צור קשר
...Loading...

התקפי חרדה והטיפול בהם - עידן דנטס


תפקידו של הפחד, הוא להתריע בפנינו מפני סכנה ולחדד לנו את החושים, אבל במקרים רבים הוא משתק אותנו, משתלט על חיינו ופוגע בתפקודינו, ביעילותנו ובהנאתנו מהחיים. מהו פחד? מהו התקף חרדה? ואיך מתמודדים איתה? מאת: עידן דנטס

מהו פחד ואיך מזהים התקף חרדה?
פחד הוא רגש אבולוציוני הישרדותי, שנועד להזהיר אותנו מפני איום ולמנוע מאיתנו להגיע למצבים שעלולים לסכן אותנו. מצב של פחד, מעורר את מערכת העצבים הסימפתטית, שגורמת לאי שקט גופני ורגשי. מערכת עצבית זו אחראית על הדרך בה נפעל במצבי לחץ- נקפא, נברח או נילחם (גריג, זימברדו, 2010). 

על פי הגישה הביולוגית־אבולוציונית, הנובעת מתורתו של דרווין, חרדה היא סוג של פחד לא מוגדר, המאותתת לנו שאנחנו מתקרבים לחוויה מכאיבה. החרדה למעשה, היא שכלול התפתחותי של בני האדם, שרצו להימנע מכאב רגשי או פיזי ולכן ניתן להניח שהיא נוצרת בעקבות דמיון אפשרי או סמלי, לאיום כלשהו שחווינו בעברנו (למפרט,2007). וילהלם רייך, מייסד הפסיכותרפיה הגופנית, טען שהחרדה גורמת לירידת מתח ופוגעת במעגל הווגטטיבי של האדם, שמתאפיין ב-4 שלבים: מתח, טעינה, פריקה והרפיה. לדבריו, החרדה היא תהליך הפוך של טבע האדם לצמיחה והתפתחות, שגורמת לאדם להיות במצב של הישרדות תמידית, ובכך מביאה אותו להצפה רגשית שגורמת להתקף חרדה המתבטא בסימפטומים של רעד, דפיקות לב והזעה. במהלך טיפוליו, אף הוכיח רייך שנוקשות וכאבים באזור הסרעפת מעידים על חרדה (בויום, 1983). גם פרויד ראה בחרדה סימפטום המגן על האדם מפני כאב פסיכולוגי, וטען כי הפרעת החרדה נובעת מקונפליקטים או מפחדים ראשונים שמקורם בחוויית ילדות. לפי פרויד התקפי פאניקה (התקפי חרדה), הם תוצאה של קונפליקט פנימי שרוצה לעלות לתודעה (גריג, זימברדו, 2010). הפרעת חרדה כללית תוגדר כאשר אדם סובל, במשך למעלה מחצי שנה, משלושה סימפטומים פיזיולוגיים לפחות (מתח בשרירים, עייפות, אי שקט, קושי ריכוז, עצבנות או קשיי שינה), בלא שתהיה כל סכנה מוחשית המאיימת על חייו.

טיפול בחרדה באמצעות פסיכותרפיה גופנית:
הפסיכותרפיה הגופנית רואה את הקשר בין הבעיה הרגשית לבין ייצוגה בגוף. בשיטת טיפול זו, המטפל מנסה להגיע לעולמו הפנימי של המטופל דרך גופו, ובכך מציע דרכי טיפול שיאפשרו ביטוי גופני ורגשי גם יחד.
על מנת להמחיש לכם מהו התקף חרדה בראי הפסיכותרפיה הגופנית, איפה זה פגש אותי כמטפל ומהי הדרך הטיפולית שבה בחרתי, אביא לכם את סיפורו דיויד (שם בדוי)- איש עסקים מצליח שסבל מהתקפי חרדה ובחר להגיע לטיפול, שכולל התייחסות רגשית וגופנית ביחד. 

ביום בהיר אחד, באמצע תהליך הרחבת העסק הפרטי שלו, הרגיש דיויד קשיי נשימה, הזעות ורעידות. דיויד חשש שקיבל התקף לב, נדמה היה לו שליבו מתפוצץ ובקושי רב הצליח להזמין אמבולנס שייקח אותו לבית החולים. לאחר שביצעו בדיקות מקיפות, אבחנו הרופאים שמדובר בהתקף חרדה, נתנו לו כדורים ושלחו אותו לדרכו. דיויד עזב את בית החולים בתחושה שלרופאים אין באמת מושג לגבי מה שיש לו, ושכל הדיבורים על התקף חרדה הם שטויות לא הגיוניות. הוא החליט שלא ליטול את הכדורים והמשיך בעיסוקיו כרגיל. רק לאחר התקף החרדה השני, שהיה עוצמתי בהרבה מהראשון, הבין דיוויד שככל הנראה הרופאים צדקו ואכן מדובר בהתקף חרדה. הוא החל ליטול את הכדורים שקיבל, ולאחר מספר התקפים נוספים, שנמשכו לאורך תקופה, הוא החל להרגיש עצבני ומתוח יותר, השרירים כאבו לו, הוא התקשה להירדם, חש עייפות במשך רוב שעות היום, חש דכדוך, חוסר חשק ללכת לעבודה או לצאת מהבית. הרופא שלו המליץ לו ללכת לטיפול פסיכולוגי או לטיפול ברפואה משלימה, ולמרות שהרגיש שאין לו שום בעיה רגשית, החליט להגיע ולנסות טיפול בפסיכותרפיה גופנית. במהלך הפגישה הראשונה, תיאר דיויד את החוויה הקשה שחווה בעת התקף החרדה הראשון. דיבורו היה איטי, מילותיו שקולות, גופו נע באי נוחות, רגלו לא הפסיקה לקפוץ ועיניו זזו מצד לצד. ניכר היה שהחרדה מקננת בגופו ובנפשו. מכיוון שלא הצלחתי לדלות מידע על הנסיבות שהביאו להתפרצות התקפי החרדה, התמקדנו בתרגיל "קרקוע" (grounding), שיסייע לו להתמודד עם ההתקף עצמו. בתרגיל זה מועברת תשומת הלב לתחושה בכפות הרגליים ולאופן הנשימה, ומטרתו להוות עוגן ונוכחת מורגשת- חוויה הפוכה מחוויית החרדה האמורפית. הקרקוע מעניק לנו את היכולת להישען ולהתמסר, ברגעים בהם חשים שהאדמה נשמטת מתחת לרגלינו (רולף, 2013). כשהחרדה מערערת ושוברת את מרכיב הקרקע, יש לבנות אותו מחדש על ידי תרגילי קרקוע גופנים ורגשיים, ובכך לעזור למטופל להתחבר לקרקע שלו ולמקום הבטוח שלו. רק אחרי שהקרקע נוצרת מחדש, ניתן להמשיך למקומות שמהווים איום ומעוררים חרדה (שפירו, 1998). 


בהמשך סדרת הטיפולים, היה צורך לגשר על הפער הרב בין שתי תחושות העצמי (האני) של דיויד: מצד אחד הרגיש דיויד אדם עצמאי, חזק, מוביל ובשליטה, ומצד שני חווה התקפי חרדה, שניפצו את הקרקע עליה הוא  דורך ואת התדמית החיצונית שלו. הפער הזה בא לידי ביטוי בהתנהלות של אדם עצבני, חסר שקט ועייף, המתקשה בחייו היום־יומיים. פריצת הדרך חלה באחד מהמפגשים, כאשר בקשתי מדיויד להתמקד ברגלו העצבנית והקופצנית, להתייחס אליה כאילו שיש לה אישיות משלה ולבדוק איתה מה היא מרגישה, מה היא הייתה רוצה להגיד והאם יש תנועה שהייתה רוצה לעשות. דיויד התחיל לבעוט באוויר ולהביע במילים כעס פנימי, חוסר סובלנות ותוקפנות. כל אלה ביטאו את האנרגיה התקועה שהרגיש דיויד בגופו. לאחר כמה דקות של זעם, התחלפו הבעיטות בתנועה מעודנת, איטית ומעגלית והמילים הפכו רכות וחומלות יותר כלפי עצמו, יחד עם קבלה מסוימת של המצב הקיים. בסופה של הפגישה הרגיש דיויד שמשהו בתוכו השתחרר ואני הרגשתי, שדיויד הצליח להביא אנרגיה אחרת לתוך החדר, שתאפשר לו בהמשך למצוא בתוכו דרכי ביטוי נוספים. רגלו של דיויד הייתה למעשה, השער שדרכו נכנסנו לעולמו הפנימי. ויסות עצמי גורם לאדם למצוא בתוכו את התנועה החופשית, הן ברמה הפסיכולוגית והן ברמה הגופנית ובכך חוזר האדם לאינסטינקט הטבעי שלו ולא לציווי החברה שאותם לקח על עצמו בילדתו (טוטן, 2012). דרך הביטוי והתנועה של הרגל, הצליח דיויד ליצור מציאות חדשה ובונה שתעזור לו להמשיך ולבטא את הרגשות שנמצאים בגוף-נפש שלו. 



המקום שלי כמטפל:
בשונה מהרפואה ומהפסיכואנליזה, שבה הרופא או הפסיכולוג שבא לפתור את הבעיה של המטופל, הוא בעל הסמכות, הוא זה שמבין, יודע ובעל התשובות החכמות, הגישות העכשווית נותנות יותר מקום לדו שיח ולאינטראקציה בין שני האנשים. כמו שהמטופל מגיע עם בעיה מסוימת, כך גם המטפל אינו מושלם ולמעשה, המטפל משמש ככלי טיפולי. 
שנים רבות הכחשתי את החרדה שבתוכי. תמיד הייתי בשליטה והרציונל תמיד ידע לתת תשובות מנומקות וטובות ולהוכיח לי שהכל בסדר גמור. אומנם, אף פעם לא חוויתי התקף חרדה, אבל לא פעם, נמנעתי ממפגשים עם אנשים שאני לא מכיר; בראיונות עבודה נראיתי רגוע כלפי חוץ, אבל יצאתי מהם עם אגלי זיעה שסימנו לי שהייתי בעוררות יתר; במפגשים עם בנות זוג, חיכיתי תמיד שזה יסתיים  ודוגמאות רבות נוספות. כמובן ששנים לא ייחסתי לזה חשיבות ותמיד היו לי תשובות מנומקות לעניין. עם השנים התחלתי להרגיש ולהבין שגם בתוכי מקננת החרדה ובכל פעם שאני לא מחובר לאותנטיות שבי ולמה שאני צריך ורוצה, החרדה עולה, מאותתת לי שאני לא בכיוון הנכון ומתגרה ברגשות ובתחושות שלי. 

כשפגשתי בדיויד לראשונה, נאלצתי להתמודד קודם כל עם החרדה שלי, אשר הציפה וגעשה בתוכי. פתאום הרגשתי איך החרדה מקננת בגופי- התקשיתי לנשום, הייתי חסר שקט וזיעה קלה התפשטה בכפות ידי. הסיבה לחרדה שהציפה אותי במפגשים הראשונים שלי עם דיויד, נבעה מכך שהרגשתי את המצוקה שלו, מה שגרם לי להיפגש שוב עם מה שאני לא רוצה להרגיש או לחוות. הרגשתי את הפחד מכישלון שלא הצליח לעזור לו, ואת החשש שאולי נישבר, שהפחד ימוטט ויקפיא אותנו- דברים אשר עלו אצל דיויד במהלך המפגשים. ברגע שאני נותן לעצמי להרגיש ונותן לדיויד קצת להרעיד אותי, מתאפשר ריפוי גם אצלי וגם אצל דיויד. הפגישה שלי עם החרדה, הקבלה שלה וההכלה שלה, מאפשרת לדיויד לקבל ולהכיל את החרדה שבתוכו ובכך להגיע למקום של ריפוי וקבלה, בדומה לאפקט המראה שבו כשמישהו מחייך אליך, אתה מתחיל לחייך אליו חזרה, גם אם לעיתים הרגש שלך קצת שונה. 

כדי שלא אכנס לחרדה ולהצפה, נאלצתי לווסת את הגוף שלי ולעגן את הקרקע שלי, על מנת שאוכל להעניק לדיויד את מה שהוא צריך ממני כמטפל. רק כאשר אנו מחוברים לגופנו, אנחנו הופכים להיות נוכחים ומאפשרים לעצמנו לקבל החלטות ממקום נקי יותר (רולף,2013). ואכן, רק לאחר תקופה שבה הצלחתי לווסת את עצמי מול דיויד, הצלחתי לפגוש ולהתחבר אליו כאדם שסובל כרגע מחרדה המציפה אותו. 

רשימת מקורות:

  • בויום, וילהלם רייך מחקריו באנרגיית החיים, 1983, אור על.
  • גריג, זימברדו, מבוא לפסיכולוגיה כרך ב, 2010, האוניברסיטה הפתוחה.
  • טוטון, פסיכותרפיה ממוקדת גוף, 2012, אח בע"מ.
  • למפרט, נפש ערומה, 2007, ידיעות אחרונות ספרי חמד.
  • רולף, אנטומיה של טיפול, 2013, פרדס הוצאה לאור.
  • שפירו, גוף נפש, 1998,אור עם.

                       *הכותב הוא  עידן דנטס, מטפל גופנפש ומנחה קבוצות התפתחות דרך גופנפש

עורכת: יערית טרבלסי

.כל המאמרים באתר נכתבים על ידי מטפלים בתחום הפסיכותרפיה הגופנית, על פי ניסיונם המקצועי ושיקול דעתם ואין לראות בהם המלצה, או תחליף לייעוץ מקצועי**


מאמרים נוספים

היחסים עם הגוף
כיצד אנו מפצלים בין הגוף למחשבה/מייקל סות'
נפש פצועה בגוף חולה - רונן לוי
מיהו האדם הזה, פגוע נפש? היכן הוא מסתתר? כיצד יוכל להישלף החוצה ולהגיח לעולם, להיוולד חזרה לחיים לאחר שנישבה בידי המחלה? על שאלות אלה מנסים לענות פסיכיאטרים, פילוסופים, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים רבים, גם גופניים.