צור קשר
...Loading...

הגוף שבתודעה - מתוך "ערות בחיי היומיום" - סטיבן פולדר

"...אנו נולדים לתוך גוף. איש לא שאל אותנו, איש לא ביקש את רשותנו. יום אחד אנו מוצאים עצמנו בתוך גוף וכך מתחילה מערכת יחסים ממושכת ומורכבת של אהבה ושנאה. את מרבית חיינו נבלה בדאגה לגוף הזה, נספק כל גחמה שלו ונבטיח שיהיה לו נוח עד כמה שאפשר. אנו מאכילים אותו שלוש פעמים ביום, בתוספת חטיפים וקפה כדי להשקיטו. יותר משני שליש מחיינו אנו מעסיקים אותו בעבודה ובפעילויות שונות. את השליש האחר אנו מבלים בחוסר מודעות כדי לתת לו את המנוחה שהוא דורש. אנו משקיעים משאבים ותשומת לב עצומה כדי שייראה טוב ויהיה לבוש בבגדים יפים. התודעה שלנו עסוקה ללא הרף בהגנה על הגוף כנגד פגיעה. ואחרי כל העבודה הקשה הזאת הוא גומל לנו לא פעם בחוליים ובכאבים. נדמה שדי בכך בכדי שנרצה לצאת ממנו, להשאיר את העול הזה מאחורינו. אלא שאיש מאתנו אינו רוצה לעזוב את גופו. אנו קשורים לחלוטין לתינוק הגדול והנזקק הזה. 

מאחר ולא קל להיות בגוף, אנו נוטים להתעלם מקולות טורדניים של צורך, כאב ואי־נוחות. אנו משקיטים אותם באמצעות חומרים כמו סוכר, אלכוהול ומשככי כאבים. אולם כל אלו משקיטים את הצווחות הצורמניות רק לזמן קצר. עלינו למצוא דרך אחרת, לבחון מחדש את היחסים שלנו עם הגוף ולשאול כמה שאלות נוקבות. האם אנו יודעים להקשיב למה שהגוף מספר? לדוגמה, הכאב הוא דרכו של הגוף להגיד לנו שהוא זקוק לתשומת לב. האם אנו חוסמים את הזעקה עם משככי כאבים או שאנו מקשיבים למה שהכאב רוצה לומר? ואם איננו חוסמים את הקריאה, האם אנו חושבים במושגים של פתרון וטיפול, מנסים להשתיק את הקולות המפריעים, או מעניקים לקריאה תשומת לב עמוקה? אולי אנו מנצלים את גופנו ומעבידים אותו בפרך, אך איננו יודעים זאת כי איננו מקשיבים לו? הלב, לדוגמה, הוא הליבה של קיומנו, ולמרות זאת רבים מהאנשים שקיבלו התקף לב סיפרו שלפני כן לא הבחינו בשום בעיה. איך ייתכן שאנו לא מכירים את לבנו? דוגמה אחרת היא העיניים שלנו. אנו משתמשים בהן ללא הרף. לעתים אנו סובלים ממתח בעיניים ומכאבי ראש, וכתוצאה מכך נזקקים למשקפיים. אך איננו מעלים בדעתנו לתת לעינינו את המנוחה ואת תשומת הלב, התמיכה והאהבה להן הן זקוקות במקום לדחוף מולן זוג זכוכיות. האם אנו מתייחסים לגופנו ולחלקיו השונים כמו מבוגר שדוחף מוצץ לפיו של תינוק בוכה כדי לסתום את פיו, או שאנו מתייחסים אליו באהבה ובתשומת לב, מנסים להבין את צרכיו באמצעות מעקב אחר הסימנים העדינים שהוא משדר?

נדמה כי מערכת היחסים שלנו עם הגוף מתבססת במידה רבה על התפיסה "זה בסדר, הוא לא זקוק לי, אני יכולה לשכוח מזה." אנו מבחינות בשינינו רק אם יש לנו כאב שיניים; אנו לא מבחינות בראשנו אלא אם הוא כואב; ואיננו חוות אף אחת מנשימותינו במלואה — אלא אם כן אנו סובלות מאסטמה. אנו מנווטות את גופנו על טייס אוטומטי. אך התייחסות עמוקה לגופנו, למשל באמצעות מדיטציה או פסיכותרפיה הממוקדת בגוף, יוצרת מודעות להתנהלות האוטומטית. אנו מתחילות לחוש במסריו של הגוף החי, פותחות את חוויית קיומנו הגופני ומגלות שם מרחב מרתק. אנו שמות לב לאופן בו חיי היומיום שלנו מותירים עקבות בגופנו. טווח הקשב שלנו מתרחב. איננו מבחינות רק בנשימה אחת אלא באלף נשימות שכל אחת מהן שונה מרעותה, כל אחת מספרת לנו משהו על מקור החיים שלנו.

ידוע שהתרגעות מועילה לבריאותנו, ואכן, רבים עוסקים ביוגה, בטאי צ'י ובסוגים אחרים של תנועה מודעת. אך הקשבה עמוקה לשפת הגוף נושאת אותנו אל מעבר לכך. אם אנו מזהות את המתחים והלחצים בגופנו ברגע שהם מתעוררים אנו יכולות למנוע בעיות בריאותיות בשלבים מוקדמים ביותר, באמצעות מנוחה וטיפול נכון באיברים הזקוקים לכך. אנו עונות לגוף בשפתו שלו, משגרות אליו את תשומת לבנו כמסר פנימי מרפא, מחמם, מרכך ומרגיע. כך, למשל, כאשר אנו חשות מתח סביב העיניים אנו יכולות לרחוץ אותן בתשומת לב אוהבת ורגישה או לסגור ולהרפות אותן. נזיר בודהיסטי קמבודי שהכרתי, אשר היה בן מאה לפחות, פיתח מודעות לגוף בדרך מעניינת. הוא סיפר שתרגול הבוקר הקבוע שלו כולל סקירה של גופו ושיחה עם כל איבר ואיבר: "אוזן ימין, מה שלומך? טוב? יופי! אוזן שמאל, מה שלומך? טוב? יופי! שפה עליונה, מה שלומך?..."

כאשר אנו משנים את יחסנו לגוף ועוברים מהתעלמות להידברות פתוחה, חוויית הגוף החי משמשת כמקור קבוע של שמחה. גופי ואני הופכים בהדרגה לשותפים אינטימיים במסע החיים. למודעות זו יש ערך רב גם כאשר אנו פוגשים בכאב או בקושי גופני. אנו יכולים לראות את הכאב המציק כקלידוסקופ של תחושות לא נעימות המשתנות מרגע לרגע לפי הנסיבות. שוב איננו קורבנות של גופנו. הכאב המהול בסבל הופך לכאב בלבד, ואילו הסבל המנטלי נעלם. על כן מודעות עמוקה לכאב, צלילה אל גליו במקום בריחה ממנו, משמשת מרפאות רבות בעולם לריפוי כאב כרוני, וביניהן את בית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד.

יתר על כן, אם אנו מפתחות הקשבה עמוקה לגופנו, הוא מסוגל להדריך אותנו לכיוונים בריאים והרמוניים בחיי היומיום שלנו. ביכולתו להזהיר אותנו מעימותים, ממריבות ומכעס אף לפני שתודעתנו מכירה בהם. רגלינו מובילות אותנו בכיוון הנכון, בטננו מבטאת את האינטואיציה שלנו, שרירינו חושפים בפנינו את ההגנות שלנו וכל הווייתנו רוקדת לצלילי מנגינת החיים והעולם. הגוף מכוון את התודעה בדיוק כפי שהתודעה מכוונת את הגוף. זוהי עבודה רוחנית מעשירה ומשחררת, אשר ביסודה עומדת ההבנה כי התודעה והגוף אינם נפרדים אלא מהווים רצף אחד. התבוננות במופע המרתק של חיי הגוף תגלה לנו שהתודעה והגוף יוצרים זו את זה ומשתלבים זה בזו ללא הרף; הפניית התודעה שלנו אל גופנו מביאה גם את הגוף אל התודעה..." 

*בלעדי לאתר - פרק מתוך "ערות בחיי היומיום" - מאת סטיבן פולדר.

למעבר לרכישת הספר, לחצו כאן

מאמרים נוספים

סקירת השקת הספר על כישלונות טיפוליים - יעל שחר
סקירת אירוע השקה לספר When Hurt Remains על כישלונות טיפוליים, מתוך נקודת מבטה של יעל שחר
כשפסיכותרפיה גופנית פוגשת חבר - אלעד אמסלם
רשמים מיום עיון בהנחיית ד"ר פרוצ'יו אוסימו