צור קשר
...Loading...

למה את רוצה ילד? נעמי וויס

"כל אחת רוצה או תרצה ילד מתישהו", "מתי כדאי לעשות את השני?", "כולן עושות היום ילד לבד"...

אני שומעת את השיח הזה בכל מקום היום. בקפיטריה, ברשת החברתית, בעיתון, ואני שמה לב למרכזיות הנושא של ילודה והורות בארץ. אני מגלה כמיהה כמעט חד-משמעית להיות אם ודווקא שם אני מרגישה צורך לשאול שאלה כביכול מיותרת: "למה את רוצה ילד?" התשובה לשאלה זו, מסתבר, פחות חד משמעית, ולעתים קרובות מלווה בהרמת גבה, שתיקה, מבוכה. בישראל של היום, יותר ויותר נשים מוצאות את עצמן בחדר ההמתנה של מומחי פוריות מתוך כוונה ורצון לממש את האימהות שלהן. התהליך בדרך כלל אינו מתבצע באופן חלק, ומעלה הרבה תחושות, מחשבות ורגשות שאולי לא היו עולים לו הכניסה להריון הייתה יותר מהירה וטבעית. לעתים יעלו רגשות של אשמה, חוסר מסוגלות, דיכאון, ייאוש, אי-צדק ותחושה של חריגות. ישראל היא המדינה היחידה בעולם המאפשרת טיפולי הפרייה בחינם לאישה כל עוד היא מתחת לגיל 45. חצי מיליארד שקלים בשנה מושקעים מטעם המדינה בהפריות. במהלך עבודת מחקר בנושא אשר כללה קריאה של חומרים ביקורתיים וראיונות אישיים, נפתחה עבורי הדלת להסתכלות אלטרנטיבית ויותר סובייקטיבית סביב פריון וילודה.

במקום בו נעשית עצירה רגעית מההתנהלות האוטומטית ישנה קרקע והזדמנות לחקירה, בסיס לתמיכה, שיתוף, קבלה והשלמה בתוך תהליך שאינו פשוט כלל. השאלה מדוע התקיימה הבחירה להיות אימא יכולה להישמע ברגע הראשון טריוויאלית, אך אינה כזו כלל, והתשובה לה מאוד משתנה מאישה לאישה. מדובר בתהליך מרחיב זהות לזהות חדשה של אימהות, ויכול לעורר חששות שקודם לכן לא היו במודעות או שהודחקו. במידה וקיימים רגשות שאינם באים לידי ביטוי מספק, הם עשויים גם להשתקף בגוף שהוא מתוח, עצור ואין בו פניות ליצירת חיים.

באופן טבעי עלול להיווצר קושי לשתף את הסביבה בסיפור האישי והאינטימי, דבר היוצר תחושה מועצמת של בדידות. בדידות עשויה להיווצר גם במידה ואין בן/בת זוג השותפים לתהליך, או קיימים אך לא מהווים תמיכה מספקת. בנוסף, ההתמקדות ברחם ובהתעברות עשויה להסיט מתחושת אני כוללת והוליסטית. לעתים, מסיבות שונות, תהליך הכניסה להריון הוא ארוך מהרגיל או שאינו מתממש. תקופה כזו, בין ניסיונות טיפול או לקראת סיום טיפול, יכולה להיות משולה לסוג של אבל אשר באופן טבעי ממהרים לצאת ממנו. אבל מכיל בתוכו רגשות של כעס ואבדן, אך במידה ונחווה במלואו לאורך זמן, הוא יכלול גם יכולת קבלה והשלמה עם הקיים ופתיחה של אלטרנטיבות חדשות שקודם לכן לא היו אופציונליות. 

קבוצת הנשים אותה פגשתי במסגרת עבודת המחקר הסכימה להיחשף ולשתף כיצד הסטטוס הרווקי שלהם נחווה בחברה הישראלית, וכן את מחשבותיהן לגבי אימהות פוטנציאלית. כל אחת מהן התאפיינה בהתמקמות שונה וסובייקטיבית מול הנושא.

בישראל, מדינה אשר בה גבולות מטושטשים בין האישי והציבורי, נוצרה נורמה בה אימהות היא לא רק זכות אלא בעיקר חובה. אורנה דונת (2010) מדברת על "פולחן פוריות" מטעם המדינה, המכתיב את קיומם של ילדים כנכס לאומי ומתוך כך הופך גם את רחם האישה ל"רחם לאומי". מכאן, לטענת דונת, היעדר של אימהות עשוי להיחשב כמעט לבגידה לאומית. תפיסה אחת של הנורמה הזו תייצר מחויבות עיקשת למשימת הקמת המשפחה, לעיתים על ידי שנים של טיפולי הפרייה כואבים וקשים אל מול סטטיסטיקות הצלחה נמוכות. עבור מי שאינן מעוניינות להיות אימהות נוצר דיאלוג קשה סביב החריגות מאותה הנורמה. בשיחותיי עם אותן נשים, אכן עלו תחושות של חריגות, תחושת ערך מופחתת במפגש עם ציפיות החברה, דילמות של רצון אישי אל מול ה"שעון הביולוגי", דיאלוג אל מול דרישות הסביבה וצורך להרגיש "נורמלי" ולא כזה הדורש תיקון. השיח הגופני העלה גוף שפוטנציאלית ישתנה, עם החששות הקיימים סביב נושא זה. המוטיבים המרכזיים בנוגע לגוף היו גוף שמסתגר בתוך עצמו, גוף שמכיל את המתחים והלחצים החברתיים והתרבותיים, גוף שנקרע בין צרכים שונים.

ד"ר נורת'ופ בספרה "גופה של אישה תבונתה של אישה" מתייחסת לרחם וחיבור בין הפיזי לרגשי שבו: "הרחם הוא סמל לחלומותיה ועצמיות שלה שהאישה רוצה להוליד. לכן מצב בריאותו משקף את המציאות הרגשית הפנימית של האישה ואת אמונתה בעצמה ברמה העמוקה ביותר. (נורת'רופ, 2000). נושא מרכזי נוסף עליו דיברנו היה נשיות, והשאלות: האם נשיות בהכרח קשורה לאימהות, מה נחשב טבעי ומה מוכתב, מה הרגשות שעולים סביב הנושאים האלו והתשובות מגוונות. למרות שהולדת ילדים אינה חיונית לנשים, לא ניתן להתעלם מקיומו של רחם, מהפוטנציאל להולדה הקיים בכל גוף של אישה, ועם הפוטנציאל הזה קיים דיאלוג אשר עבור נשים מסוימות אינו פשוט. לצד הקשיים, הנשים דיווחו על גם על שמחת חיים, על הערכה כללית גבוהה שלא נובעת רק מהאפשרות שימצאו זוגיות או יהפכו לאימהות, אלא גם מהיכולת להגשים את עצמן, מהקריירה שלהן וממערכות היחסים שלהן. הנשים שיתפו והתייחסו לפחדים, לדימוי הגוף שישתנה ברגע שיהפכו לאימהות, לשאלה עד כמה נכון להחליט להיות אימא כשהמניע אגואיסטי בעיקרו, ועד כמה ניתן באמת לעשות בחירה שהיא אותנטית. קבלת ההחלטות במקרה אחד עשויה להוביל לאימהות חד הורית ובמקרים אחרים לבחירה באורח חיים אחר, מותאם לאישיות ולצרכים האינדיבידואלים.

עבור אלו שבחרו באימהות יחידנית, קיימות היום לא מעט קהילות וקבוצות תמיכה. זו בחירה שהופכת לפופולרית יותר ויותר עם השנים. לעומתן, קיימות גם נשים שמתלבטות, נשים שמעוניינות להרגיש בנוח עם כל החלטה שיקבלו, גם במדינה שעשויה לראות בכך אכזבה. לנשים אלו לרוב לא תימצא קהילה ברורה והן עשויות להישאר לבדן אל מול הדילמה.

לסיכום, מצאתי שקיימים הבדלים רבים בין הנשים עצמן לגבי נושאים הקשורים ברווקות, נישואין והולדה של ילדים. לעומת זאת, זהות הרווקה וזו שאינה רואה עצמה כאם באופן ברור ומוחלט, נחווה על פי רוב כבעיה, כזו שדורשת התערבות וטיפול. ככל שאני מעמיקה בנושאים אלה, עולים בתוכי יותר ויותר סימני שאלה. בהקשר זה חשוב לי להדגיש את החשיבות בבחירת טיפול מתאים, אשר מהותו להיות קשוב לרגשות האמביוולנטיים והיותר מרומזים סביב נושאים אלה. על הטיפול להתמקד בנשים עצמן ובנרטיב האישי, ולהוות בסיס לדיאלוג "נקי" מהשפעות חיצוניות, כגון השייכות לחברה הישראלית. ישנה חשיבות גם להכניס את הגוף לשיח ולהתייחס לא רק לדילמות רעיוניות, אלא להשפעה של הדיאלוג על הגוף, מערכת היחסים שנוצרת מול הרחם המוכל או הדחוי, על השתנות של הגוף בעקבות טיפולי פוריות או הריון, ועל הפערים שייתכן ונוצרו בין הגוף והנפש בעקבות הדילמות השונות.

הכותבת: נעמי וויס, פסיכותרפיסטית גופנית, עובדת עם נשים בנושא פוריות.

למעבר לכרטיס של נעמי לחצו כאן

מקורות:

דונת, אורנה (2010).פרונטליזם סדוק: נרטיבים של הולדה ואי-הולדה בישראל. סוציולוגיה ישראלית, גיליון י"א, חוברת 2. עמ' 417-439.

וייס, נעמי (2014). השפעת המדיניות הפרו-נטאליסטית של החברה הישראלית על ערך עצמי, יחס לגוף, רווחה כללית ובחירה באימהות יחידנית של נשים רווקות* בישראל. עבודת גמר לתעודת פסיכותרפיה גופנית, מכללת רידמן, תל-אביב.

נורת'רופ, כריסטיאן (2000). גופה של אישה תבונתה של אישה. ישראל: אור עם.