צור קשר
...Loading...

פרדוקס האהבה העצמית על הגבול הדק שבין אהבה עצמית בריאה לנרקסיסטיות

סקירת סדנה בנושא "סוגיות נרקיסיסטיות בהתארגנות פסיכוסומאטית".

מאת: ענת גיחון ונויה אברמוביץ' 

 "כולנו רוצים שיאהבו אותנו, שיתפעלו מאתנו, שיעשו לנו לייק, שישתפו, שיגידו  לנו כמה אנחנו מדהימים ויפים, מעוררי התפעלות והשראה. אנחנו חיים בעידן שמקדש את הדימוי העצמי, וחלק גדול מהקיום שלנו מותנה בפידבקים  שאנחנו מקבלים מהסביבה. כולנו מכורים לאהבה ובעידן הרשתות החברתיות של היום, רבים מאתנו מכורים לבדיקה מתמדת של מדד האושר והמימוש העצמי ולמדידת כמות האהבה, שלרוב מתבטאת בכמות הלייקים שקיבלנו בזמן שטיילנו, בזמן שעבדנו ואפילו בזמן שישנו. לא מזמן שמעתי מישהו שטען כי הנרקסיזם היא מחלה של המאה ה- 21, ושאנחנו דור שלם של אנשים שמרוכזים בעצמם. ייתכן ויש בזה מן האמת, אני לא בטוחה ואין מספיק מחקרים שיתמכו בהשערה הזו. אני מעדיפה להסתכל עלינו כדור שלם של ילדים שרק רוצים שיתנו להם להיות. או שאולי, זו רק החוויה שלי..." (נויה אברמוביץ')

האגדה מספרת על נרקיסוס...

המונח "נרקיסיזם" נגזר מהמיתולוגיה היוונית, המספרת על נרקיסוס יפה התואר, שנענש על כך שלא הגיב לאהבתה של הנימפה אקו והיא מתה משברון לב. עונשו של נרקיסוס היה שהתאהב בדמותו שהשתקפה אליו בביצה ולא הצליח למוש משם עד למותו.

האהבה העצמית המוקצנת, היא אחד מהמאפיינים של אנשים עם סגנון, ארגון אישיות או הפרעה נרקיסיסטית, שהמשותף להם הוא רמות שונות של עיסוק יתר בעצמם, ניתוק מהאספקטים ה"רגילים" של המציאות ובעיקר מחוויית העצמי דרך הגוף החי (גוף שמשתנה במהלך החיים) . במקום זאת, יש להם נטייה לחוות את העצמי דרך דימוי, על חשבון קשר חי ואמיתי, שבין היתר אמור לספק את ההדהוד המיטיב לו אנחנו כל כך זקוקים.

 נויה: כשענת גיחון הזמינה אותי להשתתף בסדנה שלה, "סוגיות נרקיסיסטיות בהתארגנות פסיכוסומאטית", ראיתי בכך הזדמנות מצוינת לחקור קצת על נרקיסיזם, ועל הדרך ללמוד גם כמה דברים חדשים על עצמי. עברו מספר חודשים מאז הסדנה ההיא, שהפגישה אותי באופן בלתי צפוי, עם חלקים בעצמי ועם שאלות הקשורות לבחירות שלי, או לפחות אלו שחשבתי שהן שלי...

אל הסדנה הגעתי ברגשות מעורבים, היישר מהקליניקה, באיחור אופייני למתנגדת שבי, בלי הרבה חשק לעבודה עצמית בסביבה, שאת רובה אני לא מכירה. נכנסתי לסטודיו באיחור. הם חיכו לי. לא נעים... אנחנו מתיישבים במעגל על כריות וכל אחד מציג את עצמו. אני מציגה את עצמי בכך שלא בא לי להציג את עצמי... לא בא לי להיות נחמדה ולא בא לי להסביר מה עובר עליי. כל מה שמתחשק לי זה שיעזבו אותי בשקט ורק יתנו לי להיות. הקבוצה מכבדת את הבקשה שלי וענת מבקשת שנקום כדי להתחיל בעבודת גוף משותפת, של תנועה במרחב- לעמוד, לזוז, לפתוח ערוצים, להרגיש דרך התנועה כיצד הגוף נתמך ברצפה, לבדוק מה קורה לי כשאני במרחב הנעים שיצרתי לעצמי ואיך אני משתנה במפגש עם האחר. אני מוצאת שנעים לי ללכת ולהרגיש את הגוף, להתהלך במרחב ולזהות תחושות הגוף שלי. לאחר זמן מה של התנועעות במרחב, ענת מבקשת להרים עיניים ולהתחיל ליצור קשר עין עם האחרים, להתבונן במה שקורה לי כאשר אני יוצאת מהמרחב הפנימי שלי אל העולם. אבל אני לא מרגישה מוכנה. השבוע הזה היה כל-כך עמוס שהייתי רוצה עוד קצת זמן בקונכייה שלי. לא נעים לי לבקש את זה ובמקום זה, עולה בי כעס ואחריו מגיעה שוב, התנגדות. באותו יום רציתי להיפגש, אבל לא ידעתי איך לעשות את זה מבלי שאצטרך "לארגן" את עצמי, והרגשתי שלזה אני עוד לא לגמרי מוכנה. רציתי להיות עוד קצת בעולם הפנימי שלי, להיות עוד קצת לא יודעת ומתביישת, אבל לא ידעתי איך לבקש את זה. פחדתי שאם אבקש, יכעסו עליי, יאלצו אותי בכוח ויפסיקו לאהוב אותי. אז ארגנתי את עצמי מחדש. הצורך האותנטי של אותו רגע נדחק, והגוף שלי התארגן בהתאם. בשיתוף שלאחר התרגיל, הופתעתי לגלות שהאנשים מסביב מחזיקים בפחדים וחששות דומים. את החלק השני של היום ענת העבירה בהסבר תיאורטי על הקשר בין התארגנות רגשית וגופנית של הגופנפש  עם פגיעות נרקיסיסטית.

"כשמביטים על אורגניזם חי, ניתן לראות שני צירי תנועה בסיסיים הנמצאים בדיאלוג זה עם זה: האחד מהליבה החוצה, ממרכז הגוף אל המעטפת ומשם החוצה ליצירת קשר עם העולם ולסיפוק צורך כלשהו; השני הוא ציר אורכי של הרפיה, התמוססות ותנועה שמושפע גם מכוח המשיכה. דיאלוג זה הוא בסיס הפעימה, שהיא למעשה תנועת החיים הבסיסית ביותר שלנו- התנועה של כל תא בגופנו, של המערכות הבסיסיות כמו מערכת הנשימה, העיכול, הדם, המין וכו' וגם התנועה שלנו כישות. אנחנו יוצאים למפגש עם החוץ, לשם סיפוק צורך כלשהו שלנו ואח"כ מתכנסים לעכל את אותו מפגש. בתנאים אופטימאליים, נצא למפגש מחודש רק מתוך צורך פנימי ואותנטי שיתעורר בנו. זהו למעשה הבסיס האנרגטי לקיומו של עצמי אמיתי, TRUE SELF, שבא בד בבד עם קיום של כבוד לעצמי.

כל אחד מאתנו זקוק לקשר חי, המכוון לצרכינו, קשר שמספק קרקע התפתחותית לתוכה נוכל להרפות בבטחה. בכל שלב התפתחותי, נקבעת איכות קשר זה לפי איכות המגע, החזקה, ההקשבה, התמיכה, ההזנה וביטויי האהבה שמוצעים על ידי ההורים והדמויות הטיפוליות האחרות. מכיוון שהצורך בקשר חי ותומך החל מראשית היווצרותינו, הוא תנאי חיים ראשוני, הצורך להבטיח שלא נאבד קשר זה, הוא הצורך הקיומי העמוק ביותר (אחרי אספקת חמצן וחומרים מטבוליים לגופנו). כשהקשר הזה מאוים, למשל כשאנחנו מרגישים שהתנועה הספונטנית שלנו מאיימת על האובייקט, נעשה הכול, כולל עצירה ואף ויתור על תנועת החיים האותנטית שלנו, כדי לוודא שלא נינטש. אפשר לומר שזה הבסיס האנרגטי ל"עצמי כוזב". זוהי גם הפרדיגמה שבבסיס כל מבנה הגנתי (כולל זו שבבסיס מבנה האישיות הנרקיסיסטי), שהופכת אותו למבנה המבוסס על סוגיה שנוגעת בשאלה קיומית זו עבורנו" (ענת גיחון).

ענת: "לכל ילד יש צורך לגיטימי להראות", כתבה אליס מילר. כשהורה מסתכל על התינוק או על הפעוט שלו, ורואה בו את מי שהוא היה רוצה שיהיה, המסר שעובר הוא "אל תהיה מי שאתה, היה מי שאני זקוק לכך שתהיה. מי שאתה מאכזב אותי, מאיים עלי, מכעיס אותי, מגרה ומציף אותי. היה מי שאני רוצה שתהיה וכך תבטיח את אהבתי אליך".  במציאות כזו הילד לא רואה בעיני הוריו את השיקוף הבטוח לו הוא כה זקוק, ומתחיל לעצור ולפעמים אף לוותר על תנועת החיים הספונטנית שלו, מזדהה עם הצורך של ההורה ו"סופג" אל גופו את האיכויות האנרגטיות שהוא חש ממנה. 

דינאמיקת "ההשתמשות", הנובעת מציפיות הסביבה מהילוד כתנאי לאהבה, ומהקושי לקבל אותו באמת, על כל מאפייניו, מתחילה למעשה עם היווצרו, עוד לפני הלידה. כמה פעמים שמענו על אכזבה עם גילוי מין הילוד, בגלל הציפייה למין אחר מזה שנוצר? ומה לגבי התחושות שעשויות להתעורר לאחר הפגישה עם הילד, בקשר לאפיונים שלו  ששונים מאלה שציפינו שיהיו ליוצא חלצינו, או כאלה שמאכזבים אותנו, מקשים עלינו וכו'? פעמים רבות נוטים הורים להשליך על ילדיהם את המשאלות והתשוקות שהם עצמם לא מילאו. לעיתים הם רוצים שיצליחו, כתיקון לתחושת הכישלון שלהם עצמם; מצפים מהילד להיות מיוחד, יוצא דופן, לקבל הכרה ותחושת חשיבות וכך הלאה. במקרה כזה, ברגע שההורה משליך את תשוקותיו שלו על הילד, התפקידים מתחלפים והילד הופך להיות מכוון לצרכי וציפיות ההורה, למרות שהצורך העמוק שלו הוא לגדול בהתאם לקצב שלו, לטבע ולאופי שלו, מתוך ציפיה שההורה יהיה שם עבורו ולא להיפך. כילדים, אנחנו רוצים לזכות באהבת ההורים שלנו ולומדים להפנים את הרצונות שלהם ולהדחיק את שלנו... וכאן נוצר הקונפליקט. כשהילד מקבל מסר שהוא יותר מדי או פחות מדי, הוא יעצור את הביטוי האותנטי שאיים על אובדן הקשר הקיומי, תוך אי קבלת האספקטים של עצמו, וינסה להיות מי שמצפים ממנו– זו משמעות הפגיעות הנרקיסיסטית.

כשקיימת פגיעה נרקסיסטית עמוקה בשורש הגופנפש שלנו, העצמי אף פעם לא באמת קיבל רשות לאינדיבידואציה, מכיוון שלמעשה, אף פעם לא קיבל רשות להיות "הוא עצמו". לעיתים קרובות החזות תהיה כשל מישהו שעומד בפני עצמו, ומסוגל להתנהל בעולם באופן אקטיבי ואינדיבידואלי, עד שיתקל בחוויה המגרה את הפגיעות שלו. כל פגיעה נרקיסיסטית תשאיר את הילד ואת האדם שיגדל לחוש בודד, לא מובן, חסר ערך ומושפל. מתוך צורך עז לעצור את התחושות האלה, הוא כאמור ישקיע בסוג מסוים של דימוי כוזב, לעיתים בגרנדיוזיות לא מקורקעת, התפרצויות זעם, שבמקרים קיצוניים בהמשך החיים יקבלו ביטוי של אלימות, התמכרות ואף אובדנות. כל קשר אינטימי יעמיד בסכנה מבנה זה. הפגיעה  הנרקיסיסטית היא כאמור, תוצאה של צורך להיות מי שרצו שנהיה במקום מי שאנחנו, בשילוב עם עצירה התפתחותית, ברמות כאלה ואחרות, בנקודה בה חווינו פגיעה זו, בנקודה בה היינו זקוקים לסביבה תומכת שתאפשר לנו להיות מי שאנחנו. כאמור, הפגיעה הטראומטית בנרקיסיזם היא תמיד בחוויית העצמי האמיתי, בסוגיות של הצגת העצמי לעולם, בקשר עם המציאות האמיתית  וביחסים בקשרי אובייקט ובקשרים אינטימיים.  דפוס היחסים של הנרקיסיסט עם העולם ישקף את המאמץ שלו להכחיש את המציאות הדחויה והמודחקת, ולהציג קומפנסציה מזויפת. תבנית זו מאד ברורה, למשל, אצל אנשים שבאופן קומפולסיבי חייבים לרכוש בגדים, בתים, מכוניות, בני זוג "נכונים".  באותה מידה פגיעה נרקיסיסטית יכולה להיות גם בצורה ההפוכה- כשהחלקים המוחצנים של הילד איימו על הסביבה, ולכן היו צריכים להידחק (תופעה מוכרת אצל מי שגדל בקיבוץ, למשל).

התפתחות מבנה האישיות (הקרקטר) הנרקסיסטי

פגיעות נרקסיסטית קיימת בכל שלבי ההתפתחות, אבל המבנה שלפי הטיפולוגיה ההתפתחותית של אלכסנדר לואן מוגדר כנרקסיסטי, קשור בשלב שבו הרגישות לפגיעות נרקסיסטית ולהתשמשות הורית או סביבתית גבוה במיוחד. בגיל שבין 8 עד 18 חודשים, בשלב שנקרא בפי מרגרט מאהלר ה-practicing, מתחיל הפעוט לחוות תחושה גוברת והולכת של שליטה על גופו, שבאה לידי ביטוי קודם כל ביכולת להניע עצמו ממקום למקום, תחילה בזחילה, אח"כ בהזדקפות למישור האנכי, בעמידה ובהליכה. הוא "מתאהב" בעצמו ובעולם, מרגיש תחושת אומניפוטנטיות וגרנדיוזיות. "תראו אותי! כמה אני נהדר!" אומרת הבעתו. בשלב זה הקשר עם המציאות האמיתית, כמו תחושת הגבולות של עצמי ושל הסביבה, תחושת כאב ועוד, היא לא מבוססת, והתינוק נוטה להסתכן. יחד עם תחושות אלה, ומאוחר יותר בהתפכחות מהן, יש פגיעות רבה סביב תחושת הכישלון, שעשויה לעורר חוויית השפלה. לאורך כל התהליך הזה, הפעוט זקוק להורה שיסתכל עליו מעמדה מכבדת, יראה אותו כנפרד, יאפשר לו ליהנות מעצמו, תוך שימוש בחיות שלו עבור עצמו, יקל על תחושות הכישלון מההתפקחות שתגיע מאוחר יותר. בשלב זה הפיתוי להשתמש בילד, בהצלחותיו ובחיות שלו לצרכי ההורה, או להיות מוצף מהעוצמות המתפרצות של הילד ולרצות לעצור אותן, הוא עצום. אם הסביבה יכולה לקבל, להזין וליהנות מהפלא, יחד עם הפגיעות והתלותיות של הפעוט, אזי התנועה האותנטית זוכה לתמיכה ויכולה להתפתח.

מכיוון שהתפתחות ארגון אישיות נרקסיסטי  קשורה לשלב בו תנועת החיים הספונטנית נעצרה, כלומר לעצירה בתחושת הגרנדיוזיות הילדותית הבריאה, הפיצוי אצל הנרקיסיסט יקבל צורה של ניסיון לחיות את ממדי הגרנדיוזיות, תחושת מיוחדות ועליונות. תחושות אלה יכולות להיות קשורות גם לתפקיד המיוחד שהיה לילד עבור ההורה, כשתחושת ה"מיוחדות" הזו היא הקרקע היחידה שנסכה בו ביטחון ושעליה יכול היה להישען. עדיין, עיקר תפקידה של עמדה זו היא כהגנה מפני תחושת פגימות, בושה, השפלה וחוסר ערך, שנובעות מהפגיעה הנרקיסיסטית, אותם חווה הנרקסיסט מתחת למעטה ההגנתי. כדי לשמור על עמדה זו, יש נטייה להשתמש באחרים להערכה והערצה- מכיוון שתחושת המיוחדות נבנתה בתוך הקשר עם ההורה, תחושה זו זקוקה להתייחסות מתפעלת תמידית מצד אחרים, משמעותיים יותר ופחות. יחד עם זאת, קשר אינטימי אמיתי, שדורש כניעה והתמסרות אמיתית, מהווה איום לנרקיסיסט, מכיוון שזה יפגיש אותו עם האיום בפגיעות ויחזיר אותו לחשש מפני ההשפלה והבגידה המקוריים. דחייה מבחינתו היא בלתי נסבלת ומפגישה אותו עם התחושות הקשות ביותר עבורו של ריקנות, בושה, השפלה וחוסר אונים.

האיום שבכניעה בא לידי ביטוי גם בהתארגנות הגופנית – דפוס ההתארגנות הגופנית, הקרקטר (לפי וילהלם רייך ואחריו אלכסנדר לואן) יהיה בעלייה כלפי מעלה (holding up), ובמקרים קיצוניים החלק העליון של גופו יהיה מפותח יותר מהתחתון. היכולת להרשות לגל פעימתי מקרקע לעבור לחלק התחתון של גופו, לחבר אותו לפעילויות רגילות וכביכול "נמוכות" כמו הטלת שתן, צואה ובאופן עמוק למיניות שלו, חסומות למדי. הרשות להרפות לחלק התחתון של הגוף, ומשם לקרקע המציאות, מסכנת אותו במפגש עם תחושות של "רגילות" (ההפך ממיוחדות), לבושה, לחשיפה להשתמשות ולתחושת הנשלט. זו הסיבה בשלה ניתן למצוא מתח שרירי ברגליים ובאגן של הנרקיסיסט.

 יומה השני של הסדנא – מה מרפא?

 נויה:  ביום השני ולאחר שיתוף קצר של איך אנחנו מגיעים היום, נתבקשנו לעמוד שוב ולזוז במרחב. את המפגש עם האחר עשינו הפעם במעגל ובקצב שונה. זזנו לבד וביחד. עמדנו במעגל ועבדנו על פתיחת הערוצים הגופניים. פתיחת אזור הפנים, הצוואר, הגב והאגן, תוך התמקדות בעבודה על אזור כפות הרגליים. במקום שבו הגוף פוגש את האדמה. לאחר מכן נשכבנו על מזרנים ובאמצעות גליל, עבדנו על פתיחת איזור החזה והסרעפת. ענת עברה בינינו, נגעה באזור בית החזה ועודדה אותנו להוציא ולשחרר קול במטרה לפתוח את ערוץ הביטוי. לאחר מכן חזרנו לעמידה תוך כדי הנחייה לזוז במקום, להרגיש את הגוף, לרקוע ברגליים על הקרקע, בזמן שנוח לנו להתחיל להגיד "אני" ובזמן שנוח לנו, להוסיף גם את המילה: "רוצה". בשניה שאמרתי בקול רם את המילה אני, הרגשתי איך האגן  ננעל כלפי פנים, הנשימה נעצרת וכתף שמאל שלי עולה למעלה. לא ממש הבנתי למה ומדוע, אבל הרגשתי בושה ואשמה. הרגשתי שאין לי זכות לשים את עצמי במרכז, להגיד"אני", לצעוק שאני רוצה, כי אני לא ממש יודעת מה אני רוצה ובכלל, גם ככה לקחתי כבר המון מקום.  

ענת: הטרנספורמציה בטיפול דורשת חשיפה ועיבוד של הרגשות הבלתי נסבלים, שנמצאים מתחת לפסדה הנרקיסיסטית ובנייה איטית של אינטגרציה בין החלקים הגרנדיוזיים והפגיעים. שלב משמעותי בתהליך הטיפולי הוא היכולת להפוך את הצורך להתפעלות, במינונים כאלה ואחרים, לשם תחזוק תחושת הגרנדיוזית והמיוחדות, לתמיכה דווקא בביטויי חיים אותנטיים, ליכולת להשתמש באחר (המטפל) לתמיכה והכלה של המקומות הפגועים והחלשים. לשם כך יש צורך בקשר טיפולי שיכול להכיל במינונים גדולים של אמפתיה, את כל חוויות הפגיעה, ההשפלה, העלבון והזעם, שיחשפו במהלך המסע הטיפולי ולמטפל שיכול להרשות לעצמו להוות "זולת עצמי" עבור המטופל.

 לא ניתן להגזים בהדגשת החשיבות, ביכולתו של מטפל בהפרעה כזו, לקחת אחריות על כל כשל אמפתי אותו חווה המטופל ובכך לבנות עבורו מרחב בטוח, שלתוכו יוכל להעז ולהביא אספקטים מעצמיותו האוטנטית, אותם לא העז לחשוף קודם בתוך קשר. חשוב להזכיר שמשימה זו קשה עבור רובנו, כיוון שחלק גדול מאיתנו הגיע למקצוע הזה דווקא מתוך הכרות עמוקה וכואבת עם הפגיעה הזו ונטייה לארגן את עצמנו להיות "זולת עצמי" עבור הסביבה אותה למדנו מראשית קיומנו.

 אספקט חשוב בחיבור לעצמי האותנטי הוא ההתייחסות לגוף המטופל בכל דרך אפשרית. בטיפול שמשתמש בעבודה גופנית עם הגוף הממשי, יש חשיבות להתייחסות לכל אספקט של ביטוי חיים אמיתי, כמו תחושות גוף, נשימה, פעימות הגוף וכמובן לכל ביטוי רגשי אותנטי. תפקיד חשוב במיוחד יש לעבודה שעוזרת ליצור אינטגרציה בתוך הגוף, לחבר ניתוקים בין חלקי גוף שונים כמו למשל בין הראש לשאר הגוף, בין הרגליים לאגן, בין האגן ללב וכו'; לעבודה שתעזור למטופל להתחבר לתחושות הפשוטות שבגופו מול אחר משמעותי, כמו עבודה עם עיניים, או איברי חישה אחרים. תפקיד חשוב במיוחד יש לעבודה גופנית עם הגל הפעימתי המקרקע, שעוזר למטופל "לרדת" מתוך דפוס ההחזקה ש"העלה" אותו מעל לקרקע ומעל למציאות הפנימית והחיצונית, כדי לחוות את עצמו באופן המלא ביותר בהקשר של בסיס תמיכה, פיסי ואנושי.

 נויה:  ענת מזמינה אותי להביא את החלק שמתבייש לומר "אני רוצה" ולעמוד מולה במרכז החדר. היא מאתגרת אותי להביא דווקא את החלק שמתקשה לקחת מקום, מבלי שהוא מתארגן ולתת לו להיות, עם כל הפחדים והחששות המתלווים אליו. את מה שקרה בסשן הזה, אני מעדיפה לשמור לעצמי. כן אספר כי זו הייתה חוויה מעצימה ומרגשת, שהפגישה אותי לראשונה עם חלקים וקונפליקטים שניסיתי להתעלם מהם וחיפשו כל דרך אפשרית לצאת החוצה ולקחת מקום. חוויה שהביאה אותי באומץ לב להתרחק ממקומות שלא היו טובים לי ולחפש את המקומות בהם אני יכולה פשוט להיות אני. לגדול ולצאת אל העולם על כל חלקיו, היפים והמכוערים, האגרסיביים והעדינים, אלה שפחות יודעים, שמתביישים, שלא הכי טובים ולא הכי מיוחדים.

 **מאמר זה נכתב  מתוך החוויה האישית של נויה אברמוביץ בסדנה. תודה לענת גיחון שתמכה בחומרים תיאורטיים עבור מאמר זה ועל שפתחה צוהר לתקופה מאוד משמעותיות בחיי. תודה גם לכל מי שליווה אותי בחודשים שאחרי, ששרד איתי ואותי ואפשר לי, פשוט להיות.

נשמח שתשתפו איתנו שאלות ותהיות שעלו במהלך הקריאה. 

מקורות מומלצים לקריאה נוספת:

  • אליס מילר -הדרמה של הילד המחונן –, הוצאת דביר, 1992
  • Alexander lowen m.d. Narcissism a denial of the true self. Macmilan publishing company new york 1983
  • Heintz Kohut – Self psychology and the humanities: Reflections on anewpsychoanalyticapproach.   Norton, New York, 1985..
  • Stefen Johnson- Humanizing the Narcissistic Style, Norton.& company. NewYork,1987.
  • Character Styles, Norton&Company, New York, 1994
  • Scott Baum – Living on purpose – reality, unreality and the life of the body. –(Journal of Bioenergetic Analysis – 2007) 

*ענת גיחון, M.A. היא מטפלת  בתנועה, מדריכה ואנליטיקאית ביואנרגטית. ממקימות המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית, יו"ר ועדת ההוראה  ומורה בכירה בתכנית ההכשרה למטפלים של מכון זה. חברה בסגל ההוראה של הארגון הבינלאומי לאנליזה ביואנרגטית. בוגרת תוכנית "הדברות"  למטפלים מתקדמים של המכון הישראלי לפסיכואנליזה. מקיימת קליניקה פרטית ברמת אביב ובמבשרת-ציון, מלמדת בתוכניות הכשרה לתרפיה בתנועה ובמסגרות פרטיות.

 *נויה אברמוביץ' היא פסיכותרפיסטית גופנית תעסוקתית - התמקדות בעבודה עם בעלי עסקים ויוצרים. חוקרת את תחום ההגשמה העצמית והפסיכולוגיה של הרשת. בעלת תואר ראשון במדעי המדינה ויחסים בין-לאומיים של אוניברסיטת תל-אביב. בוגרת מכללת רידמן במגמה לפסיכותרפיה גופנית הוליסטית. יועצת שיווק ומדיה חברתית  מטעם מעוף ומשרד התמ"ת. יזמית ומנהלת הפורטל לפסיכותרפיה גופנית.

 עורכת: יערית טרבלסי

.כל המאמרים באתר נכתבים על ידי מטפלים בתחום הפסיכותרפיה הגופנית, על פי ניסיונם המקצועי ושיקול דעתם ואין לראות בהם המלצה, או תחליף לייעוץ מקצועי*

מאמרים נוספים

קבצנים של אהבה
כמה כוח ועוצמה טמונים בנזקקות / ד"ר אסף רולף בן שחר
אינטימיות צפופה / מורית הייצלר
שימוש במצבי שיחזור בעבודה עם טראומה מורכבת.
כשאהיה גדול אהיה נגר
פסיכותרפיה גופנית ומימוש עצמי תעסוקתי - נויה אברמוביץ וד"ר אסף רולף בן שחר