צור קשר
...Loading...

הצגת מודל טיפולי בילדים באמצעות פסיכותרפיה גופנית

 

הצגת מודל טיפולי בילדים באמצעות פסיכותרפיה גופנית

EA-Embodiment Awareness space ,action & attachment 


מאת ד"ר רונית אסקרוב*

"רוּחותֹ הַיּם מְזַמְזְמִים

וְהַגַּלִים שָׁרִים, הוֹמִים,
הַיָּם זוֹרֵק פֹּה יַהֲלוֹמִים
אֶל הַשָּׁמַיִם, הַשָּׁמַיִם.
בַּמֶרְחַקיִם תּוֹעָה סְפִינָה,
מִפְרָשׂ לָבָן כַּעֲנָנָה.
הַיּוֹם יָפָה כָּל מַנְגִּינָה
שִׁבְעָתַיִם, שִׁבְעָתַיִם.

נֵצֵא, נִרְקֹד בַּמַּעְגָּל,
נָשִׁיר כָּל שִׁיר, נִרְדֹף כָּל גַּל,
אֶת הַכַּדּוּר נִזְרֹק אֶל עָל,
אֶל הַשָּׁמַיִם, הַשָּׁמַיִם.
הַרוּחַ קַל, הַרוּחַ חַם,
וּמְצַלְצֵל הַשְּׂחוֹק הָרָם,
יָפֶה הַשְּׂחוֹק עַל שְׂפַת הַיָּם
שִׁבְעָתַיִם, שִׁבְעָתַיִם." (שיר הים מאת לאה גולדברג)


ירון (שם בדוי) הוא ילד פעלתן בן 6, שהתנהגותו מזכירה את תיאור הים בשיר. הוא זז וקופץ, עף ומעיף. בים הזה אין חוק וסדר, אף אחד לא מתלונן על הקולות, השפע הלא מסודר של הצלילים והטעויות- הכל פתוח,פותח ומרחיב. בבית הספר תויג ירון כילד בעייתי מאוד שסובל מהתקפי זעם, קשיי קשב וריכוז, הפרעה לחברים בכיתה וכו'. למערכת החינוך אין יכולת לעזור לו, הוריו על סף תסכול ואימו שכבר מצוידת בתוויות על בנה רק רוצה שביה"ס יפסיק לאיים בהשעייתו ואינה יודעת מה לעשות. 

רגע לפני שאציג את התהליך הטיפולי שעבר ירון באמצעות כלים של פסיכותרפיה גופנית, אציג את מודל פרדיגמת 'חיווט ההתקשרות'. מודל קליני־תיאורטי שפותח על ידי, מתייחס למרחב הפסיכו־פיסי הראשיתי ועליו מבוסס הטיפול בילדים בכלל. 

הבחירה במושג חיווט (מלשון חוטים) נובעת מהתקווה הרבה שיש בו. הפסיכותרפיה הגופנית יודעת לומר היום בוודאות שעבודה המשלבת את הגוף, הרגש והקוגניציה בדרכים מגוונות, מאפשרת שינויים עמוקים ברמת התא, השריר ומערכת העצבים, ומאפשרת השלמת חסכים שנוצרו בהתפתחות הילד וגרמו למגבלות התפתחותיות. הקושי הנשמע מפי סטודנטים ומטופלים- ילדים, הורים ומבוגרים כאחד, הוא 'יש משהו  ששולט בי!' זוהי תחושה שאומרת שאין לנו אחריות או שליטה על כל מה שקורה לנו. מצב זה נקרא "התארגנות לא משולבת וחסומה" ובקושי הזה אנחנו מטפלים. הגישה בה אני נוקטת מזמינה להרחבת קשרים וחוטים המשפיעים על ההתארגנות החסומה שלנו, ונשענת על ארבע נקודות מוצא:

1. ניתן לייצר קשרים חדשים במערכות הגוף והנפש.
2. ההתקשרות היא מבנה נפשי הנרקם בתקופת זמן של עד כשנה וחצי, וממשיך להתפתח בתנועה שבין אחדות לנפרדות.
3. כל פעולה, מחווה או תנועה נמצאות במרחב, ולכן ניתן להתבונן עליהן.
4. ציר זה, המהווה את התשתית בתוכה אנו נעים, הוא כזה שניתן להתבונן עליו ולייצר סביבו מרחבי התנסות המאפשרים שינוי.  

על מנת להבין טוב יותר את התהליך, ניתן להשתמש בשני הרעיונות המרכזיים של וילפרד ביון:

1. המיכל/ מוכל 
2. מרכיבי אלפא וביתא. 
פעמים רבות מוביל אותנו התסכול להתנהג כאילו אין מה שמחזיק אותנו(מיכל) ונוצר סוג של פירוק, אי שקט וחוסר בהירות (מרכיבי ביתא). תפקידנו כהורים או כמטפלים הוא לעזור לייצר מרכיבים מגשרים המאפשרים שילוב וחיבור (מרכיבי אלפא). לטענת ביון הגורם המכריע בצמיחה מנטלית טמון בשאלה האם האדם מחליט לחמוק מתסכול, או לשאת אותו?! השאלה הנשאלת היא- איך נושאים את התסכול הזה? האם בעצם זה שאני נושא תסכול, אני כבר בתהליך בריא יותר? או שמא יש להתבונן על הדרך בה אני נושא את התיסכול? 

פרדיגמת 'חיווט ההתקשרות' נשענת על שני רעיונות מרכזיים נוספים:

1.  שבעת אזורי גוף מייצגים קשרים פסיכו־פיזיים: ע"פ וילהלם רייך,כל אזור גוף מהאגן ועד לראש, מכיל עולם של רגש ותפיסה, לצד עולם של פעולה ותפקוד.

2.  אנליזת התנועה ע"פ רודולף לאבאן ובארטניף: עולם תוכן העוסק בתנועה בחלל, במשקל בזמן ובזרימה וכן בקישוריות גופנית ושדות מוטוריים המתפתחים מתחילת החיים. (עוברים מנשימה למרכז הקצוות, לקודקוד הזנב, לעליון־תחתון, ימין־שמאל וחוצה קו אמצע).

רעיונות אלו, הם הציר המרכזי במודל העבודה עם ילדים ובהם משולבים נדבכים של מגע, תנועה, פעולה ומשחק המהווים בו-זמנית מרחב להגשמת הגוף-נפש. חשוב לציין כי עבודה עם ילדים היא מראש פחות מילולית ופחות פרשנית, ולכן פותחת בפנינו מרחב יצירתי לתהליכים מרגשים.

נחזור אל סיפור המקרה של ירון, שהטיפול שנעשה איתו מדגים את מודל העבודה עם ילדים: למרות התווית הבעייתית והלא פשוטה שהוצמדה אליו, ראיתי ילד קופצני וערני מאד, שזז כל הזמן ומחפש לעשות משהו. אני מתבוננת עליו ומחייכת. הלהיטות שלו לשחק, להתבטא ולחייך גורמת גם לי לרצות לזוז וליהנות. התבוננות בו תוך כדי משחק מבהירה לי כי יש כאן מקרה של 'פשיטה' (לעומת כיפוף)- כמו הים בשיר של לאה גולדברג. 'פשיטה' היא מושג בסיסי, הלקוח מעולם התוכן של שדות מוטוריים התפתחותיים: ירון מתפשט לכל עבר בגופו ואני רואה זאת גם בדמיון שלו- הוא מתרחב ומרחיב, הגוף שלו בפשיטה, הידיים והרגליים נשלחות במהירות לכל עבר ונעות בזרימה חופשית. הוא זז בכל החדר, עירני לגבי כל מה שיש בחלל וחושב גם על מה שאין בו ונמצא אצלו בבית. כאשר אני שואלת את ירון אם הוא יכול לסיים יצירה או תנועה, הוא עונה בהתמדה "עדיין לא"- יש עוד הרבה חפצים ודברים שירון רוצה, יש המון גירויים, הטעינה מהירה מאד וקשה לו להגיע למנוחה.

עם הזמן ולאורך התהליך הטיפולי, מתבהר לי שזו האיכות המפותחת והמקסימה של ירון. אני יודעת כמה הפשיטה משמעותית ורצויה עבורו, ועד כמה קשה לו מלאכת האיסוף והכיפוף (הקוטב הנגדי של הפשיטה). בשלב הראשון כמטפלת אני משמשת מיכל למוכל שלו, כלומר מכילה אותו ואמפאתית אליו. בשלב השני אני מלמדת אותו להיות גם במבנים סגורים, כפופים ומתועלים יותר (מלשון תעלה). התהליך אינו פשוט- בהתייחס לים הגדול (הפשיטה) בו מסוגל ירון להיות עד אין סוף, התעלה היא מחוז הפוך לגמרי- זה כמו לבקש ממנו לצאת מהים הגדול אל יובל צר... על מנת לצמצם את הפער הזה, אנחנו נעזרים בבובת יד אותה בחר ירון, שמהווה מעין אובייקט מעבר ומתווכת בנינו. הבובה היא זו שאומרת מה קשה כרגע לירון ("אני שונאת לשחק כשכל כך צר כאן...הגוף שלי מתעצבן ואני רוצה עכשיו להעיף את הכל") והיא גם זו שמציעה הצעות ומשמשת מרחב דרכו אפשר לבטא תסכול (מרכיבי ביתא). יחד, אנחנו בונים את התעלה וקובעים את חוקי התנועה בתעלה ואת הכלל האוסר הזזה של "הקירות", תוך הדגשה שאת הקושי אנחנו מגדירים כמכשול ומוצאים לו פתרון לכשנגיע אליו.

שיתוף הפעולה בנינו יוצר אצל ירון משמעות אחרת ל'פשיטה' שלו והוא מתחיל למרכז עצמו בתוך הדיאלוג- יש רעיון משותף, יש עזרה ויש ביחד! העבודה בתוך התעלה נעשתה לאורך זמן ובמקצבים שונים ושולבה בציורים ובמשחק עם דמויות מיניאטוריות שיכלו לייצג את מה שקורה: בהתחלה התנועע ירון במנח ראשוני מאד, בדומה לתנועות שכיבה ותזוזה של תינוק בן חצי שנה ועם הזמן גם בישיבה ובהליכה זקופה. לכל מנח הייתה השפעה שונה על החוויה של ירון ועל הדרך בה הוא נושם ולכן הוספנו גם תרגול בסגנונות נשימה שונים לתוך מרחב התעלה. בתחילה הייתה התעלה שביל מלא סכנות, חונקת ולא מאפשרת, אך זה השתנה גם בתפיסה. ירון שם לב שהתעלה מאפשרת לו תשומת לב אחרת וחקירה של הגוף- הוא היה חייב להיות יותר בתעלה וגופו התחיל לייצר מרכז מלא. הידיים והרגליים שרצו כל הזמן לבעוט, לזוז ולנוע התכנסו תוך השתתפות מלאה לפעולה ולחוויה של הבטן, האגן והחזה. 

מעבר לתהליך המקסים שעבר ירון, היה יפה לראות גם את התהליך שעברה אימו עד שהבינה מהן האיכויות שירון מביא ועד כמה האיכויות שלה שונות משלו. גם ירון יכול היה לראות שיש בחדר שני אנשים שונים שמסוגלים ליצור בניהם דיאלוג. מה קרה עם התקפי הזעם של ירון וכיצד ניתן להבין אותם? תהליך העבודה עם ירון לא התייחס באופן ישיר לעולם הרגשי שלו והעבודה בשדה המוטורי של פשיטה לעומת התכנסות, הייתה הציר דרכו יכול היה ירון לווסת את רגשותיו. מבחינה רגשית היה ברור שירון היה אצור והגוף לקח על עצמו לפעול בקיצוניות, כתוצאה מחוסר ויסות של המרכז. התפרצויות הזעם ביקשו לשחרר סוגים שונים של רגשות, אך זה לא התאפשר וירון רק המשיך להתפרץ. כדי להרחיב את עולמו הרגשי, יצרנו מרחבי פעולה של עבודת קודקוד- זנב סביב עמוד השדרה שלו, ונתנו לחוליות לייצר תחושת חקירה ותחושה של דבר שנבנה על דבר, כמו החוליות בגופנו. השימוש בסוגי המגע השונים סייעו לתחושת הגבולות והעומק. ניתן להסתכל על התקפי הזעם של ירון גם כאל מרכיבי ביתא בשפתו של ביון. התהליך הטיפולי הצליח לייצר מרכיבי אלפא בעל אופי מגשר, מחבר ומעניק משמעויות. הבחירה של ירון בפשיטה היא בחירה הישרדותית ומובנת מאד. ירון היה כל כך מכונס ואצור מבחינה רגשית, באופן שהגוף היה חייב לעשות משהו אחר, להתפשט ולהתפזר על מנת להיות מסוגל להתנהל בעולם.

אני רוצה לסכם ולומר, שאני מתרגשת בכל פעם מחדש מהמפגש עם מימדים ואיכויות שונות של התארגנות גוף-נפש, המספרות תמיד סיפור משמעותי. אני יודעת עד כמה ילד יכול לחוש בדידות קיומית בסביבה שלא מאפשרת קבלה של איכויות שונות, ועד כמה ההורים ובעצם כולנו צריכים להכיר מרחבי פעולה שונים מהם ניתן לייצר דיאלוג עם קבלה. תפקידו של התהליך הטיפולי הוא להנכיח איכויות שונות כפי שמוצג לדוגמה במודל, לשלב אותן זו בזו, לרבד אותן במבנה של עומק, אורך ורוחב ולאפשר הרחבת אפשרויות, משמעויות ובעיקר שמחה של קיום לכולנו- הורים וילדים כאחד. 

*ד"ר רונית אסקרוב (סא"ל לשעבר)- EA-Embodiment Awareness space,action&attachment
היא בעלת קליניקה ברמת אביב; מנהלת מרכז ה'גוף הזוכר' להשתלמויות וסדנאות המכשירה מאות סטודנטים; וממקמי תחום הפסיכותרפיה הגופנית בארץ.רונית היא ר' היחידה להסבת אקדמאים לפסיכותרפיה גופנית במכללת רידמן. 

_________

מקורות שליוו אותי בבניית המודל ופיתוחו:
1. ג'ואן ונוויל סימינגטון- החשיבה הקלינית של וילפרד ביון, תולעת ספרים, 2000

2.  קן דיכטוואלד, גופנפש, אלפא זמורה ביתן, 1992 
3. תומס אוגדן, הקצה הפרימיטיבי של החוויה, עם עובד, 1989
4. BowlbyJohn’Attachment, Seperation and Loss’London :Hogart Press, 1968-1981
5. JeromeLiss ’the neurophysiology of the emotions and consciousness: recentresearch, energy and character vol 34 page 35, 2005
6. Hackney Peggy, making connections, Routldge, 2002
7. Journal of Laban Movement Studies vol 3, 2013

**כל המאמרים באתר נכתבים על ידי מטפלים בתחום הפסיכותרפיה הגופנית, על פי ניסיונם המקצועי ושיקול דעתם ואין לראות בהם המלצה, או תחליף לייעוץ מקצועי.

מאמרים נוספים

האישיות הראשונית
מה מונע את שמחת החיים שלנו/גרדה בויסן
אדם בתוך עצמו הוא גר
לתת תשומת-לב עמוקה למסרים מהגוף/תמר צ'יש