צור קשר
...Loading...

על כתיבה אותנטית - יפעת פרס

אותנטית זו המילה ששמעתי הכי הרבה בחיי כשחיפשו לתאר אותי, להגיב למשהו שאמרתי, להחמיא לי. תמיד חוו אותי כאותנטית, ואני הרגשתי שזו מעין מחמאה שאני לא ממש מבינה—זה לא משהו שאני עושה או עובדת בשבילו, לא הבנתי מה זה להיות 'לא אותנטי'.

האותנטיות הזו, שהביאה הרבה הערכה, עשתה לי גם הרבה צרות, כיוון שלא ידעתי לבחור בה, למנן אותה או לעשות בה שימוש מושכל. בשנים האחרונות התחלתי להתעניין בקושי שיש לי במסגרות, עם בוסים, עם בעלי סמכות. הבנתי שאני יודעת דבר אחד אבל הוא לא נחוץ בכל מקום ולא כולם צריכים אותו, ולפעמים הוא מכאיב, ונחרדתי לדעת עד כמה הוא יכול להחוות כביקורתי.

האמת הייתה נר לרגליי, והתהליך שלי היה לברר למה והאם יש אפשרות אחרת.

הלוואי ויכולתי לומר שזה הכול פתור אצלי, זה לא. אבא שלי לימד אותי לא לשקר, לא לרמות, אבל הוא לא לימד אותי איך-איך להביא את האמת, למי ומתי, ואם בכלל.

אמא שלי אמרה לי כל החיים שאני חכמה ויודעת, אבל היא לא אמרה לי שלא בכל מקום זה יתקבל בברכה. ברבות הימים גיליתי את זה על בשרי. 

הרגע הראשון שאני זוכרת היטב שבו ביקשו ממני לשקר (ועוד לגבי החוכמה שלי) היה בכיתה ג'.

ישבנו בכיתה, השולחנות מסודרים בצורת ח' כשהמורה באמצע. לפנינו היה מונח ספר קריאה, משהו עם "זמיר". אני זוכרת אותו עטוף בניילון, נדמה לי בכריכה כחולה. היינו אמורים לקרוא קריאה שקטה, גם המורה. כשסיימתי את הספר הרמתי את עיניי. המורה הסתכלה עליי ואמרתי לה שסיימתי. יודעים מה היא ענתה? "לא יכול להיות, אפילו אני עוד לא סיימתי" ואני? נכלמתי.  היא הכריחה לחזור לקרוא. חזרתי לספר, ושוב סיימתי אותו, בפעם השנייה, כשכולם עדיין קוראים. הפעם לא העליתי בדעתי להגיד. ידעתי שאני אמורה לשקר. התחושה בגוף של לשקר או של לרמוז שאני משקרת הייתה נוראית, לא רציתי בזה יותר אף פעם.

אז אני האותנטית, האמיתית, הכנה, שלא מזייפת ולא משקרת, הפכתי בגיל 23 למטפלת. ובגיל 38 החלטתי לממש חלום ישן, גם הוא בערך מכיתה ג'--לכתוב.

ואיך כותבת מטפלת? זו שבעולם הטיפולי המקובל אמורה לכסות, ולהסתיר, ולהיות לוח חלק, ולתת מקום למטופל, ולא  ולא ולא... אם ככה אני כותבת זה מריח לי זיוף. אוף.

ואם אותנטי אז זה מריח לא מקצועי, לפחות ככה חשבתי ושמעתי.

כשהפסיכולוגית האהובה שלי קראה דברים שכתבתי על הלידה שלי היא אמרה שזה יותר מידיי, חושף וחושפני וכל הח.ש.ף הזה. ואני כל כך נהניתי וקיבלתי המון המון המון תגובות והשפעתי על נשים שבכלל לא הכרתי, והן פנו אליי והגיעו.

נשארתי מבולבלת.

היא הציעה לי אז, הפסיכולוגית, לקחת את הרעיון ולהפוך לפחות אישי, לכתוב לא עליי. ניסיתי. זה היה מייסר בהתחלה. אבל משהו בזה הרגיש גם נכון, זה עזר לי להביא את התמצית של הרעיון ולהעמיק שם. מתישהו הרגשתי שזה הופך למין בלילה כזו של אני ולא אני, של ספרים, תאוריות, ורעיונות, של מטופלים שלי, ומטופלים מספרים, ועכשיו זה ככה, קצת מהכול.

אז בשבילי דווקא קצת לסגת מהאותנטיות התמידית הזו היה חלק מההתפתחות שלי, וזו הייתה עבודה, וזה בהתחלה הרגיש לי לא בשל, ולא מדויק, ולא "אני" ושוב עוד הרבה "לא" כאלה, אבל הייתי נחושה למצוא את האפשרות של להיות בחוץ בצורה שתהיה לי טובה אישית ומקצועית.

ומה שמפליא בסיפור הזה שאני עדיין 'מתוייגת' כאותנטית, ואני שלמה עם זה יותר מאי פעם, ושמחה עם זה, ומרגישה שהרבה מבקשים את הקרבה שלי דווקא בגלל זה—מטופלים ומטפלים.

" לצאת החוצה" התחיל כדבר מפחיד מאוד ואפילו מסוכן באיזשהו אופן.  היום זה מרגיש כקן חמים ונותן לי תחושת שייכות לכל האנשים שמחפשים איך להביא את עצמם, כפי שהם.

אז מה שאני עושה עכשיו ממש זו הדגמה לכתיבה אותנטית כפי שאני הבנתי אותה. חלק ממה שהבנתי זה שאני רוצה לספר משהו מעניין שידבר ללב, אבל במקביל גם לתת ערך ממשי. החלק של הלב אצלי הוא תמיד הכי קל, פשוט כי אני אדם של רגשות וקל להבחין בזה.

אז הנה הגענו לחלק של הערך:

1.ההתחלה היא הכי קשה כי היא דורשת מאתנו היכרות עם עצמנו. מזל שאנחנו מטפלים או עוברים תהליכי התפתחות, כך שסביר שהחלק הזה בעיצומו כרגע. למה היכרות עם עצמנו? כי כתיבה אותנטית היא אנחנו—בין אם זה לספר עלינו או אם זה להביא תפיסות, תובנות, מחשבות, תשוקות שלנו. אנחנו כותבים על דברים שנוגעים בנו באופן אישי בלב, בראש, או בגוף.

2. השפה- בן הזוג שלי הוא הקורא הכי ביקורתי שלי. והוא גם העורך שלי.  הוא אקדמאי, אומנם במעי הרוח אבל עדיין... ובין השאר עוסק בכתיבת מאמרים. בהתחלה זה עבד רק לרעתי, כי יש את איך שהוא ואת איך שאני, ולא, זה לא מתחבר. אחר כך למדתי לקחת את מה שמתאים לי מזה. לקחתי את היכולת שלו לארגן טקסט, לעשות אותו בהיר יותר, ונשמע לחוקי הכתיבה הבסיסיים (לא תמיד זה ממש איכפת לי). לא לקחתי את מי שהוא, את איך שהוא כותב (הוא כותב כל כך יפה, וצלול, וכל מילה יש לה את המקום הנכון והיא מדויקת להפליא, כך שאם הייתי מנסה להיות כמוהו לא הייתי כותבת דבר), ובמיוחד לא לקחתי את מה זו כתיבה טובה בעיניו (והרבה פעמים הכתיבה שלי טובה בעיניו אבל לא תמיד, ולפעמים משהו חסר לו או מיותר לו, ולמדתי להקשיב לזה אבל גם לעצמי). לפעמים אני שומעת יועצי שיווק שאומרים שלא כדאי לכתוב בשפה גבוהה ומקצועית. בעיניי זה תנאי שמייד פוגם באותנטיות ומייד מריחים את זה כשקוראים. מה שאנחנו כותבים נפגם גם אם אנחנו "מנגישים" מדי וזה כבר לא אנחנו, וגם אם אנחנו משתמשים במילים גבוהות מדי, והקורא לא יכול לדמיין לעצמו דמות מציאותית.

3. דמות מציאותית- אנחנו מטפלים, או עובדים עם אנשים. הם, ככה אני מניחה, רוצים לדמיין אותנו כשהם קוראים אותנו. כשהם מדמיינים ומתחברים—הם מגיעים. המחמאה הכי גדולה שקיבלתי ממטופלת הייתה השבוע. היא מגיעה אליי כחמישה חודשים ואמרה "פעם ראשונה קראתי משהו שכתבת וזה פשוט ממש את".

4. מצד שני- אני לא כותבת אף פעם במחשבה של להזמין מישהו לבוא אליי. אני לא חושבת אם הטקסט שיווקי או לא, מניע לפעולה או לא. אני כותבת כשיש לי משהו להגיד, כשעברתי חוויה מעניינת (לא רק לי גם לאחר), כשהבנתי משהו. 

5. אני אדם של חיבורים, זה מה שמעורר לי את המוח, איך טקסטים שונים ורעיונות שונים מתחברים ואם יש לזה דוגמא מהחיים אז הכי טוב. בגלל שאני קוראת הרבה בלוגים אני מבינה שדברים שונים מעוררים אנשים שונים. אני רואה אנשים שמביאים שירים, או מוזיקה, או תמונות, או מראיינים אנשים אחרים. מה שמעורר אתכם יעורר את מי שמתחבר לכתיבה שלכם.

6. אין מנוס- הקונפליקט הזה בין מטפל וחשיפה הוא במרכז התהליך של לצאת לאור. תצטרכו להדיין עם עצמכם הרבה לגבי איזו סוג כתיבה מתאימה לכם. מקצועית, אישית או קצת מהכול.

7.משהו שאני מבינה מאוד לאחרונה- כתיבה מגיעה בפרצים, לפחות אצלי. בכל פעם שאני אומרת לפרץ הזה לחכות—זה אבוד. אז פתקים לפעמים זה עוזר, אבל הכי טוב זה לכתוב באותו הרגע. הפרצים הם האותנטיות שלי, כשזה מחכה זה נקבר תחת קולות הביקורת והאחרים. 

8.תוך כדי שאני כותבת ומתקנת ועורכת אני שומעת בתוכי קול מוכר "מה את כבר מחדשת, הרי אמרו את זה הרבה לפנייך". יש קולות קבועים שחוזרים אצלי כשאני כותבת, זה רק אחד מהם. אני מקשיבה לו אבל יש לי תשובה שמגיעה לא רק מהראש אלא ממש מניסיון של קריאת בלוגים אחרים- כמעט אף אחד לא מחדש שום דבר היום. אנחנו סובבים סביב אותם רעיונות אבל אנחנו הופכים אותם לשלנו, מביאים אותם בקולנו ויש אדם שיקרא עכשיו את הטקסט הספציפי הזה ופתאום הוא הבין משהו, דווקא עכשיו ודווקא בצורה הזו ,זה הגיע אליו. אני מקבלת הרבה תגובות מאנשים שמספרים לי שהתחילו או חזרו לכתוב אחרי שקראו אותי, בשבילי זה מספיק.

9.קולות- כל קול שלכם שאתם לא עושים איתו היכרות עומד בדרך שלכם לכתוב או להוציא החוצה. הקול של "אני עוד לא יודע מספיק" ,החלק שמרגיש שהוא מיותר בעולם ויש מספיק דומים לו או טובים ממנו, הקול שמפחד לא יאהבו אותו, וכן, החלק המפורסם שמפחד דווקא מהצלחה. מה שעוזר לי לזוז ולכתוב את עצמי זה לקרב אותם אליי, לא להתבייש בהם ולא לחשוב שהם "אני".

10. ואחרון- אתם תצטרכו להתמודד עם שני דברים: אחד—שלא קוראים אתכם, לפחות בהתחלה, וזה קשה. שתיים—שכן קוראים אתכם, ובשבילי לפחות זה אפילו יותר קשה, הדמיון שהרבה אנשים באמת קוראים עדיין מעורר תחושות מעורבות. תחושות של לחץ, כובד, פחד, אחריות לצד הנאה, התרגשות. בנתיים כדי להתמודד עם זה אני פשוט משתדלת לא לדמיין את זה יותר  מידיי.

לא הספקתי להגיע לשאלת השאלות—למה לי לכתוב?

בפוסט הבא.

יפעת פרס - אחת מהבלוגריות המובילות באתר שלנו. 

מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל. 

לסיפור התהליך של יפעת ששיתפה בקבוצה הסגורה והנעימה שלנו בפייסבוק - תוכלו לקרוא כאן

למעבר לכרטיס של יפעת באתר

  -