צור קשר
...Loading...

כשפסיכותרפיה גופנית פוגשת חבר - אלעד אמסלם

רשמים מיום עיון בהנחיית ד"ר פרוצ'יו אוסימו, בנושא טיפול בהפרעת אישיות גבולית באמצעות הגישה הדינמית חווייתית (EDT).

כשעלתה האפשרות לסקר את יום העיון, תהיתי לגבי טיב הקשר בין הפסיכותרפיה גופנית לגישה הדינמית חוויתית עליה לא שמעתי לפני כן. לאחר בירור מסוים הבנתי שבין הגישות עוברים לא מעט קווים משותפים. העיקרי בהם הוא כנראה ההשראה ששואבת הגישה מוילהלם  רייך, האב הרוחני של הפסיכותרפיה הגופנית. השראה שמתבטאת בתפיסה של ביטויים גופניים כחלק משמעותי ובלתי נפרד מהשפה הנפשית1.

גישת ה-EDT (Experiential Dynamic Therapy) היא אבולוציה של הטיפול קצר המועד. ההתייחסות לגוף בגישה מתמקדת בהבנת ביטויים גופניים של חרדה אצל המטופל, שנתפסים על ידי הגישה כייצוגים אותנטיים יותר מכל פרשנות או מחשבה. תשומת הלב הגופנית מקלה על זיהוי סימני החרדה המתלווים לקונפליקטים של המטופל. בהמשך המטפל ינסה לווסת את החרדה ולרכך את הגנות המטופל ולאפשר "הולדה" של רגשות כמוסים1. מן בהיבט הזה השפה אמנם שונה מן הפסיכותרפיה הגופנית, אבל החתירה לשחרור רגשי, וההבנה שרגשות אצורים בגוף ובנפש הינם המקור לסימפטומים הנפשיים, משותפת לשתי הגישות. בנוסף תפיסת היחסים או בשפה גופנית יותר "שני הגופים" בטיפול, כמוטיב מרכזי בו, מעניקה לגישה גוון התייחסותי* מובהק. בכך מקיימת הגישה עוד מרחב אתו היא מתכתבת עם הפסיכותרפיה הגופנית, ובמיוחד עם הפסיכותרפיה הגופנית ההתייחסותית. 

ד"ר פרוצ'יו אוסימו, שהנחה את יום העיון, הוא אחד מן המטפלים הוותיקים המובילים את התפתחות הזרם. תרומתו מתבטאת בדגש הרב שמייחס ליחסים "אמתיים" עם המטופל, וליצירת קשר רגשי משמעותי עמו. הוא ניסח תשע התערבויות** דרכן אפשר להבין את עקרונות הגישה1

וידאו ארט

אחד הכלים המעניינים שמאפיינים את הגישה, הוא השימוש בצילום הפגישות לצורך הבנה עמוקה יותר של הטיפול. שימוש כזה בהכרח תורם להבנת המשמעות שיש לביטויים הגופניים של המטופל ולכן סיקרן אותי במיוחד. הכנס עסק רובו ככולו בצפייה בטיפול באישה המאובחנת כבעלת אישיות גבולית. הנחשבת להפרעה המאופיינת בהגנות עמידות, וברמות חרדה גבוהות שמצריכות וויסות מתמיד3. אחד הסממנים הבולטים של ההפרעה הינו סופר אגו נוקשה ואלים שמדכא את העולם הרגשי ומקשה את החיבור אליו. מהסיבות הללו ועוד טיפול בהפרעה בזמן קצר נחשב לאתגר מורכב במיוחד בקרב אנשי טיפול4.

ד"ר אוסימו הציג בפני באי הכנס טיפול באישה בת 46 בעלת אישיות גבולית ונטיות אובדניות אקוטיות. האישה היא מורה מצליחה, נשואה ואם לשני ילדים צעירים עימם היא מתקשה לייצר מעורבות רגשית, בדומה לשאר מערכות היחסים בחייה. היא מגיעה לטיפול בשל תחושות של חוסר משמעות וריקנות, וחשש גובר מצידה שעלולה לממש את נטיותיה האובדניות. 

כמטפל לצפות בטיפול בווידאו זו חוויה מרתקת במיוחד, ממש כמו לראות סרט תיעודי שנוגע בנימים העדינים ביותר של הנפש. התחושה באולם הכנסים הייתה של בית קולנוע אינטימי, ולכל אורך הקרנת הסרט, האולם היה חשוך ועשרות הנוכחים היו מרותקים למסך הגדול. החשש שלי שמא לא אבין לגמרי את השיח שהתנהל באיטלקית עם כתוביות באנגלית התבדה במהירות, והמוח גמע בשקיקה כל מילה כתובה. הן את הכתוביות הצהובות השייכות למטופלת, והן את הכתוביות הלבנות השייכות לד"ר אוסימו, שדאג להעצים את הדרמה על ידי הדגשת מילים באותיות ראשיות (capital lettters), בסימני קריאה כיד המלך, ובהערות קליניות מהולות בהומור שנכתבו בצבע אדום דווקא. 

בפאוזות הקצרות שבין המילים, המבט שלי נסוב אל ד"ר אוסימו, שמידי פעם נראה היה שהחזיר לי מבט חודר. חלק מהפעמים כנראה דמיינתי, אבל הוא ללא ספק בחן את הבעות הקהל, כנראה בתקווה שההתרגשות שחווה תעבור גם אלינו. לפתע מנופף אל הקהל בתנועות ניצחון, כאשר המטופלת מסכימה ללכת בנתיב שהוא חצב בהמון ביצירתיות ויזע. בו בזמן אוסימו שעל המסך לא מסיר את העיניים מהמטופלת, שמא ישמוט את היתרון הקל שהשיג. אחר כך הוא יגיד לה באינטימיות ישירה: "נכון שזה נחמד, שאנחנו מבינים משהו ביחד ומצליחים לראות את הדברים באותו אופן?". מתקף באופן התייחסותי את הרגע המיוחד הזה לאחר שעמלו עליו כל כך. ועכשיו נוצרה ביניהם ברית, שותפות שאומרת "אני לא אעזוב אותך ואת לא תעזבי אותי", או בתרגום למציאות הכואבת: "אני לא אעזוב אותך ואת לא תעזבי את החיים". 

ד"ר אוסימו מקפיד להיות נוכח בכל רגע במעמד ולמצות את הרגעים הללו, שהגיעו בדרך כלל לאחר לא מעט רגעי מתח וחרדה. במפגש השני למשל הוא אפשר לעצמו רגע של מנוחה שהוקדש לאכילת נגיסות מדודות מהבננה שלו, שחיכתה בהמון סבלנות וחוסר וודאות. את הסיכון הזה, דרך אגב, הוא לא לקח במפגש האינטייק שארך שלוש שעות תמימות. אלא הסתפק בלגימות מים חטופות. הרי הוא עדיין לא השיג כלום ולא ראוי לבננה. 

הפגיעה

החוויה המרכזית ביותר שחשפה המטופלת כבר במפגש האינטייק הממושך, הייתה פגיעה מינית שעברה בגיל 12 וחצי על ידי החבר של סבה. החוויה הטראומטית לא זכתה לעיבוד ולהכרה במרחב הרגשי המצומצם שהתקיים בביתה. מרחב זה כלל אב בעל גישה נוקשה ואלימה, אם שהוצגה כפאסיבית וסבתה של המטופלת שהיוותה עבורה עוגן מיטיב בעולם כאוטי. ככלל אחת ההנחות של ד"ר אוסימו בטיפול קצר מועד באישיות גבולית, היא שאם לא מתרחשת האצה בשלבים מוקדמים בטיפול, לאחר מכן הקפיצה למים עלולה להיות קשה יותר3. חוויית הפגיעה הטראומטית עלתה כבר באחד המפגשים הראשונים, וד"ר אוסימו היה ממוקד וחדור מטרה לא לאפשר לרגע הזה לחמוק ללא עיבוד הולם.

וכך כבר בשלבים הראשונים של תיאור המקרה, הקהל שישב באולם ואני היינו שותפים לאחד האירועים הטעונים ביותר שקיימים בעולם הטיפול. ד"ר אוסימו ביקש מהמטופלת לתאר את חוויית הפגיעה והיא נענתה לבקשתו, כאשר בו בזמן נראה היה שבתוכה מתחולל קונפליקט בלתי אפשרי. האווירה בחדר הטיפולים הייתה טעונה ורוויה במתח שחלחל במהרה אל אולם הכנסים החשוך. אל מול גילויי החרדה של המטופלת שנצפו בצורה מוחשית על המסך, ד"ר אוסימו לא מצמץ לרגע ונשאר עימה בקשר לאורך השיח כולו. גם כשנראה היה שהשיתוף נמצא כבר בשיא המתח, אוסימו לא נכנע ושמר על ריכוז גבוה. הוא ביקש שתתאר את התחושות שלה בפירוט, וכך צעד אחר צעד עזר לה להחיות את גופה ונפשה שקפאו בזמן. 

המטופלת שיתפה פעולה ושחזרה את חווייתה בפירוט רב ובחרדה גבולית. רגעים דיסוציאטיביים שהפכו מזיכרון מעומעם ומציף, לעדות קרה וכואבת שלא משאירה מקום רב לדמיון. הרגעים הללו, היו ללא ספק הפרק המכונן של הטיפול והבסיס להתמודדות עם ההצפות שיגיעו בהמשך, כאשר התחושה שלי הייתה שהדרמה שהתחוללה על המסך נגעה בקצוות היכולת של המטופלת. אולם לאחר שהתכנים הקשים הללו קיבלו הכלה והכרה, נראה היה ששום חוויה לא תוכל לערער את המרחב, לאחר ששרד את תיאורי הטראומה הקשה ביותר בצורה הישירה והמוחשית ביותר. ההתעקשות של ד"ר אוסימו על תיאור חי ומפורט של החוויה, הדגים את החשיבות שמייחס לחיבור הגופני כחלק בלתי נפרד מהחיבור הרגשי.

יותר מאוחר הוא ישאל אותה עד כמה היא שיתפה אותו מרצונה החופשי, או מתוך רצון להיענות לבקשתו. התשובה לשאלה הזו נותרה דוממת, כנראה פשוט כי לא הייתה לה תשובה ברורה. את הבהירות לכך כנראה החזיק ד"ר אוסימו בתוכו, במה שנתן ביטוי בולט לגישתו הסמכותנית. גישה שבאה לידי ביטוי במיוחד אצל מטופלים גבוליים בעלי רצונות וצרכים חסרי צורה. בהמשך הטיפול היא גם תתאר אותו כ"תרמומטר שמרגיש את הטמפרטורה שלי", מרמזת על החוסר שלה ביכולת להבין ולהרגיש את צרכיה באופן עצמאי.

בהמשך הסביר אוסימו את בחירותיו כשענה לשאלה מדוע לא בדק יותר האם המטופלת רוצה לשתף, ומה הנחה אותו להיות כל כך בטוח שזה הדבר הנכון לעשות. הוא ענה לקהל בפשטות ש"אם נחפש מאה אחוזי וודאות כנראה שלא נשיג כלום". גישה הססנית יותר אינה משרתת לטעמו את הטיפול קצר המועד, הוא באמת מאמין בכך ואני חושב שזו גדולתו. במפגש העשירי למשל, כאשר נראה היה שמצבה של המטופלת השתפר באופן דרמטי. היא אמרה לו שהאמונה שהפגין, שהתבטאה למשל במילים "זה מאד חשוב", או "זה הכרחי לטיפול", למרות שלא ממש הבינה מדוע זה חשוב? או מה כל כך הכרחי?, היא זו שהעניקה לה את הביטחון להמשיך ולא לוותר ולהתייאש.

זה לא שלא היו שם הסברים מלומדים, ולזכותה יאמר שהיכולות האינטלקטואליות שלה הצליחו להבין גם וירטואוזיות קליניות מסובכות, אבל ברגעים המכריעים, ברגעים שהחרדה הייתה על הגבול הבלתי נסבל, ד"ר אוסימו היה מגייס את המבט החודר שלו ועיניו העמוקות ופשוט היה אומר לה ש"זה חשוב". ללא הסברים מפולפלים שעלולים להסיח את הדעת מהמתח שנבנה עד כה. "זה חשוב, כי בשביל זה הגעת לפה, ונכון, את לא יכולה לעשות את זה לבד, אבל אני פה אתך, לכן פנית לעזרתי". משדר לה מבלי להתנצל, שהוא אכן זה שהולך לעזור לה, ושבלעדיו זה כנראה לא יקרה. 

בו בזמן הוא מזהה רעד בקולה ופונה למקום אחר לגמרי, לא צפוי מבחינת חומת ההגנה האחרונה שהעמידה מולו. הוא מזהה חיבור רגשי ובלי לשאול או אולי להציע, הוא פשוט אומר לה בקול משכנע "תני לבכי לעלות, תני לו להיות ". ועם הדמעות שעולות, החרדה מתנפצת לרסיסים, ונשארת רק התמסרות. כמעט כניעה לאפשרות האחרונה מבחינתה לקחת חלק בחיים. נמסה לרגע של חסד אל מול הביטחון והחום האבהי של האיש תכול העיניים שיושב מולה.

מפגש בין גופים

מהכנס שהנחה דר' אוסימו יצאתי עם לא מעט אדרנלין. זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי ברצף טיפולי שלם בוידאו. זה לא שלא היו לי השגות, אבל ללא ספק חלק מאד מהותי בי ננגע ונבנה. ככלל, אני בדרך כלל חשדן לגבי גישות בעלות מבנה מוצק ועקרונות ברורים, אבל ההבניות שנחשפתי אליהן בכנס בצורה כל כך ישירה, התחברו לי עם עולמי שלי והקנו לי מעט יותר אמונה במסגרת וקווים מארגנים, אל מול האקלקטיות שמציעה הפסיכותרפיה הגופנית.

גישת ה-EDT היא גישה מרתקת ומורכבת באותה מידה שהיא מובנית. את הכריזמה והייחודיות של דר' אוסימו כנראה שאי אפשר לשכפל, אבל בהחלט אפשר ללמוד ממנו המון. 

יחד עם זאת לצד השימוש בכלים הדינמיים וההתייחסותיים איתם  ד"ר אוסימו מלהטט כביד אומן, את האינפורמציה המתקבלת מהגוף הוא נוטה מנקודת מבטי כפסיכותרפיסט גופני למהר לפרש ולהסביר. ברמה הזו הגישה היא פחות חווייתית במובן השלם שלה, בכך שהחוויה הגופנית מקושרת לפירוש ללא חקירה משמעותית ברוב המקרים. ה"רגש" הוא מה שמוביל את התהליך, כאשר בעיני הפסיכותרפיה הגופנית הרגש מהווה כותרת לחוויה מורכבת יותר.

התייחסות לרגש כמתאר חוויה ופחות כמטאפורה המעודדת חקירה עשויה להרחיק מהחוויה השלמה, ולכוון לחשיבה ממקום קוגניטיבי יותר על הרצף החוויתי. לטעמי העיבוד הרגשי יכול להגיע לאחר העמקה ושהייה רבה יותר בחוויה הגופנית. במקום דגש על חקירת החוויה של המטופל, ואולי כדי לפצות על כך, ד"ר אוסימו ממהר להביא מביתו שלו עולם עשיר של דימויים המתאימים למגוון מצבים, שעוזרים למטופלת להבין את עולמה הפנימי. למשל דימוי חי של העוויתות שהרגישה המטופלת בזמן חרדה כ"תינוק בועט שרוצה לצאת החוצה", או תיאור ציורי של ההגנות שלה כ"שרשרת המגנה עליה אך משאירה אותה כבולה". יחד עם החסרונות שתיארתי, אין ספק שגישה זו מקצרת את התהליך, והרי זו המטרה המוצהרת של ד"ר אוסימו ושל זרם הEDT-. 

יום העיון היה עבורי חוויה מרתקת ושונה. הצפייה בטיפול גירתה את כל החושים שלי, ואפשרה לי להבין דקויות שלא יכלו להתאפשר אחרת. יחד עם זאת החלק המשמעותי לדעתי במפגש היה ההיכרות עם האישיות הייחודית של ד"ר אוסימו. הצד הסמכותני שהודגש בתיאור המקרה וכמו כן במאמר זה, הוא ללא ספק רק חלק מאישיותו השלמה. האיטלקי החביב היה נגיש מתחילת הכנס ועד סופו, מתערה בקהל ועונה לכולם באדיבות על כל שאלה או פניה לקשר. החמימות שהקרין הייתה נוכחת על המסך ומחוצה לו ולמעשה פרשה את חסותה על המפגש כולו. אי אפשר למשל היה שלא להתרגש איתו מהחיבוק הראשון שנתנה לו המטופלת בסיום אחד המפגשים הראשונים, חיבוק שהוא כמובן אפשר בגישתו הבלתי אמצעית.

המפגש היה עבורי נעים ומזמין, והשאיר בי טעמים שאני בטוח שאמשיך לגלות ולפתח. ד"ר אוסימו אמנם אמר כי לא שמע על הפסיכותרפיה הגופנית, אבל הוא בהחלט חולק איתה לא מעט מבחינה מקצועית, ויותר מכך לדעתי מבחינה אידיאולוגית, כאשר קשה שלא להעריך ולהתחבר לנגישות שלו, ולנטייה שלו לאנושיות ופשטות לפני הכל. לכן אם בכל זאת אנסה לסכם את המסר שד"ר אוסימו מנסה להעביר בין השורות של הקניית הטיפול הדינמי חווייתי, הייתי מתאר אותו כמציאת הייחודיות של המטפל. הייחודיות הזו אמורה להשתלב בצורה הרמונית בעקרונות הטיפול המובנים. לדעתי זהו מסר התייחסותי שמאמין בקשר אמתי, והוא חשוב יותר מכל הבניה כזו או אחרת. יש בו צניעות ואנושיות, תכונות שיכולות ואמורות לשמש כבסיס לשיח לכל הגישות הטיפוליות באשר הן. 

* הזרם ההתייחסותי מתייחס לגישות טיפוליות ששמות במרכז את האופי ההתקשרותי של האדם, ומניחות כי האדם מתפתח מתוך תקשורת מתמדת עם הסביבה ולא במנותק לה. בהתאם לכך קווי האישיות נתפסים ככאלו שנוצרו והתעצבו דרך מערכות יחסים משמעותיות. הגישות ההתייחסותיות לכן, יתבוננו במערכת היחסים הטיפולית כדרך להבנת דפוסי התקשורת שמביא עימו המטופל וליצירת שינוי.

** 1.יחסים אמתיים 2. שיקוף (mirroring ) 3. לקיחת היסטוריה ופרספקטיבה חדשה של     אירועים 4. וויסות חרדה 5. הבניה מחדש של הגנות 6. הולדת רגשות 7. הבניה מחדש של הסופר אגו 8. פירושי קישור בין דפוסי התנהגות בהעברה  בהווה ובעבר 9. הבניה מחדש של היחס לעצמי ולאחר


 

אלעד אמסלם - פסיכותרפיסט גופני התייחסותי. 

מקורות מומלצים לקריאה:

1. בן שטרית (2013), בטיפולנט, ויסות החרדה בגישת EDT   Experiential Dynamic) Therapy).

2 . בן-שטרית א. ומאיירס י. (2013), בטיפולנט, גישת ה- Experiential Dynamic Therapy (EDT).

3. בן-שטרית א. וקרינגל ט. (2016), בטיפולנט, סקירה של יום עיון של ד"ר אוסימו בטיפול בהפרעת אישיות גבולית בגישת הדינמית חוויתית אינטנסיבית (EDT).

4. מ. לינהאן מ. (2006), הפרעת אישיות גבולית, מדריך להקניית כישורים לינהאן, הוצאת אח.

כל המאמרים באתר נכתבים על ידי מטפלים בתחום הפסיכותרפיה הגופנית, על פי ניסיונם המקצועי ושיקול דעתם ואין לראות בהם המלצה, או תחליף יעוץ מקצועי.

מאמרים נוספים

סקירת השקת הספר על כישלונות טיפוליים - יעל שחר
סקירת אירוע השקה לספר When Hurt Remains על כישלונות טיפוליים, מתוך נקודת מבטה של יעל שחר
מה זו פסיכותרפיה גופנית?
התנועה הבסיסית היא להביא את מערכת היחסים עם הגוף אל תוך חדר הטיפולים, ולהיעזר בו כדי להבין טוב יותר את מערכת היחסים שלי עם עצמי ועם אחרים בחיי.
נפש פצועה בגוף חולה - רונן לוי
מיהו האדם הזה, פגוע נפש? היכן הוא מסתתר? כיצד יוכל להישלף החוצה ולהגיח לעולם, להיוולד חזרה לחיים לאחר שנישבה בידי המחלה? על שאלות אלה מנסים לענות פסיכיאטרים, פילוסופים, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים רבים, גם גופניים.