צור קשר
...Loading...

פסיכותרפיה גופנית ומימוש עצמי תעסוקתי

המשימה שלך בחיים, היא למצוא את הלב שלך ולהתמסר אליו (בודהה)

נויה: שנים שחיפשתי את התשוקה שלי. המקצועית והאישית. בכל פעם שהיה נדמה לי שאני שם,  או כמעט ונוגעת, מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב אל אותה נקודה. משותקת. מסתגרת. קופאת במקום. בראש שלי, הייתי על גג העולם. מצליחה, מגשימה את עצמי, את היצירתיות שלי, מאושרת. במציאות, העדפתי להמשיך ולהסתגר. גם עכשיו, זה עדיין אחד האתגרים הגדולים שעומדים בפני.

אסף: בשבילי, תהליך התשוקה והמימוש המקצועי הוא הפוך משל נויה. תמיד ידעתי היטב מה אני רוצה. פעלתי בלי להביט לצדדים כדי להגיע למשאלות שלי, למטרות המקצועיות שלי. התשוקה ליוותה אותי תמיד. דווקא היום, אחרי שמונה עשרה שנים של עשיה מקצועית, אני עוצר. פתאום אני לא בטוח. מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול? מותר לי להתחרט? מותר לי לרצות לעבוד פחות? לתת פחות? המוכנות הזו לשהות באי הידיעה, שמלווה את שנותיי האחרונות, הופכת כל אבן ומערערת כל פינה בתוכי. ואני מברך עליה, לא מבין אותה, מפחד ממנה פחד מוות, ומברך אותה. ברוכה הבאה אי הוודאות.

למרות שעבודתנו תופסת את עיקר נפח שעות הערות בחיינו הבוגרים, במציאות, רוב האנשים הולכים לעבוד כי צריך. מעטים מהם יבחרו אותה מתוך תשוקה. לפי הסטטיסטיקה (כלכליסט, 2013), ארבעה מתוך חמישה אמריקאים לא עוסקים במקצוע שחלמו עליו. שני שליש לא מרוצים ממקום עבודתם, אחד מתוך שלושה, מרגיש מנותק. בישראל, על פי מכון הסקרים, שביעות הרצון של העובדים הישראלים ממקום עבודתם נמוכה במיוחד. שיעור העובדים החשים מעורבים בעבודתם עומד על כ-5% בלבד. לעומת זאת, שיעור העובדים החשים בלתי מעורבים – כלומר הלא מרוצים – הוא 73%.

במאמר זה ננסה להדגים כיצד הפסיכותרפיה הגופנית עשויה לסייע בצמצום הפערים הללו – לעזור לנו לנצל את הפוטנציאל האישי שלנו ולממש אותו, אם נסכים לגדול, לקחת אחריות אישית על הגורל שלנו, תוך התייחסות למגבלות וליתרונות העומדים בפנינו בהתחשב ברקע אישי, משפחתי ומבנה האישיות שלנו. 

א.   המנהל הבכיר: פחד

שלושה כוחות מניעים אותנו לעשיה: הרצון להשיג, הפחד להיכשל והפחד להצליח. אורניה יפה-ינאי (2000, עמ' 85)

 דויד מגיע לטיפול בעקבות חרדות. האלמנט המקצועי מגיע רק אחר כך. דויד מתגלה כגבר מבריק, מצחיק ומאוד רגיש. הצמצום המקצועי שלו רודף אותו, כמו הפחדים שלו. אל הפגישה הראשונה הוא מגיע מהוסס. עולה במדרגות שתים שתים, נעמד. מוציא את כל הדברים מן הכיסים. מתיישב. לוגם מים. מרופף את העניבה ופותח כפתור בחולצה. כל אלו, יהפכו לטקס שישמור עליו במשך שנה בקנאות. איך נושמים לתוך חרדה? איך שומרים על תנועה בתוך חרדה?

 דויד הוא נהג מונית שרד, מסיע אנשים חשובים ממקום למקום. לבוש יפה, עושה כסף מצוין. הוא מתחיל לפחד מכבישים מהירים, וזה מפריע לעבודתו. מזיע הרבה, "אני מסריח ללקוחות את הרכב מהזיעה של הפחד." בלית ברירה הוא מודה שאינו אוהב לנהוג. "למה בחרת במקצוע הזה?" אני לא מבין... "תמיד פחדתי מראיונות עבודה. כבר בבית הספר נמלאתי פחדים מהמחשבה שיום אחד אצטרך לשבת מול מישהו שישאל אותי שאלות. במבחנים תמיד נהיה לי בלאק אאוט. ואז אבא של חבר פתח חברה של נהגים איכותיים ושאל אותי אם אני רוצה להצטרף ואמרתי כן. לא ממש בחרתי את המקצוע, הוא פשוט קרה. אף פעם לא חשבתי לשאול את עצמי מה אני באמת רוצה לעשות" 

אחרי שנה, דויד מעז לראשונה להתחיל לחלום. עד אז, השאלה "מה אתה רוצה?" הייתה נתקלת במשיכת כתפיים, "מה שאני יכול, כנראה" . הוא עומד זקוף בכניסה. נכנס ומטפס את המדרגות. שתים שתים. נעמד. אך לפני שמוציא את הדברים מהכיסים, דויד אומר: "הייתי רוצה לעבוד עבודה פיזית, משהו שמשלב עבודת כפיים. אני טוב עם הידיים, אולי נגר." עכשיו הוא כבר לא מנופח כשהוא מדבר. הנשימה שלו מאיצה ואני רואה שמחשבות מתחילות לטפס אצלו למעלה. אנחנו יושבים. הוא נעמד שוב, מרוקן את הכיסים ומתיישב בשנית. הנשימה שלו נרגעת לאיטה. הגוף שלו טיפה פחות מכווץ. הוא יכול לחשוב ולנשום בו זמנית, התקדמות שמאפשרת לו לחלום. ואז העולם מתחיל להיפתח.

ב.        הצלחה ומימוש עצמי

שנינו, מטפלים העובדים גם בממשק שבין האישי למקצועי. בחקירה ובעשיה הקלינית גילינו עולם נרחב ומרתק בנושא בחירות והדרכים המקצועיות שאנו בוחרים (או שלא) ללכת דרכן. אנו סבורים כי המונחים הצלחה ומימוש עצמי (או הגשמה עצמית), הן מילות קוד לשאלות זהות עמוקות: מי אני? איך אני יוצאת אל העולם? כמה מקום אני תופס? עד כמה אני רוצה להיות במרכז? האם אני יותר מדי? האם מגיע לי? האם ימשיכו לאהוב אותי גם כשאצליח? עד כמה אני רוצה שיתקרבו אליי והאם אני באמת רוצה לגדול ולקחת אחריות על חיי?

מאסלו (1943, 1954) מתאר מערכת יחסים מוסרית אל מול הטוב ביותר שבי. לטענתו, על כל אדם לשאוף להיות הכי טוב שהוא יכול להיות (הוא תופס הצלחה כסובייקטיבית). למעשה, מאסלו האמין כי כאשר איננו מגשימים את הטוב ביותר שבנו עלינו להרגיש אשמה, מכיוון שאיננו מבטאים את ההוויה שבנו במלואה (1968). ככל שנתמסר לעבודה הנכונה לנו, נרגיש חופשיים יותר. אמנם, עצם הבחירה הזו מערבת גם קבלה של נורמה חברתית מערבית צרכנית (מרכזיותה של העבודה), ויחד עם זאת - בחירה של עבודה נכונה ומדויקת, מחייבת תהליך ממושך של חקירה עצמית. מאסלו (1954) האמין שצמיחה והתפתחות מצריכים התמודדות עם כאב וקונפליקט. נדמה כי ללא מעט חשש מפני הלא נודע, האדם מפסיק לפעול.

וילהלם רייך (1973), מי שמזוהה כאבי הפסיכותרפיה הגופנית, ניסח תפקודיות דרך מימוש מקצועי. הוא טען כי האדם המתפקד והבריא הוא זה שמצליח למצוא סיפוק ותפקוד בעשיה המקצועית כמו גם באהבה הזוגית והמינית. כך, התשוקה והתפקוד הם שני אלמנטים מרכזיים בתפיסתו הקלינית. אולם החיפוש אחר התשוקה, משמעותו לגעת בחופש. והחופש הוא מושג מפחיד למדי. שכן, פירושו שאין קרקע יציבה מתחת לרגלינו. 

אנו שואפים להישאר אותו הדבר תוך שאנחנו משתנים, כתב הפסיכואנליטיקאי סטיוארט פייזר (2006). הקונפליקט שלנו עם הריק הזה ובאותה נשימה הכמיהה לקרקע מוצקה, הופך לקונפליקט קיומי. השהיה בחוסר ודאות, טומנת בחובה תחושת חרדה ובדידות איומה, בתוספת של איבוד שליטה עצמית. הבחירה לעשות כל שביכולתנו לברוח מתחושות אלה, אינה מפתיעה. נמלא את עצמנו בפעלתנות יתר, כדי להימנע מלהרגיש חרדה זו. 

גם אורניה יפה ינאי (2000) מזכירה לנו, "שגם באדם שלכאורה, עוצר על מקומו, קיימים זרמים סמויים, אך רבי עוצמה הממשיכים לנוע קדימה. מתחת לפני השטח קיימת המולה רבה ומתקיימת פעילות משמעותית – כואבת וחדשה, אך גם בונה ויוצרת. בשלב זה למעשה, האדם מצליח לבלום את העשייה על מנת לבצע את ההקשבה הפנימית, החיונית כל-כך להמשך חייו. ההקשבה הפנימית חשובה, על מנת לבדוק האם חיינו באמת מסבים לנו אושר ותחושת מימוש, או שיש צורך לשנותם. לבדיקה זו מתלוות שאלות כגון, מה צריך לשנות, אך צריך לשנות ומה כיוון השינוי זה רק טבעי שבדרך כלל מתלוות לתהליך זה תחושות של בלבול וחרדה. מה שנראה לנו כעצירה במקום, עשוי להיות לעיתים קרובו שלב בלימה לצורך הסרת פסולת מיותרת ולצורך מיון" (עמ' 183). 

ג.    אז מה באמת מונע ממני לעשות את מה שאני רוצה?

המשמעות של להיות אחראי על דבר, הוא להיות היוצר הבלעדי של דבר מה. האדם הוא היוצר הבלעדי של עצמו, גורלו, אסונו, רגשותיו, הסבל והייסורים שלו. ז'אן פול סארטר (אצל יאלום, 2011, עמ' 183)

 מדוע אנשים רבים כל-כך מתקשים לנוע? מתקשים להחליט, לבחור, להתחייב, או לעשות את המעשה? ישנן סיבות רבות לכך. בין השאר, בחירה מערבת הוצאה לפועל וצמצום - כדי להחליט על משהו אחד, עלינו לוותר על משהו אחר. ההחלטות מסמלות את מגבלת האפשרויות. וככל שהאפשרויות מוגבלות, האדם חש קרוב למוות. בחירה מערבת רגשות רבים, אם אצליח לממש את התשוקות שלי ולהגשים את עצמי - חלק מהאנשים יקנאו בי, ידברו עליי, אולי יכעסו, יעבירו ביקורת. אני עלול אבד כמה מהאנשים הכי קרובים אלי, או את החופש שיש לי כרגע. ומי אהיה אם אסכים לוותר על כל מה שמשאיר אותי קטנה?

  ארווין יאלום (2011) מציע, שלכונן את עצמנו ואת עולמנו , להיות אחראים ולהיות מודעים לאחריות זו שלנו, הן שתי תובנות מפחידות מאוד. האחריות לעצמנו היא מוחצת, שכן בזכות העצמי, יש עולם. אנו מחפשים הקלה לכך, זקוקים לגבולות כדי להקל את החרדה מהחופש, מהאין כלום. לדידו, כניעה לדברים המאפשרים לנו להימלט מהחופש שלנו, פירושה לחיות חיים לא אותנטיים. ברגע שאדם חווה את רצונותיו, הוא ניצב מול הצורך להחליט ולבחור. תהליך ההחלטה, מדגיש יאלום, קורא תיגר גם על חווית המיוחדות שלנו. בעצם לקיחת אחריות וקבלת החלטה, האדם מוותר על משאלת קיומו של מושיע אולטימטיבי. בעצם הפעולה המושכלת של בחירה והוצאתה לפועל, אנו למעשה מתמודדים עם קבלת אחריות, מוותרים על פנטזיה ילדית שיחליטו בשבילנו, שיעזרו לנו, שיש אמת מוחלטת. לפי סארטר (1956), לעיתים קרובות, כשהאדם הופך למה שהוא רוצה להיות - אם אדם חושש מיצירה עצמית ומהתערערות הבסיס המוצק שהוא חלק מהיצירה העצמית, הרי שהוא עלול להימנע מלרצות, להתעלם מרצונותיו ורגשותיו, לוותר על בחירה או להעביר אותה לאנשים אחרים. כך, שמאסלו, יאלום וסארטר – שלושתם מצביעים על העומק האקזיסטנציאלי הטמון בבחירה המקצועית, בחיק ההגשמה או המוכר.

 ד.    להקשיב לגוף ולחלומות

 אם כך, כדי להשתנות תחילה עלינו לקבל על עצמנו אחריות. רולו מיי (1969) מנסח זאת כך: לפני כל פעולה קיים רצון ולפני הרצון, קיימת משאלה. משאלה מרכיבה רגש ולכן כאשר הרגשות אינם נגישים לנו, איננו יכולים לחוות את רצונותינו. הפחד של דויד, שתואר בווינייטה הקצרה למעלה, מנע ממנו להרגיש. עיקר העבודה הטיפולית, שנעשתה דרך פסיכותרפיה כמו גם דרך כלי ויסות נשימה, אפשרה לדויד להרגיש את עצמו, ובתוך כך מתעורר הרצון.

 אולם הרצייה הזו מערערת כשלעצמה, מחברת אותנו לאוקיאנוסים של נזקקות ומשאלה האופייניים לשלב ההתפתחות האוראלי (רולף בן-שחר, 2013). ואמנם, אצל אחדים, ההימנעות מהשתוקקות מתבטאת בפעולה מיידית להגשמת רצונם. אדם כזה נמנע מהיכרות עם הרצון שלו לא פחות מזה המדחיק אותו. אנו ממהרים לעשות ולבצע כדי להימנע מלהרגיש את פעימת הרצון והכמיהה בתוכנו. גם חוסר מודעות עמוק לרצונותינו עלול להתבטא בעשיה כפייתית ולא מדויקת לתת מענה לרצון ולמשאלה הלא מנוסחים ולא מורגשים דיים. עשיה כפייתית זו נעצרת בדרך כלל רק כשהמטרה נסדקת (פיטורין למשל, או טראומה), ומכריחה את האדם לעצור בעל כורחו ולהתחיל לשים לב לעצמו, לרצונותיו, ולקשייו.

 מה קורה לרצון שלנו וליכולתנו לרצות, להרגיש את משאלותינו בעוצמה ולהעז למצוא דרך ולממשן בחיינו? ההתבוננות הפסיכותרפויטית-גופנית עשויה להעניק למטפלת יתרון הן בהערכת הקושי הן בהצעת התערבויות. למשל, היכרות עם מבנה האישיות הגופנפשי (Lowen, 1958; Totton & Jacobs, 2001;, רולף בן-שחר, 2013) עשויה לעזור לנו בבואנו להבין אופיים שונים של קושי בחיבור למשאלה ובקבלת החלטה, כמו גם בתרגום הבנות אלו להתערבויות טיפוליות. 

 רייך (1933) המשיך את תיאוריית מבנה האישיות הפסיכוסקסואלי של פרויד וטען כי כל קיבעון באחד משלבי ההתפתחות שלנו בילדות, מתבטא גם בקיבעון גופני. רייך חילק את שלבי ההתפתחות למבני אישיות שונים, המקבילים לטיפולוגיה ההתפתחותית הפסיכואנליטית. כל אחד ממבנים אלה מאופיין בהדחקה רגשית דומיננטית המתבטאת באופן התנהגותי וגופני. תהליך קבלת ההחלטות והגשמת המימוש העצמי אצל כל אחד מהם, תתבטא בצורה קצת שונה. 

 יחד עם זאת, כל זווית התפתחות נושאת עמה אתגרים חדשים ומבנה האישיות נוצר כתהליך דיאלקטי ביננו  לסביבה. כאשר אני מנסה לבטא דחף ספונטני ונתקל במציאות מגבילה, או חוסמת, אני עשויה להביע כעס, או עצב. אך עם הזמן אלמד  להפנים את המסר השלילי ואצמצם את הביטוי הספונטני של הצורך. לפי התפיסה הרייכיאנית, צמצום זה יתרחש בעיקר דרך הגבלת תבניות נשימה והחזקה שרירית. תבניות אלה הופכות לכרוניות עם הזמן ומתגבשות למבנה אישיות שהוא תבנית גופנית נפשית המקבילה לתיאורית העצמי הכוזב של וויניקוט[1] (2009). הווינייטה הבאה מראה שימוש בכלי הפסיכותרפיה הגופנית בעבודה טיפולית סביב רצון ומימוש תעסוקתי. 

 ה.   להקשיב לעצמי באמת 

מיכל היא פסיכותרפיסטית בתחילת דרכה. מטפלת מזה כחמש שנים. היא מגיעה לטיפול בגלל עצב תהומי שמלווה אותה, לטענתה, מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא מצליחה מאוד, הקליניקה שלה מלאה. רזה מאוד, כמעט אנורקטית, ראשה הגדול נראה כמכביד על גוף קטן ושברירי. עיניים גדולות, מזכירות לי גור חיות מפוחד. מתוך התבוננות פסיכותרפויטית-גופנית, למיכל מבנה גוף סכיזואידי קלאסי. נולדה בשבוע שלושים-ושתים, ובילתה שישה שבועות בפגייה בשל ריאות שלא הבשילו. עד היום סובלת מיכל מאסתמה, שמתחזקת כל אימת שהיא עושה שינויים גדולים בחייה.

 היא רוצה חופש אך נמנעת ממנו. "בעבודה שלי יש לי הרבה פנאי, אין לי בוס. אבל גם אין לי חופש. אני כל הזמן מחויבת לאחר. אסור לי להיות ספונטנית." כמה פעמים תכננה טיולים, הפסקות, קורסים, שינוי תעסוקתי... וביטלה ברגע האחרון. 

 תלמידו של רייך ומייסד האנליזה הביואנרגטית אלכסנדר לואן (1958) מתייחס לתבנית הסכיזואידית כ "רצון ללא עצמי." אדם במבנה אישיות זה, לפי לואן, יהיה אינטליגנטי ויצירתי עד מאוד, אך מלא אימה – שפעמים רבות היא מודחקת. האדם ייטה להתכחש לצרכיו הבסיסיים, רגשיים וחומריים, ולכן גם לא יחוש צורך להיאבק על דברים. 

 העבודה הטיפולית עם מיכל הייתה בעיקרה עבודת טראומה. היא למדה לזהות את עוררות היתר שלה ואת ביטויה הגופניים. למדה להאט ולעצור. לנשום, להתקרקע, להרגיש את גופה. מיכל נאותה, תחילה באי רצון, להשתמש במידע שגופה סיפק לה כמצפן: מתי יותר מדי לי, מתי אני יכולה. בהדרגה למדה לזהות את גבולותיה ולהציבם לעצמה וביחסיה עם אחרים. לאחר כשישה חודשי עבודה טיפולית אמרה בקול רם מה שידעה כבר שנים ארוכות: "אני לא רוצה להיות מטפלת. אני לא רוצה שמרכז תשומת הלב שלי יהיה אנשים אחרים וקשיים של אחרים. אני רוצה אותי." 

 עבדנו יחד שלוש שנים נוספות. במהלכן החליטה לעזוב את הטיפול חמש או שש פעמים ונשארה. יכולתה ללמוד את הקצב הנכון לה, שאפשר לה להוציא רצונות לפועל מבלי לקרוס, נשענה מאוד על ההסכמה להקשיב לגוף. ככה זה מרגיש כשאני חרדה. ככה אני כשמשהו לא נכון לי. לאט לאט, כחוקרת יקום בו לא דרכה מעולם, גילתה מיכל את גופה. וככל שלמדה יותר את גופה הצליחה לשאת את ההבנה שהיא נמצאת באימה כמעט כל הזמןולמרות זאת, בחרה, וצעדה – מדוד מדוד, כל הדרך מעולם הטיפול לעולם האיפור האומנותי והתיאטרלי. היא מאפרת היום. קמה בבוקר בשמחה לעבודה. קל לה. היא נושמת. העבודה נעימה לה אך לא שואבת את כל כולה.   

 ו.     מילים אחרונות

 כיצד יכול המטפל להגיע להיבטים הלא מודעים שבתהליך קבלת ההחלטות? או לסייע למטופל ליצור מחויבות לפעולה? מטופלים רבים אינם יכולים להחליט, בגלל אמונה חזקה, ולעתים לא מודעת, שאם הם ישתנו, יקרה אסון. בין אם הם יאבדו חלקים מסוים באישיות שלהם, יאבדו את עצמם, יתגרשו, יחוו דחייה או השפלה, בדידות או קנאה. טבעו של האסון הדמיוני שונה בין אדם לאדם. תהליך הזיהוי של אסונות אלה, יכול להמחיש עד כמה רחוקים הפחדים מן המציאות. גבולות מרחב הביניים, הן של המטפל והמטופל, מציבים אופק או גבול לפנטזיה, ליכולת לפרוץ גבולות ולהעז ויחד עם זאת, להישאר מוגנים ובטוחים. תחושות גופניות וטעינה, הן רבות עוצמה וחלק מעבודתו של המטפל היא לסייע למטופל להכיל ולסמוך. 

 השינוי האמיתי מתחיל ברגע שאנו מסכימים לקחת אחריות על הרצון ותרגומו לעשייה, פועלים כהורים של עצמנו ומפסיקים להתנות את ההצלחה בגורמים חיצוניים. יש בהבנה זו גם אלמנט טראגי. להבין שאין באמת מישהו בחוץ שיקח ממני את כל מכאובי וימלא את צרכי באופן מלא ומושלם, להבין שאני לא באמת יודעת מה יכול לקרות לאחר השינוי ושאני ורק אני, הוא המבוגר האחראי, טומנת בחובה כאב גדול. אולם היא מציעה לנו גם אופק, בתוכו אנחנו יכולים לבחור ולבנות את עצמנו בעולם. מתוך גישה זו, כמטפלים, אנו לוקחים על עצמנו את תפקיד הליווי בדרך להבנה כואבת שבסופה יש הפנמה ולקיחת אחריות של המטופל על חייו. כמטפלים גופניים, יש ביכולתנו להוסיף פן גופני להקשבה העצמית של המטופל לגופו, לסייע לו להכיר את גבולותיו ולדעת מה הכי נכון עבורו. משם, הדרך להגשמה, תהיה נקייה וברורה יותר.

 כשאהיה גדול 

הכבש השישה עשר 
מילים: יהונתן גפן
לחן: יוני רכטר

 כשאהיה גדול אהיה נגר 

ואבנה בתים אבל לא כלוב, 
כשאהיה גדול אהיה זמר 
ואשיר שיר שמח למי שעצוב. 

כשאהיה גדול אהיה רופא 
שנותן זריקות לכל מי שכואב, 
כשאהיה גדול אהיה אופה 
ולחם אפרוס לכל מי שרעב. 

כשאהיה גדול אהיה צייר 
ואצייר עולם יפה יותר, 
כשאהיה גדול אהיה נגר 
ואבנה שולחן, כיסא ופסנתר. 

כשאהיה גדול אהיה מלח 
ואשיט אוניות בלב ים גואה. 
כשאהיה גדול 
כשאהיה גדול, 
קודם שאהיה גדול, 
ואחר כך נראה.

ד"ר אסף רולף בן שחר - מטפל פרטנית במבוגרים/ות ומתבגרים/ות. בעל ניסיון משמעותי בעבודה עם טראומה, דיסוציאציה, סוגיות מיניות, הפרעות אכילה וסוגיות של מערכות יחסים.

נויה אברמוביץ' - פסיכותרפיסטית גופנית תעסוקתית ויועצת שיווק, מדלגת ומשלבת בין שני העולמות. חוקרת את תחום המימוש העצמי.

 מקורות:

.Lowen, A. (1958). The Language of the Body. New York: Macmillan

.Maslow, A. H. (1943). A theory of human motivation. Psychological Review, 50, 370-396

.Maslow, A. H. (1954). Motivation and Personality. New York: Harper

.Maslow, A. H. (1968). Toward a Psychology of Being (3rd ed.). New York: John Wiley & Sons, 1999

ץMay, R. (1969). Existential Psychology (2d ed. ed.). New York: Random House

.Pizer, S. A. (2006). Repetition, negotiation, relationship: An introduction to the work of Paul L. Russel, M.D. Contemporary Psychoanalysis, 42, 579-587

.Reich, W. (1933). Character Analysis. New York: Noonday, 1972

.Reich, W. (1973). The Function of the Orgasm (V. R. Carfagno, Trans.). London: Souvenir Press

.Sartre, J.-P. (1956). Being and Nothingness (H. E. Barnes, Trans.). New York: Philosophical Library, 1993

.Totton, N., & Jacobs, M. (2001). Character and Personality Types. Buckingham: Open University

אוהבים את העבודה שלכם? אתם במיעוט. (12.10.2013). כלכליסט. נדלה ב 01.07.2015 מ: http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3614019,00.html 

ויניקוט. ו.ד. (2009). עצמי אמיתי ועצמי כוזב. עם עובד.

יאלום, א. (2011). פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. מאגנס.

יפה-ינאיא. (2000). לכל אדם יש שביל. תל-אביב: מודן.

רולף, בן שחר, א. (2013). אנטומיה של טיפול. חיפה: הוצאת פרדס.


[1] כפי שהעצמי הכוזב הוא מבנה נרכש שמטרתו להגן על האדם מפני תקיפה, על ידי הצגת התנהגויות שתתקבלנה יותר מאשר אלו שבהלימה להרגשותיו, כך גם השריון הגופני יוצר חיץ בין הפנים (המכיל חלקים לא מקובלים על ידי הסביבה ואחר כל מופנמים) לבין החוץ, עמו חפץ האדם לבוא במגע.

הלימה להרגשותיו, כך גם השריון הגופני יוצר חיץ בין הפנים (המכיל חלקים לא מקובלים על ידי הסביבה ואחר כל מופנמים) לבין החוץ, עמו חפץ האדם לבוא במגע.

מאמרים נוספים

קבצנים של אהבה
כמה כוח ועוצמה טמונים בנזקקות / ד"ר אסף רולף בן שחר
אינטימיות צפופה / מורית הייצלר
שימוש במצבי שיחזור בעבודה עם טראומה מורכבת.
אדם בתוך עצמו הוא גר
לתת תשומת-לב עמוקה למסרים מהגוף/תמר צ'יש