צור קשר
...Loading...

סקירת השקת הספר על כישלונות טיפוליים

ביום שני ה- 16 במאי נערך ערב השקה לספר מיוחד שעוסק בנושא של כשלונות טיפוליים, אך בעיקר על שרידי הפגיעות שאנו, כמטפלים סוחבים עימנו, לעיתים אף לשנים רבות לאחר שכשלנו או נכשלנו. 

שמחתי לסקר את ערב ההשקה של ספר חשוב ביותר שעוסק בנושא שלדעתי, קרוב ונוגע לכל מטפל באשר הוא. כפסיכותרפיסטית גופנית אני מרגישה כי ההזמנה לחקור ולפתוח לדיון את הנושא המורכב והאנושי כל כך, מזמין אותי לבדיקה מעמיקה ואף מעלה בי שאלות רבות. 

כיצד אני מתארגנת מול כשלון? עד כמה כאב ההחמצה והצלקת, שלעיתים לא מגלידה אף לאחר שנים, מונכחים בגופי? כיצד הכשלון מגולם בתוכי? לאילו משאבים אני זקוקה על מנת שאני וגופי נדע 'להכיל את הכשלון בכבוד'? 

אם הנך עוסק/ת בתחום הטיפול, אני מניחה כי שאלות אלו ורבות נוספות יהדהדו בך בקריאתך את הספר הדיון והמרחב שנפתח בערב ההשקה הותיר את גופי פתוח גם לפצעיו. ננגעתי על ידי הכבוד והרגישות שרחשנו כולנו שם להסכמה לחשוף את הפגיעות שאנו סוחבים/ות עמנו, ולידיעה שאין מנוס מלבד ללמוד ולהחזיק את המתח שבין אנושיותינו וההמקצועיות שלנו. מתח שמתגלם בהכרח גם בגופינו כמו בנפשינו.  

את הספר ערכו ד"ר אסף רולף בן שחר וגב' רחל שליט. חמשה עשר פרקי הספר נכתבו מתוך התבוננות התייחסותית על נושא כשלונות טיפוליים מאת: דוריס ברוז'רס, ג'סיקה בנג'מין, אלעד חדד, סטוארט. פייזר, מתיאס וואנק, שנער פינקס, שרון זיו-ביימן, שי אפשטיין, עופר מאורר, מוריאל דימן ז"ל, ברברה פיזר, יוסף שוורץ, ננסי איכהורן, ג'וליאן אפל-אופר ואסף רולף בן שחר. שמות הכותבים נכתבו על פי סדר הפרקים המופיעים בספר.

הערב נערך בחסות הפורום לפסיכותרפיה התייחסותית. חלק לא מבוטל של הכותבים הינם אנשי הצוות של פסיכוסומה –בית בספר ללימודים מתקדמים בפסיכותרפיה גופנית התייחסותית- והקשר בינם לבין הפורום ההתייחסותי הינו קשר חם, תומך ומתפתח. היה מרגש לנכוח בחדר מלא, נעים ואינטימי שכובד בפסיכואנליטיקאים, פסיכותרפיסטים התייחסותיים לצד פסיכותרפיסטים גופניים. בכאלה שמאחוריהם עשרות רבות של שנים עם נסיון והצלחה, לצד מטפלים צעירים יותר בתחום. ערב השקת הספר היוותה הזמנה לכולנו להחזיק במתח שבין הצלחה וכישלון, אך יותר מכל נקראנו דרך פרקי הספר הכנים והאמיצים, למסע גבורה של פרימת קשר השתיקה. 

את תחילת הערב פתח דן פרידלנדר מהוועד הישראלי לפסיכותרפיה התייחסותית שברך על גבורת הכותבים והתייחס לבדידות שאנו חווים סביב הכשלונות שלנו. בדרך כלל כמטפלים, אנו נמצאים עם הכשלונות שלנו לבד. לא ממהרים לשתף, ולעיתים אף נמנעים מלהביאם אל ההדרכות שלנו. יש משהו מאד התייחסותי בלגעת במקומות שאנו נמנעים מלגעת בהם בעצמינו, וכשאנו כן נוגעים בהם, אז לרב אנו עושים זאת בשקט ולבד.

לעומת ארגונים אחרים שעסוקים במדדים ובדירוגי הצלחה וכישלון, בתחום שלנו כמעט ואין מקום לכך. הנושא של כשלונות טיפוליים אינו נושא חם בשדה הטיפולי. בעוד שבמקצועות רבים אחרים נעשית למידה דרך מקרים של כשלונות, בתוך השדה הטיפולי שטח זה עדיין אינו מפותח. לא מעט תיאורי מקרה ממלאים את הז'אנר הספרותי של הפסיכותרפיה אך רובם מתארים לרוב את הצלחותינו, את המפגשים שהותירו בנו גם סיפוק של עשייה והתרחבות.

רחל שליט בדברי פתיחה שיתפה על פרוייקט עריכת הספר שהיא ואסף עמלו עליו למעלה משנה. היא נגעה בקושי שיש בנו סביב השיח ובאי-ההסכמה שקיים בתחום שלנו בהיבט של הכשלונות. הכותבים התבקשו להחיות מחדש מקרה שהם סוחבים איתם. להחיות רקמת קשר אנושי, קשר טיפולי ותקווה שהתבדתה. לגעת בקריעה של חתך שנשאר מדמם. רחל שתפה כי במשובים של הכותבים נראה שגם אחרי שנים של התבוננות, של למידת לקחים ושל הדרכות רבות, עדיין הפצעים כואבים. אש האשם, החרטה והכישלון עדיין בוער.

מה שבלט גם במהלך קריאת הספר ובכלל לאורך כל הערב היתה ההזמנה להתבונן בנפשינו ובכשלונותינו מעיניים מיטיבות וחומלות, להביט ולגעת עמוק יותר אך לא בצורה אלימה. תהליך הכתיבה הזמין את הכותבים לחטט בפצע המדמם אך הפעם ממקום חומל. קריאת הפרקים מהווה תזכורת לאנושיות שלנו, מזכירים לנו לרדת מהאומניפוטנטיות שלנו ולהיות רחומים למקומות בהם הפצעים שלנו פוגשים את הפציעות של האחר. את המקומות בהם אנו שרויים במגבלותינו.

צלקת או נקודת חן? 
אז מה זאת הצלחה? מהו כישלון? ואיך מתנהלים במתח שבינהם?
עצם השאלה מהי הצלחה ומהו כישלון מתבוננת ממקום של פיצול ודואליות. כמטפלת, האם אני מודדת את כשלון הטיפול בראייה אובייקטבית או סובייקטיבית? ומי קובע את תוצאות המפגש, אני או המטופל? בפרקו של חדד 'החיים הם לא פיקניק' (עמ' 25), הוא מתאר תהליך משמעותי שעבר עם מטופל כאשר בסופו הוא נותר עם סימני שאלה. בתיאורו הטיפול מסתיים כאשר המטופל נמצא בזוגיות וחושב על משפחה, בעוד שבתחילת מסעם המשותף היה ברור לו שהוא אינו רוצה לבחור בזוגיות בחייו. האם הבאת המטופל לנקודה זאת נחשבת הצלחה? ומה היה קורה אילו המטפל היה מכבד את פילוסופיית החיים שהביא המטופל איתו, למרות שהיא בניגוד לראיית העולם של המטפל? עד כמה אנו כמטפלים מציגים את האג'נדה האישית, תרבותית, חברתית כמדד להצלחה או כישלון ועד כמה חוסר המפגש שלנו עם הייעדים שהצבנו מוגדרים אצלינו ישר כמשהו לא בסדר. 

לפעמים הכשלון הינו בלתי נמנע.  חלק מהסיפור החזרתי של המטופל בחייו. חלק מהסיפור שלנו. אך פעמים הכישלון הוא שלנו. והוא צורב בנו צלקת שעד כמה שננסה היא לעולם תשאר צלקת. וצלקת היא מגרדת, לא נעימה ולפעמים גם מכוערת. וכמה שננסה להתעלם, ליפות, או לתת הסברים נוספים היא שם. וכאן אני מרגישה כי אפשטיין בפרקו  'להכשל בכבוד' (עמ' 79), מזמין אותנו להכרה בכך שכחלק מהאנושיות שלנו אנו נכשלים ועתידיים להיכשל. שם הוא מתאר סיפור של קשר אוהב, קשר רגיש, כזה שרוצים להחביא מעיניהם של אחרים, גם מעיניו של המדריך. והקשר הסודי נכשל ולא החזיק והמטופלת עזבה את הטיפול, את המטפל האוהב ואת הקשר. 

החשש מדיאלוג ועיסוק פתוח בתכנים שונים כמו גם סביב אהבה ותשוקה, מונע מהעברה הנגדית  .(Davis,1994של המטפל ומאובדן ההבחנה שבין מחשבה למעשה )

התקווה היא שבעזרת השיח והיציאה מהארון, הכשלונות הבאים והבלתי נמנעים, ייעשו אך לא מתוך חזרתיות כפייתית אלא מתוך הקשר האנושי המערב את כל הרבדים שבנו. "כאשר ישנה אהבה כנה, כשלונות הם בלתי נמנעים" (דימן, עמ' 107). 

כמו טיפה על שפת הכוס- לזכרה של מיוריאל דימן
כשבוע לאחר צאת הספר לאור, נפטרה מיוריאל דימן ממחלת הסרטן. אסף שראיין את מיוריאל לשם כתיבת הפרק שהפך לאחר מכן לדיאלוג חי ופועם נשאר כמות שהוא כפרק בספר. אסף סיפר מעט על האומץ של מיוריאל לדבר את הדברים שרובם מפחדים לדבר עליהם, כמו שיח על יחסי כח, על שנאה כסף ומיניות בקשר הטיפולי. הדיאלוג ביניהם הינו מתוך התבוננות אנליטית אך גם מאד אנושית על כשלונות. 

אסף וקארין היימן הקריאו יחד את הדיאלוג – 
. Like a drop at the lip of the glass 
בדיאלוג שוחחו השניים גם על דינמיקת כח ואנאקטמנט שלנו כמטפלים, על הכעס ואולי גם האגרסיביות שמעורבים בתגובותינו אל מול המטופל. אנו מושקעים במערכות יחסים שלעיתים אף של שנים. אנו גודלים יחד ומגדלים את מטופלינו. ומה קורה כשהמטופל עוזב עוד לפני שסיימנו את התהליך, עוזב בגלל שנכשלנו. רגע לפני 'שהיינו אמורים להוביל אותם מתחת לחופה', כמו שהיטיבה מיוריאל להדגים את התחושה. מכיוון שמערכת יחסים טיפולית אפקטיבית, הינה גם מערכת יחסים בין שני סובייקטיבים שליבותיהם מעורבים, ממש כמו כל מערכת יחסים אוהבת בחיינו, בלתי נמנע שנעבור דרך שבילים מוצלחים פחות, שנטעה בפניתינו או שנפספס את היציאה. 


על החיים ועל המוות
דיון שערך אסף בין: ד"ר שמית קדוש – רופאת משפחה ופסיכותרפיסטית גופנית, ואבישי כהן- מוזיקאי, ג'אזיסט וחצוצרן. 

ההחלטה להזמין שני אורחים, מחוץ  לעולם הטיפולי שמעניינים בתחומם ובאישיותם, לשיח על כשלונות, היתה בחירה צבעונית ומרתקת. העולם הטיפולי לא פעם נחווה מעין גטו שרק יושביו מבינים באמת את הדינאמיקה והמורכבות המתנהלת בקרבה. לא קל לפרוס את המטריקס הזה לעולם שבחוץ. ומצד שני, טיבן של בועות ושל גטאות, מכורח מציאותן הסודית, היא של נפרדות ונבדלות. המרחב בחדר הטיפולים הינו פרטי ומקודש ויש להתייחס אליו ככזה, ויחד עם זאת לפתח סקרנות אל מול השאלה, אילו מן הדברים שנעשים בחדרי החדרים אין אנו מוציאים החוצה גם לעצמינו מחוץ למרחב הטיפולי, אך גם למרחב ההדרכתי. אילו מן הסודות אנו מטפחים ככאלה? חשוב לקחת בחשבון כי כל עוד שנשאיר את סודותינו כמוסים אנו מסתכנים בטיפוח של שטחים מתים בהם ייתכן ואנו פועלים גם מתוך פצעי הבושה והאשמה שלנו. הסיכוי שנטעה רב יותר, אך יותר מכך הסיכוי הוא שנצטרך להשאר ממש לבדינו עם התוצאות ועם התחושות שכשלון הטעויות צרב בנו. במקצוע שלנו אין שום מבנה תרבותי בתוך התרבות הטיפולית שמאפשר כישלון כחלק מהעשייה ולא מחוצה לה. בניגוד להרבה פרופסות אחרות אנחנו צפונים בתוך חדר קטן, וחיים בתקווה שאת הכשלונות שלנו לא יגלו. אסף דיבר על כמה בושה היא אינהרנטית ופנימית בתוך המעשה הטיפולי ועל כך שכמדריך הוא מתעניין בשאלה 'על מה לא יהיה לי אומץ לדבר כאן'. 

אסף מזמין את שמית לשבת עם הכובע של רופאת המשפחה שלה ואת אבישי כמוזיקאי מצליח לשוחח יחד על היבטים של כשלונות, על חרדה ועל בושה ועל האופן בו הם מעובדים. ברגישות ובחשיפה אמיצה הם שתפו אותנו מליבם ואנו הקשבנו להם. 

אסף מפנה את השאלה ראשונה אל שניהם: לכולנו ישנם ימים, כאשר אנו מגיעים אל סופם אנו מסתכלים אחורה ואומרים לעצמינו "הלוואי שהיום הזה יימחק". כאשר אתם חווים יום שכזה, עם טעויות. מי יודע על זה?

שמית מספרת על החוויה האינטנסיבית שכרוכה בלהיות רופאה. הנגיעות הן של חיים ומוות. טעות יכולה אף לעלות בחיי אדם. וכשהיא טועה, היא משתפת על תחושת האימה והפחד שמשתלטים עליה. כשנמצאים בהישרדות קיומית אין זמן לעיסוק עצמי וזוהי פרווילגיה לחוש בושה. לרוב היא תשאר עם זה הכשלון לבדה ורק לפעמים תשתף קולגה שעובדת לצידה. 

שמית מדברת על בית המשפט הפנימי שנערך בתוכה במידה ואכן טעתה. אך מעבר לכך היא מסבירה איך מקרה של כישלון (בעיקר בבתי חולים) מוצג ומנותח שלב אחר שלב בפני חדר מלא ברופאים. בשלב זה, הרבה מעבר לחרדה ולבושה היא נמצאת במצב של קיפאון. 

איזה מזל שאני לא רופא! מגיב אבישי. הוא משתף מתוך עולמו, שכמוזיקאי גם אם הוא מוזיקאי מדהים, עם הופעות ואלבומים מצליחים אבל נכשל בהופעת הסולו האחרון שלו, וכל מה שילך איתו  You are only as good as your last soloהביתה זהו טעם מר של כישלון.  

הוא מספר על החוויה הפנימית של הכשלון, שגם אם כלפי חוץ אף אחד לא ישים לב עדיין בשבילו זה יחווה כיום רע. 'כמוזיקאי, החיפוש הוא מאד עצמי ולכן תמיד יש את הרף הנוסף שאליו אתה רוצה להגיע'. אין דרך שמישהו עשה לפניך שאתה יכול ללכת בדיוק במתווה שלו.

אבישי משתף כי הקהל אינו מדד לציון עבורו. כמוזיקאי הוא יכול להכשל מבחינה ביצועית ועדיין הקהל יעריץ ויגבה אותו. מבחינתו המדד לכישלון הוא מידת הנוכחות שלו. 'חוסר נוכחות וחיבור עם הקהל יכולות  להרגיש ככישלון'. אחד הדברים שכמוזיקאי הוא למד לדייק לעצמו זה לעשות רק מה שנכון לו ולנסות לנכוח במידה המירבית. בשלב זה אבישי קם על רגליו בכדי להדגים, מה שנראה תרגול קרקוע גופני שהוא מקפיד לעשות על מנת להנכיח את עצמו על ידי שימת לב לרגליו ולדרך שבה הוא מחזיק את גופו. שלא בשונה,  גם אצלינו בעולם הטיפול הנוכחות יכולה להיות מדד להצלחה ולכשלון. עד כמה אנו נוכחים בטיפול ובקשר אל מול המטופל, מחזירים את גופינו לטיפול (רולף בן-שחר, 2013) ולא קושרים כל ריחוף או הסטת המחשבה בריברי (ביון, 1962; אוגדן, 1997).  

אסף מציין את הפער שבין העולמות ששמית ואבישי מביאים. חיים ומוות אל מול אסטטיקה. ואיפה אנו מתמקמים?  כמטפלים ההתייחסות הרצינית שלנו  לגבי המקצוע לא תאפשר אמירה קלילה, של זהו 'רק טיפול'. אנו לוקחים את המקצוע שלנו לפעמים יותר מידי ברצינות. ומצד שני, אנו דנים בעניני נפשות שהרצינות אכן ראויה להן. השיח המרתק עם אבישי ושמית פתח צוהר עבורי, ונותרתי עם השאלה עד כמה ההתבוססות בבושה היא אכן פריוולגיה של המטפלים, ועד כמה העיסוק העצמי שלנו כמטפלים מאפשר לנו לגעת בעומקי הנשמה שלנו ושל המטופל. והאם גם לא לשם כך אנו מתכנסים? 

אסף מסיים את הראיון בשאלה לשניהם, 'מה יש לכם להציע לנו, המטפלים, מתוך עולמכם בנושא של כשלונות?'  

שמית מציעה שעלינו להתייחס אל מקרי הכשלונות שלנו בפורפורציות. "לנוח בתוך הכשלונות", 'לנשום לתוכן. להכשל ולתקן'. היא מסיימת עם סיפור שארע בינה לבין פציינטית, שמבחינתה היא חוותה הצלחה אדירה לאחר שהצליחה בהחייאה והצילה את חייה. אך לאחר בירור עם אותה פציינטית עולה כי מחוויתה הסובייקטיבית של אותה אשה, היא חוותה כעס עצום על שמית והאשימה אותה בכך שבזכות הצלתה, חייה השתנו והתדרדרו. אני חושבת כי זאת דוגמה מעולה שמעלה את השאלה- איך אנו מסתכלים על כשלון והצלחה? מאילו עיניים אנו בוחנים אותן? האם ניתן באמת להבחין בין הפרשנות הסובייקטיבית והאובייקטיבית לכשלון טיפולי?  

אבישי מציע לנו דרך התבוננות על כשלונות מתוך עולמו כמוזיקאי. מתוך האינסופיות של המוזיקה הוא מציע את ההכרה בכך שתמיד יהיה את 'התו שעדיין לא נוגן, הצליל שלא הושמע'. מתוך המתח שבין אימפרוויזציה ולתיאורה יש להחזיק את הידיעה החסרה ואת ההכרה שלעולם לא אשיג ואגע בכל מה שאני לא יודע. להסכים עם המוגבלות שלנו ולהכיר גם בהישגינו.

בסימני שאלה
בפאנל הסיום ישבו דן פרינלנדר (מהפורום ההתייחסותי), וכן שרון, אלעד, שי, אסף ושנער כחלק מכותבי הספר.

בחלק זה היתה הזדמנות לקהל להיות מעורב בשיח יחד עם כותבי הספר, מתוך נסיון לגעת יחד בצורה הדדית בנושא הספר על כשלונות טיפוליים. היה ניתן לחוש איך האנרגיה בחדר מתעצמת ונטענת. לרגעים אף חשתי בפאניקה העולה מתוך העיסוק בנושא רגיש זה, וכאילו חפשנו כולנו את המושיע שיבוא ויציע לנו את המרכיב הסודי, את התשובה לשאלה. המיקרופון עבר בעיקר בחדר בין הנוכחים ורק מידי פעם חזר אל יושבי הפאנל. היה נראה שעם כל רעיון שעלה נעתי כמטוטלת בין קצוות המתח שהוחזק בחדר. המתח שבין האנושיות והמקצועיות שלנו, המתח שבין הסובייקטיביות ואובייקטיביות שלנו ובין המחויבות שלנו לעצמינו אל מול המחוייבות שלנו למטופלינו.  

"בעולם שלנו יש מספיק אנשים מצליחים, בעולם צריך אנשים אכפתיים", כך ציטט אחד המשתתפים את הדלאי למה. ולרגע היה נראה שאולי נוכל להתנחם בכך שאנו כמטפלים מצליחים להיות בשביל האחר, לתת ולחמול ועצם קיומם של המפגשים הינו סימן של הצלחה (בר חיים, 2011 ). ולרגע ההחזקה בכך הרחיקה מעט את הקושי שבכשלונות שלנו. השיח התפתח לרעיונות על היחס שלנו לכשלונות. ואולי הכשלון הוא בעצם קשר השתיקה שאנו מחזיקים? דווקא הקושי בלדבר את האי-הצלחות שלנו היא מגדירה את חווית הכישלון. אנו לא עסוקים בהצלחה אלא בעבודה טובה, אמרה משתתפת. כך גם לגבי הכשלונות. ישנן דיאדות שפשוט לא עובדות ואת המחיר משלם גם המטופל עליהן. 

שנער שיתפה בתהליך חשיפת הפרק שכתבה מנקודת ראות של מטופלת דווקא. בפרק 'נשים זקנות, נשמות תשושות ושק גדול של צמחי מרפא' (עמ' 57) שנער משתפת על חלקים שהמטפלת שלה לא הצליחה לאהוב בה ואת הכאב והצלקת שזה הותיר בה גם היום שנים לאחר סיום התהליך איתה. שנער חלקה איתנו איך מתוך העבודה והתהליך של כתיבת הפרק שעברה, יחד עם החשיפה אל מול המטפלת שעליה כתבה היא קבלה את ההכרה ממנה לה כל כך הזדקקה. האם ההכרה היא ההצלחה? האם תיקוף מרפא יותר מאהבה?

שרון דיברה על המקרה שתיארה בפרק שלה 'הפחד משבירה והפחד מפריצה' (עמ' 69), והעלתה את הנקודה שאותו הדבר שעוזר לנו להצליח במקרים מסויימים  פתאום הופך למכשול. כאשר התמקמות מסויימת עם מטופלת ספציפית או בתוך הקשר מסויים לא תואם את הדינאמיקה עם מטופל אחר או עם אותו מטופל אך בזמן אחר. מה עושים כשהכח מתהפך ועובד נגדינו? 

הדיון העלה כי כפסיכותרפיסטים חסרים לנו כלים למדידת הצלחה. בדרך כלל אנחנו נכנסים לתהליכים עמוקים עם המטופלים וככל שיהיו משמעותיים ורלוונטים, עדיין ישנו מקום לבדוק מה המטופל רוצה או מצפה לשנות ולקבל במהלך הטיפול. ואולי ראוי כאן לשאול אם טיפול בהכרח יכול  ואמור לגעת בכל אספקט אפשרי בעולמו הפנימי של המטופל ובצרכיו (סמנה, 2016). אם מטופל מבקש לטפל בבעיה ממוקדת עלינו לספק לו את המקצועיות שלנו ולהיות מסוגלים לבדוק את הישגינו. נגענו בחמדנות הנרקסיסטית שלנו כמטפלים. בתחושה שאנו יכולים לגעת בהכל. שוחחנו על המקום בו אנחנו מוכנים להסתכל ולראות שאנו רוצים יותר ממה שאנו יכולים. 

מחשבות לא פתורות לסיום

בתוך מערכות יחסים ישנם גם כשלונות. עם חלקן ניתן לעבוד ועם חלקן לא.  לא פשוט לשהות עם הכשלונות, ולהסתכל להן בעיניים. זה קשה ואף בלתי נסבל. ולכן מאד מהר אנחנו מנסים לעשות רפריימיניג חיובי, לעבור להתבונן מתוך חמלה וקבלה שמרחיקה אותנו מן המציאות. חשוב לא להישאר רק בצד הזה, כמו  נטייה לחתום דברים באיך בסוף 'הכל לטובה'. 

כמטפלים אנו צריכים אורך רוח כדי 'לחיות' עם אי-ידיעה (קייסמנט,1998) אך כמה אנחנו מסכימים לשאת את החרדה הכרוכה בהחזקת המתח של חוסר הידיעה (ביון, 1970). זהו אתגר קשה לשאת זאת ולעיתים אנו מנסים מהר מידי למצוא את האהבה ואת ההכרה, אולי רגע אחד מוקדם מידי. 

דיברנו על הבועות הלא מדוברות. על המקומות שבחדרי חדרים נרקמים ללא חשיפה. אך האם זה בסדר לקבל כי ישנם דברים שבריא לא לדבר אותם? שדווקא אולי ישנן בועות לא מדוברות שעצם הישארותן כך הן מה שמאפשרות עבודה. שיש לכבד את המקומות שלי כמטפלת, ואת המקומות של האחר שעדיין לא מוכנים ליציאה מהארון ובחשיפה, אלא לעבד קודם את הדברים שהם פרטיים לנו.

רוצה לסיים בהצדעה לכולנו. לכותבים שחשפו מנשמתם, למטפלים שאפשרו הצצה אל המרחב המקודש והאפל שסגור בחדרי חדרים הרחק מעיני העולם. מצדיעה להסכמה לשהות בתוך החוסר נוחות ולגבורה שהפרימת קשר השתיקה. מאחלת לכולנו מפגשים רבים דומים ושונים שיאפשרו את הרחבת העוגן הקהילתי והתרבות הטיפולית שתוכל להחזיק בתוכה את המתחים שבין הלב, המקצוע והמחויבות.


מקורות 

בר חיים, נ. (2011) מציאות ותעתוע ביחסי העברה והעברה נגדית בטיפול בניצולי טראומה מינית
נדלה ב22/5/2016, מאתר פסיכולוגיה עברית [גרסה אלקטרונית].: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2672
עדיף כישלון מפואר: סקירת הספר העוסק בכישלונות טיפוליים.  When Hurt Remains סמנה, ר. (2016)
[גרסה אלקטרונית]. נדלה ב1/6/2016, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3424
רולף בן-שחר, א. (2013). אנטומיה של טיפול: פסיכותרפיה גופנית. חיפה: פרדס.
קייסמנט, פ.(1988). מחשבות מוקדמות על לימוד מן המטופל. בתוך: ללמוד מן המטופל. פרק 1, ע"מ 15 – 40. תל – אביב: דביר
Bion, W. R. (1962). Learning from Experience. London: Tavistock.
Bion, W. R. (1970). Attention and Interpretation. London: Tavistock.
Messler-Davies, J. (1994). Love in the afternoon: A relational reconsideration of desire and dread in the countertransference. Psychoanalytic Dialogues, 4, 153-170. 
Ogden, T. H. (1997). Reverie and interpretation. Psychoanalytic Quarterly, 4, 567-595. 
Rolef Ben-Shahar, A., & Shalit, R. (Eds.). (2016). When Hurt Remains: Relational Perspectives on Therapeutic Failure. London: Karnac.




 יעל שחרמטפלת בפסיכותרפיה הביודינאמית: אני מאמינה כי בגישור וחיבור בין העולמות השונים שאנו מביאים לטיפול, עולמינו הפנימי -שלי ושלך נמזג לתוך עולם משותף בו נוכל להחלים ולצמוח יחדיו.