צור קשר
...Loading...

היחסים עם הגוף - תרגום מאמר של מייקל סות'

התייחסות אל הגוף, יחסים עם הגוף/ מייקל סות'

שיקוף אינטגרטיבי על מקומה של הפסיכותרפיה הגופנית בתוך השדה הטיפולי

מבוא

ייתכן שזו דעתי בלבד, אך אני חושב שהמסורת של פסיכותרפיה גופנית הגיעה לפרקה. מניסיוני בתוך מסורת זו, אינני חושב שאני לבדי נתקל בקשיים מסוימים, הגורמים לי לחפש עזרה בגישות ומודלים אחרים. במאמר זה אני לוקח בחשבון ביקורות שונות על הפסיכותרפיה הגופנית, בעיקר מנקודת המבט האנליטית. לאחר שלמדתי והפנמתי רבות, אני מוכן לחלוק כמה מהקשיים החוזרים ונשנים לגבי הפסיכותרפיה הגופנית ולהחזיר משהו לשאר התחום. הגעתי למסקנה שהפסיכותרפיה הגופנית מבוקרת בעזרת סיבות 'טובות' המבוססות על הנחות 'שגויות' ומסונגרת בעזרת סיבות 'מוטעות' המבוססות על הנחות 'נכונות'.

פיצול מיינד/גוף

"אתה הנך האנרגיה שלך. גופך הוא האנרגיה שלך... ההתגלות של התהליך הביולוגי שלך הינו אתה... כגוף. גופך הוא תהליך אנרגטי הנושא את שמך. לרעיון זה הבטחה גדולה. מענג אותי לומר שאני גופי, עם הבנה עמוקה של משמעות הדבר. החוויה של הזרמים הביו חשמליים שלי מעניקה לי זהות עם החיות שלי, ללא שום צורך בפיצול עצמי, מיינד וגוף. אני רואה את כל התהליכים שבי — חשיבה, הרגשה, פעולה, דמיון, כחלק מהמציאות הביולוגית שמקורה ביקום." (קלמן, 1975).

הצהרתו של קלמן מתעלה מעל אחד מעמודי התווך של הפנטזיה הפטריארכלית בת ה 2000 שנים —  הפיצול בין גוף למיינד. אינני יכול לדמיין אדם מערבי המגיע לטיפול ללא נוכחות הפיצול הזה, לפחות כנושא רקע. ללא קשר לסימפטומים, הקונפליקטים או הכאב שמביא אתו הלקוח, בתרבות שלנו מתעוררת תמיד השאלה עד כמה זהות האדם סובלת מחוסר קרקוע במציאות הפיזית, הגופנית. פעמים רבות הבעיה המוצגת הינה קונפליקט מידי בין התהליך האורגניזמי ביולוגי, לבין מה שהלקוח מחשיב כזהותו המנטלית. זו הייתה ההנחה של רייך והיא היוותה השראה לכמה וכמה דורות של פסיכותרפיסטים גופניים. 

כאשר אנשים מגיעים לתוכנית ההכשרה של כירון כדי ללמוד את המסורת הזו, יש להם שני רעיונות לגבי מה שהם רוצים ללמוד. שני רעיונות אלו מייצגים שני סטריאוטיפים לגבי איך ניתן להשתמש בגוף בטיפול:

  1. לעורר קתרזיס ראשוני ע"י שבירת ההתנגדויות (ה'שריון')
  2. לערער את הפסאודו-אוטונומיה של החזות החברתית ע"י טיפוח של העצמי הטרום-מילולי.

אנשים נמשכים לצורות אלה של שימוש בגוף מכיוון שהם מביאים הבנה אינטואיטיבית של הפיצול גוף/מיינד. אני מודה שבצורתו הפשטנית מונח זה יכול להוביל לחטאים רבים ולכן יש צורך להגדירו באופן ברור יותר, אך בינתיים  אדבק בגרסתו הפופולארית: זהו מצב אשר בו אני מספיק מנותק מזהותי הגופנית ומצטרף לאמירתו של דקארט :"אני חושב, משמע אני קיים". אמרה זו הגיונית אך ורק אם כבר איבדתי את ה'הזדהות עם החיות' שלי, מבית מדרשו של קלמן, כנתון ראשוני של קיום. במצב זה אני מספיק מזוהה נגד גופי כך שזהותי המנטלית המנותקת יכולה לפעול על גופי כאובייקט נפרד ממני ולא כ"אני". וכך אני מתייחס לגופי כמו לרכב - הוא עדיין מייצג אותי במונחים חברתיים כסמל סטאטוס, ולכן אטפח אותו בגלל סיבות אלו. התנהלות זו גורמת למעמדו כאובייקט להיות מוצק יותר, המשמעות הסמלית של הגוף היא זו שבוגדת בנפרדות הבסיסית ממנו.

עד כאן, הכול טוב. הבה נראה מה קורה כאשר מטפל משתמש בהבנה זו, ע"י שימוש באחד מהמהלכים הסטראוטיפים של הפסיכותרפיה הגופנית.

איך יכולה פסיכותרפיה גופנית להנציח את הפיצול גוף/מיינד?

ניקח דוגמא קצרה מתוך סשן:

מטופלת: כעסתי מאוד על הצורה שבה התייחסו אליי בעבודה.

מטפלת: את לא צריכה לסבול התנהגות כזו.

מטופלת: (בהכנעה כלפי המטפלת) את באמת חושבת כך?

מטפלת: ובכן, אמרת שהרגשת כעס.

מטופלת: כן. את אומרת לי כבר הרבה זמן שאני כועסת ועכשיו אני מתחילה להרגיש את זה. בהחלט כעסתי אתמול.

מטפלת: (מרגיעה) רק תאפשרי לעצמך להרגיש זאת.

מטופלת: אבל אני מרגישה שאני יכולה לפגוע במשהו.

מטפלת: (מרגיעה) אל תדאגי, לשם שינוי זה בטוח לכעוס.

מטופלת: זה לא מרגיש בטוח.

מטפלת: לא משנה. מה ידייך רוצות לעשות? כן- לכי עם הידיים שלך!

מטופלת: הן רועדות. אני לא רוצה שהן ירעדו ככה.

מטפלת: מה יקרה אם פשוט תתני להן לרעוד? כן, ועכשיו קחי כמה נשימות עמוקות. האם את יכולה להרגיש את הכעס שלך עכשיו?

הגוף והמיינד של המטופלת מנוגדים באופן ברור. המטפלת תופסת את הפיצול גוף/מיינד של המטופלת ו'מחליטה' שהכעס שלה 'בריא' וצריך לבוא לידי ביטוי (בעיקרון, אני מסכים עם תפיסתה). אבל האמונה של המטפלת בנכונות האג'נדה שלה עולה על המודעות לתפקיד הנסתר שלה: בזמן שהיא פועלת לשחרר את המטופלת מכניעותה בעבודה, היא סומכת, באופן פרדוקסאלי, על כניעות זו בטיפול, שתגבה את עמדתה הסמכותית המרומזת, זו של הרופא/ מומחה/ דמות הורה ("אני יודעת מה טוב בשבילך - לטובת צמיחתך והתהליך הטיפולי שלך אני אומרת לך מה לעשות, הביעי את כעסך!"). מעמדה זו, המטפלת עוקפת באופן קבוע את ההסתייגויות של המטופלת - היא חוזרת ומבטלת את הצהרות האגו ההססניות של המטופלת (בגופן נטוי בדוגמא). בשלב זה בטיפול המטופלת כבר נואשת דייה על מנת ללכת עם השיפוט 'הנעלה' של המטפלת. עם זאת, בהמשך, הברית הטיפולית תטען בהדרגתיות כשהמטפלת תצטרך להעלות את הסיכונים על מנת לשכנע את המטופלת לאמץ יחד איתה את הצד של הגוף מול האגו שלה עצמה. בצורה זו זה אפשרי מאוד, עבור מטפלת שהיא אנטי סמכותית, לגלם את האספקטים המחלישים של המודל הרפואי כאשר כביכול היא מנסה להילחם נגד החלשה זו. הסכנה היא בכך שהפיצול המרומז ("ברור שבעבודה אין זה בטוח לכעוס, אני יוצרת כאן עבורך מקום מוגן לכעוס בו") שהמטפלת יוצרת, או לפחות משתפת פעולה אתו, יוביל לכך שהמטופלת תחליף תחום אחד של כניעה (עבודה) בתחום אחר (טיפול) מבלי לחוות את הקונפליקט שבין הכעס לכניעות, ובטח שלא להביא לפתרונו. אדרבא, הקונפליקט הפנימי של המטופלת (בין התנגדות לכניעה, וברמה עמוקה יותר בין הכעס לפחד) מחולק בצורה מסודרת בין המטפלת למטופלת, וגם מגולם ביחסים שלהן. כאשר המטפלת כורתת ברית עם הכעס שאינו בא לידי ביטוי, היא משתלטת ומחזיקה בכעס זה  עבור המטופלת, ובזאת באמת משחררת אותה מהלחץ הפנימי שיכול להביא לקריסה של הקונפליקט ולשינוי אפשרי. התהליך הזה רחוק מלהיות מרפא לפיצול גוף/מיינד של המטופלת, ואף מייצר עיוות נוסף בו:  האגו של המטופלת מנסה לרצות את המטפלת ע"י ביטוי הכעס, כאשר חלק אחר שלה עדיין מפחד ממנו ומנסה להתנגד לו, בעוד שבמשך כל הזמן הזה המטופלת סובלת מהדחקה של כעס 'אמתי' שאינו בא לידי ביטוי וממשיך להיות מופנה פנימה. בזמן שהמטפלת מרגישה (סובייקטיבית) תומכת, אמפטית ומעורבת, היא ממשיכה לשאת את תפקידה. בדוגמא הפשוטה הזאת נראה שהמטפלת לא מושפעת מהכעס ולא מודעת לכניעתה המובלעת לפחד ולהתנגדותה של המטופלת, לא בודקת את האג'נדה שלה עצמה ולא מתייחסת למה שקורה כאן ועכשיו ביחסים. המטפלת לא מתייחסת להעברה או העברה נגדית, ובעצם עוקבת בצורה עיוורת אחר האידאולוגיה שלה. המטפלת הינה פסיכותרפיסטית גופנית אך אני מוכן להסכים רק לכמה מהתפיסות שלה את המטופלת ורק לחלק מהערכים וההנחות התיאורטיות שלה.

הצל של הפסיכותרפיה הגופנית

ברצוני להשתמש בדוגמא זו על מנת להראות מספר נקודות:

בפסיכותרפיה גופנית מסורתית המטפל מצדד בגוף נגד המיינד, עמדה זו נוטה להיות 'העמדה המורגלת' של המטפל, מושרשת בתוך סיפור החיים שלו מבחינה פיזית, רגשית ומנטלית. העמדה המורגלת הזאת מרמזת על גישה פשטנית לפיצול גוף/מיינד: הגוף התמים, הטהור, 'הפרא האציל'  = "טוב", מול המיינד המתורבת, הנשלט, הכופר בחיים = "רע". אמנם הגישה 'נכונה' בצורות מסוימות אך ברור שזו דרך חשיבה מפוצלת לגבי הפיצול עצמו, ובאופן לא מפתיע, היא אינה מאוד יעילה. במקרה זה, המטפלת מניחה שהרציונאליזציות הנוירוטיות בהן משתמש המיינד של המטופלת כדי להקטין רגשות ספונטניים וחיות כללית כבר אינן מועילות ובעצם משמשות כתירוצים להיצמדות לדפוסים המחבלים בעצמי. דפוסים אלה, כנראה היה להם תפקיד הגנתי בשלבי החיים המוקדמים יותר, אך לדעת מטפלת זו (ולא רק לדעתה) טיפול מחייב את המטופל לעשות בחירות אקזסטנציאליות כדי להתגבר על ההתנגדות והשליליות של דפוסים אלה. בעיקר, היא מניחה שההתמסרות לרגשות  היא האפשרות ה'בריאה'. הנחות מעין אלה 'מלשינות' על המטפלת שבמוקדם או במאוחר הופכת להיות אויב האגו של המטופלת (ומכיון שהאגו של המטופלת לוקח חלק בברית הטיפולית, זהו קרב אבוד ותמיד יעמיד את המטפל בעמדה טעונה - הרי בסופו של דבר, הברית הטיפולית כוללת פרט משמעותי של תשלום עבור הטיפול). אגב, תופעה זו אינה שמורה רק לפסיכותרפיסטים גופניים. ארווין יאלום, לדוגמא ב"תליין האהבה" (1989), מתאר ניסיון חסר אונים ומטורף של המטפל מול אגו לכוד באכזריות. באופן בלתי נמנע ואף מוצדק ברובו, המטופל חווה התקפה זו על האגו כאיום על זהותו כאילו המטפל רוצה להפשיט את המטופל מההגנה היחידה שמאפשרת לו הישרדות. 

ההעדפה של המטפל  את הגוף, יוצרת אם כך, פחדים רגרסיביים מהגוף. הפחד הוא שללא כוח הרצון של האגו, המכוון ומנהל את החיים, אני אאבד שליטה, הגוף ייקח את המושכות וישאיר אותי בכאוס ודיסאינטגרציה. פחדים רגרסיביים אלה בתורם, יוצרים את המשאלה לדמות 'כל-יכולה', בעלת שליטה על הבלתי נשלט: מומחה גוף, רופא-קוסם, רופא כל-יכול שיכול להדריך ולכוון את התהליך הטיפולי עם ראייה לעתיד וציפיות מוגדרות - משהו שיכול להבטיח שהגוף לא יהפוך לכואב מדי או מרכזי ובלתי נשלט. בפסיכותרפיה, הכמיהה לוודאות הנראית לעין של המודל הרפואי, הינה ביטוי למשאלה לאמהות מכוונת בשלמות, וגם ההגנה מפני משאלה זו. 

על מנת להרגיע את המטופל (ואת עצמם) מול פחדים אלה, נוטים פסיכותרפיסטים גופניים באופן פרדוקסלי לקחת עמדה טיפולית התואמת את המודל הרפואי

בזמן שהמטפל נלחם בשליטת המיינד על הגוף הוא תופס מחסה בעמדה הכופה שליטה זו. על ידי עבודה כנגד הפיצול גוף/מיינד, המטפל מנציח את הפיצול - זוהי התגלמות הפיצול במושגי הפסיכותרפיה הגופנית עצמה. בדרך כלל העמדה הרפואית של המטפל כוללת התעלמות מהמציאות הפנימית של המטופל של כאב וקונפליקט (שבה המטופל  אינו מרגיש שיש ברירה אך נתון ללחץ פנימי שאינו ניתן להכלה). התעלמות המטפל בהכרח מהדהדת עמוקות עם ההיסטוריה המוקדמת של המטופל ונוטה לשחזר אותה. עבודתי כסופרווייזר הובילה אותי למסקנה כללית שאין אפשרות לשאוף לאג'נדה 'טיפולית' השוברת או מנטרלת את התנגדות האגו ללא גילום, דרך העברה, את תפקיד האדם שמולו התנגדות זו נוצרה מלכתחילה - זהו השחזור במושגי הגישה הדינמית ההתפתחותית. בגלל שהאינטראקציה מטפל-מטופל מגלמת בתוכה קונפליקט ראשוני שאינו פתור, אני נוטה להשתמש במונח שחזור.

שחזור כבסיס למודל אינטגרטיבי

מוקדם יותר, השתמשתי במתכוון בביטוי "איך ניתן להשתמש בגוף כאובייקט בטיפול", מכוון שאנו רגילים לכך במערב: "להשתמש" בגוף כאובייקט. כאן אני רואה את המעידה של הפסיכותרפיה הגופנית: במלחמתה נגד הפיצול גוף/מיינד, פסיכותרפיה גופנית אחראית להחפצת הגוף באותה מידה שבה החפצה זו כבר קיימת. במונחים פשוטים: על מנת להתנגד להחפצת הגוף כ'אובייקט רע' אני יכול להחפיץ את הגוף ע"י העלאת הפנטזיה של 'הגוף הטוב'. למרות שזה בניגוד להצהרתו של קלמן, זה מה שאני ועוד הרבה פסיכותרפיסטים גופניים היינו מחויבים לעשות: 'להשתמש' בגוף המטופל על מנת להשיג את התוצאות הטיפוליות הנכספות. אירוני שזה בדיוק מה שהמטופל סבל ממנו- התייחסות לגוף כ"זה" ולא כ"אני".

לסיכום: אם המהות של הפיצול גוף/מיינד היא החפצה, והעמדה הטיפולית שלנו ביחס לפיצול מבוססת על מלחמה בו (על פי המודל הרפואי), אנו מוצאים עצמנו מטפלים בהחפצה על ידי החפצה נוספת (שזה כמו להוסיף שמן למדורה).  

מכיון שהתפתחותי כמטפל החלה על בסיס המסורת של רייך, אני רואה עכשיו שמסורת זו הביאה להבנה אינטואיטיבית לגבי האינטגרציה של הפיצול גוף/מיינד, כמו גם לכמה מההחפצות המוגזמות ביותר בתוך הפסיכותרפיה. בשבילי, זהו גם היופי וגם הטרגדיה בתרומתו של רייך, שממנה אני מקווה שעוד נוכל להיתרם. כאדם, כמטפל וכמורה אני נאבק כיום בדרך אל מצב בו אוכל להיות, לעבוד ולחשוב בצורה שתתמודד עם הפיצול התייחסותית, טכנית ותאורטית. כמטפל, הפיצול יכול להתממש בתיאוריה/פילוסופיה, בטכניקות, התערבויות והעמדה הטיפולית. אני גם מניח שבהתייחסות לפיצול של המטופל גם הפיצול שלי יינגע ויבוא לידי ביטוי. הצורה שבה אני מגיב לפיצול בתוכי ובתוך המטופל, בהתייחס לרקע התיאורטי הבסיסי שלי, הטכניקות והעמדה הטיפולית, תקבע את גודל השינוי שהפיצול יוכל לעבור בתוך התהליך הטיפולי המשותף.

עד כה התמקדתי בפרטי השחזור של הפיצול דרך הפסיכותרפיה הגופנית. עכשיו ברצוני להוסיף כמה דברים כלליים:

-          כמובן שהפיצול אינו משוחזר רק בפסיכותרפיה גופנית - הדבר מתרחש ברוב הגישות האחרות ולרוב אפילו בלי לשים לב.

-          רמזתי שהפיצול גוף/מיינד הוא העיקר בטיפול. זוהי הפשטה של הדברים, אלא אם כן נגדיר מחדש את המושג בשונה ממה שמקובל היום.

-          קשה מאוד לבוא במגע עם הפיצול ולא לקחת צד, כלומר מבלי לפצל. מכיון שבחברתנו אנו גדלים אל תוך הכאב של הפיצול, אם אנו בכלל מצליחים לגעת בו, יהיה קשה להישאר בעמדת קבלה של הפיצול לאורך זמן. 

הרבה אנשים, ביניהם גם מטפלים, ינסו להתעלם מהפיצול, למזער אותו ולהסתגל אליו. פסיכותרפיסטים גופניים נוטים ליפול לקיצוניות השנייה: ככל שאני רואה את הפיצול, חווה אותו, ניצב מולו, ממשיג אותו, כך אני מחויב יותר להרגיש דחף לעשות משהו בקשר אליו. אך אותו רגע של דחף מזיז אותי מהעמדה הטיפולית ואני בתוך השחזור. ברגע שהתגובה האנושית הופכת למטרה הטיפולית שאני מעביר למטופל, אינני מטפל יותר, ונתפסתי באחיזת הפיצול.

ניתן להשוות זאת לחשיבה היונגיאנית לגבי היחסים בין האגו ללא מודע: או שהאגו שבוי באחיזתו של הלא מודע או שהוא מוגן בנוקשות ממנו, אך לעיתים רחוקות האגו  מתייחס ללא מודע. נראה לי שהדבר נכון לגבי הגוף. להרבה אנשים הגוף הוא  הדרך ללא מודע (בדרך כלל זוהי רכבת הרים יותר מאשר 'דרך המלך', מכיון שאחרי שהגוף והלא מודע זוכים להתעלמות ארוכה מאד, הגוף גורר אותנו, בועטים וצורחים, אל הלא מודע דרך סימפטומים, כאב וחולי). או שהגוף עובר אידאליזציה, או שאנו שונאים אותו, אך בכל מקרה אין לו 'חיים משלו'. החוויה המפחידה בשני המקרים זו ההבנה שיש אוטונומיה לכל מה שעד עתה נדחף לצל. חזרתם של התכנים המודחקים מאיימת על אגו המטופל,  וגם על זה של המטפל, באמצעות האיכויות הבלתי נשלטות וארוכות הטווח שלהם.  

זהו רגע מכריע בתהליך, ולדעתי מבסס את רעיון השחזור לא רק בפסיכותרפיה הגופנית, אלא הן למטפל והן למטופל  בכל שיטה. למרות שעד כה התייחסתי לשחזור בהקשר של הפיצול גוף/מיינד, הרעיון עצמו הוא רחב ורלוונטי הרבה יותר, ויכול לבוא לידי ביטוי במושגים, בשפה ובמודל של כל גישה שהיא.

שחזור: ההכרח בכישלונו של המטפל

על מנת לקבל את השחזור כחלק מהתהליך הטיפולי, הדבר שאיתו הטיפול צריך 'להתמודד' נשמע ניתן לשליטה בתיאוריה, אך הוא מכאיב מאוד, כמובן, פעם אחר פעם,  הן למטופל והן למטפל. עבורי, לכתי בעקבות רייך בניסיון לכבוש את מקור הנוירוזות בפיצול גוף/מיינד, פתחה את הדרך להבנה, כללית ביעילותה, שהמטפל  אכן ייכשל. 

ראשית, בהחלט אכשל במילוי תפקיד הרופא הכול-יכול שהמטופל משליך עליי. אך מעבר לכך, וזה גרוע יותר: על ידי גילוי אמפטיה לחלק הנפשי שנמצא בקונפליקט, אמשך לכיוון של נקיטת צד בעניין, ובכך אכן אתפצל גם אני ואחווה את הפיצולים שלי עצמי על ידי העדפת אספקטים מסוימים של המבנה הפסיכולוגי עמוס הקונפליקטים של המטופל, על האחרים ונגדם, ועל כן אכשל. 

בתפיסה המערבית, המטופל אינו יכול שלא לראות את הטיפול כתהליך הרואי בדרך להתגברות והשגת השליטה, על מה שהוא בלתי נשלט: הלא מודע, הגוף, הטבע, העבר, ההווה והעתיד. אבל מכיון שהאגו שלנו נתון לחסדי הגוף והקונפליקטים המובנים שירש, התהליך עצמו יוביל את האגו לאבסורד, גם את האגו התראפויטי של המטפל. ולכן אני  חייב להכשיל את האגו של המטופל אם אני רוצה להתקרב לעשיית צדק עם החוכמה הספונטנית שבגופו של המטופל או עם ייעוד הנשמה שלו. הפנטזיה העכשווית שלי על טיפול היא כבר לא על ריפוי כתהליך אקטיבי – אלא קשורה יותר לצורך לשרוד את עוצמת הפיצול (הילמן אוהב לקרוא לזה "ביתור" dismemberment) עד שארגון מחדש ושינוי יקרו באופן ספונטני. 

נעלמה לה הקלישאה של הכלי החזק של המטפל; המטפל ננגע וצריך להינגע על ידי הקונפליקט/ הפצע/ הבעיה של המטופל. דבר זה זורק אותנו מחוץ לנוחות המודל הרפואי אל תוך תפיסת עולם פוסט-ניוטונית שבו הצופה 'מתמזג' עם הנצפה, בייחוד עם הכאב, המלכודת והקונפליקט שהאחר אינו יכול להכיל.

עמדה טיפולית המושרשת בקונפליקט

הקונפליקטים שבין גוף למיינד, בין יכולות ספונטניות למומשגות, בין הנשי לגברי, בין עמדות אב ואם, בין המודל הרפואי להתייחסותי, בין התמזגות לחפצה, הם הם הבסיס לטיפול. ניסיונו של האגו שלי לנטרל קונפליקטים אלה בדרך זו או אחרת הרסנית לטיפול. לקבע את הטיפול בצד זה או אחר של הקיטוב הורג אותו. זה אומר שכמטפל אני ממשיך להיטלטל בין הקטבים ללא יכולת להשתקע באחד מהם. העמדה הטיפולית  דורשת ממני להיות בקונפליקט. 

בדרכי הטיפולית, פסיכותרפיה גופנית לא מאפשרת קיצורי דרך מספקים. היא איננה כלי או טכניקה, למרות שהיא יכולה לכלול כאלה. עבורי, המטרה העיקרית בהקשבה לגוף בפסיכותרפיה היא להתמזג בשלמות עם כל הווייתי והווייתו של המטופל, בתוך מה שהוא מביא מן ההתחלה כשדה קרב כואב. כל הסימפטומים המנטליים, ההתמכרויות, ההתנהגויות הכפייתיות, הדפוסים החזרתיים וההדחקות, מושרשים בקונפליקט עם תהליכים ספונטניים, אשר האגו של המטופל  וגם זה של המטפל נתונים בחסדיהם. יש 'הגיון בריא' ב'לחימה' בסימפטומים, אך זה בדיוק מה שמנציח את המלחמה. מכוון שלהילחם ולנסות להימנע מהכאב יגרום לאגו להחריף את המלחמה. 

זו אינה אפשרות קלה למטפל. היא דורשת את היכולת לשבת 'בתוך המרק' ולהיות מעורב בתוך הסבל בלי לסגת ממנו באופן פאסיבי וגם בלי לפעול ולדחוף ל'תיקונו' באופן אקטיבי. הגוף, עם תחושות הכאב הפיזיות הממשיות, אי הנוחות, הקונפליקט ולפעמים האי נסבלות, יכול לתפקד כעוגן שמחזיק אותנו במציאות של 'המלחמה' שהמטופל לרוב רגיל לברוח ממנה. שינוי ספונטני (כלומר ללא אסטרטגיות ההגנה ודפוסי ההתנהגות, השידול או התוכחה של האגו) אפשרי בהחלט. זה נהייה ברור יותר ככל שאנחנו מצליחים להיות יותר ויותר בשלמות בתוך 'המלחמה' ולהחזיק במודעות כשהיא נכנסת אל תוך הקשר הטיפולי, עם כל הכאב, הסבל והאבסורד. להחזיק את המלחמה במודעות דורש מאתנו לשים לב לכל ההתגלמויות שלה בתוך התהליכים הספונטניים כולל ביטויים וג'טטיביים וביטויים של מערכת העצבים האוטונומית, בכאן ובעכשיו. 

כשאנו מאמצים אל חיקנו את תחושות הכאב והקונפליקט של המטופל, לא כ'זליגות' מקריות של תכני המטופל לתוך העמדה המוצקה של המטפל, אלא כמקור ובסיס לעבודה הטיפולית, אנו פחות מקובעים למודל טיפולי מסוים ויחיד.

אני חושב על כל סוגי הקוטביות שיכולות להתקיים במעשה הטיפולי, ללא קשר לגישה, למשל:  טיפול כעסק לעומת טיפול כאהבה, המודל הרפואי לעומת המודל האינטר-סובייקטיבי ההתייחסותי, אימהות ארכיטיפית לעומת אבהות ארכיטיפית, הדיונים על השפעת גנים לעומת סביבה, בין-אישי/חברתי מול תוך-נפשי/אינדיבידואלי. ההיסטוריה של הפסיכותרפיה מלאה בגישות מנוגדות וטענות משני הצדדים שקשות לסתירה על בסיס פילוסופי. הקונפליקטים הללו הם כמובן השיקוף התיאורטי של הקונפליקט הפנימי שמביא המטופל אלינו. כדי לעשות צדק עם עובדות אלה, עלינו לנסח מחדש את הפסיכותרפיה, ובעיקר את הניסיון לאינטגרציה, מתוך בסיס שמושרש בקונפליקט. ללא ניסוח זה, 'אינטגרציה' תהפוך פשוט לעוד מושג קליט של בליל אקלקטי או ניסיון השתלטות חד צדדי של גישות מסוימות. אך זה כבר עניין  למאמר אחר.

מאמר מאת: מייקל סות'

תרגום: ולרי אוסטטניגרוש

מקורות:

Stanley Keleman in “The Human Ground”, Center Press, Berkeley, 1975

Yalom, I. (1989). Love's Executioner and Other Tales of Psychotherapy