטופלת שלה את מה שקרה ביניהן" (מסלר-דיוויס, עמ' 4) יוצרת מרחב של שיקוף, אינטגרציה ו'מתן משמעות', ומחייה מחדש את  תהליכי המנטליזציה שעוותו במהלך התרחיש המקורי.

סיכום: שחזור

לדעתי, ניתן להצביע על שלוש פונקציות טיפוליות עיקריות של מנגנון השחזור בעבודה עם טראומה:

1. המטופלת יכולה להחצין ולחלוק את מה שהיא נושאת כמציאות פנימית עקבית, לא רק באמצעות מילים, שלעיתים קרובות אינן זמינות לה, אלא באמצעים מיידיים וראשוניים יותר של תקשורת. ידוע היטב, ממחקרים מדעיים, שהקורטקס (Cortex) והצד השמאלי של המוח אינם מסוגלים בדרך כלל לתפקד במהלך אירוע טראומטי ולאחריו (הייצלר, 2009). לכן, תהליכי המנטליזציה והעיבוד המילולי בדרך כלל לקויים ולעתים חסומים לגמרי. דבר זה משאיר את המיידיות של הגוף והשחזור הבין-אישי של הטראומה כערוצים המרכזיים הנגישים למציאות הפנימית והחיצונית של המטופלת. גישות טיפוליות הנסמכות אך ורק על השפה ותהליכים מנטליים ייטו, לפיכך, לראות בצורות ביטוי של תקשורת לא מילולית ושיחזור כ'החצנה'. אבל מנקודת מבט התייחסותית ממוקדת גוף, אני מחשיבה את 'התחושה המורגשת' (Felt sense) בזמן השחזור כדרך העיקרית שבה המטופלת והמטפלת יכולות לתקשר, להביע ולעבוד דרך השכבות השונות של הנפש שעברה טראומה, אשר אינן זמינות בשום דרך אחרת.

2. כאשר המטופלת חשה שהמטפלת מסכימה להיות מעורבת כל כולה בכל ההיבטים של הטראומה והשפעותיה, היא מרגישה מוכלת וניראית במלואה. היא לא צריכה עוד להגן על "האחר" מפני זוועותיו ועוצמתו של סיפור העבר שלה, חייה בהווה, עצמה. היא כבר לא לבד בתוך זה. מודל חדש של התייחסות, המבוסס על אימון, כבוד ואהבה מתחיל להתפתח הן מבפנים והן מבחוץ. היכולת של המטפלת להיות בתוך הטראומה ולאחר מכן להתרחק ממנה ולשקף אותה, מאפשרת את העיבוד של דפוסי התייחסות לא מתפקדים מבוססי טראומה.

3. כאשר הזוג הטיפולי שורד את מלוא השפעת הטראומה על כל אחת מהן באופן אישי ועל מערכת היחסים שלהם, המטופלת מסוגלת להביע במילים, לגלם ולמצוא משמעות בדרך שלא הייתה קיימת עבורה קודם לכן. וכך, הטראומה המעובדת משתלבת בסיפור החיים  בדרך בריאה, ומפסיקה להוות את העקרון המארגן העיקרי של נפש המטופלת.

בחלקו הראשון של המאמר התייחסתי לשאלה: מה היא פסיכותרפיה התייחסותית, סקרתי את תפקידו של עיקרו השיחזור והדגמתי, דרך תיאור פגישה טיפולית אחת וניתוחה, כיצד עבודה עם טראומה מתפתחת תוך שימוש בעיקרון זה. בחלקו השני של המאמר, אשר יתפרסם כאן בחודשים הבאים, אסקור פן מסוים בתהליך השיחזור: הזדהות השלכתית ואדגים, דרך תיאור של פגישה טיפולית נוספת, את חשיבותו של פן זה. כמו כן, אסקור את מקומו של הגוף ועבודה עם הגוף בטיפול בטראומה, ואבהיר את תפיסתי לגבי פסיכותרפיה התייחסותית ממוקדת גוף. חלקו השני של המאמר כולל אף את רשימת המקורות.

המאמר התפרסם באנגלית ב- British Journal for Psychotherapy Integration, Vol 8, Issue 1 (2011), p. 15 – 26
תרגום: אפרת גורוחובסקי-בוטל( EGB Translations ) עריכת תרגום ותוכן: מורית הייצלר 

מאמרים נוספים

היחסים עם הגוף
כיצד אנו מפצלים בין הגוף למחשבה/מייקל סות'