צור קשר
...Loading...

השחר של העידן השלישי - פרק 1 לקריאה - חגית בן שחר

הודיה נכנסה לחיי בוקר אחד, בעקבות שיחת טלפון שגרתית שכמוה אני מנהלת במסגרת  עבודתי מספר פעמים בחודש. שום דבר לא רמז על כך שהמפגש בינינו עתיד לזעזע את אמות הסיפים של ה'אני מאמין' שלי. שעולמי עתיד להשתנות ושייפתחו לי חלונות לעולמות חדשים.

במקצועי אני מטפלת. מתמחה בטיפול ממוקד־גוף בטראומה, תוך העמקה בטראומת לידה. שנת החיים הראשונה שלנו (כלומר קצת לפני ההיווצרות ועד מספר חודשים לאחר הלידה), שאת רובה אנחנו חווים ברחם אמנו, מרתקת אותי. טראומות שהתרחשו במהלך שנה זו עשויות להשפיע על האדם במגוון צורות, החל ממחלות פיזיות, וכלה בבחירות, ההעדפות, האמונות וההתנהגויות שיחווה לאורך חייו. בטראומות אלה אני מטפלת. קהל המטופלים המגיע לקליניקה מגוון. לרוב מגיעות נשים. רבות מהן חוו לידה טראומטית ובאות לעבד חוויה זו ולרפאה. חלקן מגיעות מספר שבועות או חודשים לאחר אותה לידה. אחרות נושאות את ילדן השני, ומבקשות להכין את עצמן היטב ללידה המתקרבת בכדי להימנע מטראומת לידה נוספת. יש המגיעות משום שהאפשרות של לידה נוספת נדמית כבלתי־אפשרית עבורן בעקבות ההתנסות הקשה שחוו, והן מבקשות להשתחרר ממנה. לעתים מגיעות נשים שמבקשות תמיכה בטיפולי הפוריות, או כאלו המבקשות שאעזור להן להשלים עם האובדן שחוו, אובדן של עובר או של תינוק. ריפוי של ההיריון, הדרך בה הרו, הלידה עצמה או ההורות הראשונית, חיוני בכדי לאפשר לאישה לחזור לחייה ואף ליהנות מהם.

לרוב הן מגיעות בגפן. פה ושם מגיע גם גבר שהיה עד ללידה אשר טלטלה את כל כולו. שהתקשה עד מאוד לחזות בסבלה של זוגתו, לראות את הדם ואת יציאת ילדו לעולם. לעתים המראות והריחות מזכירים לו תמונות של חבריו הלוחמים שנפצעו או נהרגו באחת המלחמות, והוא מתמודד עם עוצמות גבוהות של רגשות אשם. מגיעים לקליניקה גם ילדים, נערים ונערות, הסובלים מחרדות וקשיים חברתיים שלעתים מקורם בלידה, ואף משפחות: אם, אב וילד שחוו יחד לידה מאתגרת ועדיין מושפעים ממנה, גם לאחר ארבע־חמש ואף חמש עשרה שנים. זו קליניקה מרתקת ורבת־פנים. אני מרגישה מבורכת שזהו מקצועי.

היֹה היה כעבור ימים מספר נפגשנו, הודיה ואני, לפגישה טיפולית ראשונה. לחדר נכנסה בחורה צעירה, מלאה, לבושה בטוניקה ארוכה. בגדיה רכים, צבעוניים, נעימים. שערה הגלי גלש אל מעבר לכתפיה. עדויה רק במעט, צמיד עגול ודק סבב את פרק ידה, נזם דמוי טיפה באפה, וזהו. עיניה מיד משכו את תשומת לבי, וכמו מגנטו אותי עליהן. צבען חום־דבש ובהן ניצוצות של שמחה ושובבות, לצד דוק של עצב וריחוק. היה משהו בעיניים שהשאיר אותי שואלת. רב הנסתר על הגלוי, חשבתי. היא התיישבה מולי והביטה סביבה בסקרנות. התבוננתי בה שותקת. חייכנו זו אל זו בנימוס, ועיניה המשיכו ונדדו ממני והלאה אל פינות החדר. ניתן היה לחוש את הבדיקה שלה, כמעט לשמוע את התהיות שהתרוצצו במוחה. זו תמיד חידה בעיניי - איך מתגברים על המבוכה ברגעי הפתיחה? רוב האנשים
מתיישבים ומתחילים לדבר, להציג את עצמם, לשאול שאלות... העיקר לדבר על משהו. אולם הצעירה שמולי לקחה את הזמן לסקור את החדר ואותי, והייתה בסקירתה עוצמה ומעט התנשאות. משום מה לא יכולתי לשאת עוד את השקט ואת הבדיקה  "אז... למה הגעת אליי?"

"אני מתכוונת להיכנס להיריון", אמרה וחייכה בעצבנות מסוימת, "וחשוב לי שתהיה מישהי שתתמוך בי בתהליך המאתגר הזה. הבנתי שזה מה שאת עושה, נכון?" "נכון." "את מבינה, אני פוחדת... ואני לא רוצה להיות שם לבד." התקשיתי לחבר אותה עם פחד. לפני רגע חוויתי ממנה שליטה וביטחון רב. סימנתי לעצמי את האמירה וחזרתי להקשיב.


היא בת 34, סיפרה, ועדיין לא מצאה את האחד. מרגישה שהזמן רץ לה ואם היא רוצה ילדים בגלגול הזה כדאי שתתחיל לפעול בכיוון. "עד עכשיו חיכיתי. חשבתי שהוא יגיע וביחד נקים בית, נלד ילדים ונמשיך יחד אל האופק... אבל הוא לא מגיע, ואני מתחילה להילחץ. אני מרגישה ש'השעון הביולוגי' שלי מתקתק, לפני שבועיים, ביום ההולדת האחרון שלי, נתתי לעצמי מתנה. נסעתי לסוף שבוע לבד ושם שאלתי את עצמי שאלות... מה באמת חשוב לי? החלטתי לחזור ולהתחיל בטיפולי פוריות כדי ללדת לבד." "זו החלטה אמיצה ולא פשוטה." "נכון, אבל זה מה שאני רוצה." ענתה במהירות.

"או קיי..." משכתי את המילים. הרגשתי מעט לחץ."נראה שחשבת על הדברים." "תוכלי להסביר לי מה אנחנו עושות כאן - איך זה יעזור לי להיכנס להיריון?"

"ובכן, הדרך שבה אני עובדת היא הוליסטית, ומשלבת את ארבעת החלקים שבנו: הפיזי, הרגשי, המנטאלי והרוחני. אני מאמינה שכשרוצים לעשות שינוי אמיתי, כשרוצים להשפיע, נכון להתייחס לכל מרכיבי האישיות הללו, משום שהם פועלים יחד ומשפיעים זה על זה". "את זה הבנתי. אבל מה אנחנו עושות בפגישות?" "הבסיס שלנו יהיה הגוף הפיזי, ששפתו היא שפת התחושות. למשל, תארי לי מה את חשה עכשיו? כיווץ, התרחבות, דגדוג, נימול, כאב, עונג... יחד נלמד להקשיב לך, למחשבות ולאמונות שלך, לגוף שלך, לקצב שלו, להיגיון שלו. נלמד לווסת אותו כדי שיגיע לטיפולים מוכן ככל האפשר..."

"את יודעת," קטעה אותי הודיה ועיניה נוצצות, "את רק אומרת את הדברים ואני...כולי... מתרגשת..." ואוו, המעברים הרגשיים שלה מהירים. חשבתי. רגע אחד אני מרגישה שהיא בודקת ושומרת מרחק וברגע הבא היא כבר מתמסרת... לקראת סיום המפגש ביקשתי ממנה לקחת איתה שאלה למחשבה: "למה חשוב לך ללדת? מהו הדבר שחסר לך היום, וילד או ילדה יתנו לך אותו? למה אנחנו, בני האדם, יולדים ילדים? נסי למצוא הסבר בנוסף לתשובה הברורה של המשכיות ודחף ביולוגי. נסי למצוא את התשובה שלך,, לצורך שלך". "עם 'חתיכת'  שאלה את שולחת אותי הביתה..." זיהיתי צליל של חוסר נחת בתשובתה.לאחר מספר ימים מצאתי בתיבת הדואר הנכנס מייל מהודיה. "השאלה הלא־פשוטה שלך עצבנה אותי מצד אחד, אבל מצד שני לא נתנה לי מנוחה," כתבה, "אני לא אוהבת לעשות דברים כי כולם עושים. אני תמיד תמיד צריכה ללכת בשביל שלי, ואת אתגרת אותי. שאלתי את עצמי האם אני רוצה ילדים כי לכולם יש, או האם אני רוצה ילד כי אני רוצה? החלטתי לקחת את השאלה שלך רחוק יותר ולשאול שאלה מיסטית עצומה: מה בעצם באנו לעשות כאן? לפני הולדת ילדים וילדות - מה התפקיד שלנו כאן? למה אני ואת וכו...לנו נולדנו. האם יש לזה איזושהי סיבה? או שזו תוצאה פשוטה של המעשים של ההורים שלנו ואין כאן בכלל נושא לדיון. נדבר על כך כשניפגש?" שאלה טובה, חשבתי. אין ספק שלבחורה הזו יש עומק... האם יש תשובה ברורה? השאלה נשארה איתי במשך כל היום, ואף לפני השינה מצאתי את עצמי מהרהרת בה שוב. 

להפתעתי, התעוררתי בבוקר עם סיפור. מחזה שלם, בהיר ויפה כל כך. מיהרתי לכתוב אותו כדי שאוכל להקריא להודיה בפגישתנו הבאה. האם הוא נושא בחובו את התשובה? 


"במקום שהוא לא רחוק ולא קרוב משתרעת שונית אלמוגים רחבת ממדים. כה אדירים ממדיה, שקשה לראות היכן היא מתחילה ואיפה היא נגמרת. יפה השונית ומראיה עוצר נשימה. צבעיה קסומים, רעננים, בהירים ומלאי חיים, במגוון צבעי הקשת ובשלל שילובים ותצורות. יש בה תנועה מתמדת, רכה והרמונית, כמו רוח קלה המניעה בעדנה את שלוחותיה, ויוצרת בכל רגע מחדש צירופים יפהפיים של צבעים וקולות. צלילים רבים ומגוונים שנשמעים כמו תזמורת מכוונת היטב, המנגנת ככלי אחד, מתוך תחושה פנימית ברורה. מעבר לכל, התחושה העיקרית היא של אחדות. למרות ממדיה הנרחבים יודעים אפוני־האור הקטנים - כך מכונים החלקים הזעירים המרכיבים אותה – בכל רגע ורגע, מה מתרחש אצל אחיהם.

בוהקים הם ונעים כולם כאחד, ומהדהדות מהם תחושת קבלה ואהבה אין קץ. אחח... אילו יכולתי לנוח בקרבם... הייתי נטולת רצון ומחשבה, עטופה ומעורסלת באהבה ובקבלה אינסופיות. תחושת שייכות עמוקה, חופש, מנוחה וידיעה ברורה שהכול בסדר. 

לשונית המופלאה הזו יש דחף, רצון עצום להכיר את העולם. כאילו כל קיומה תלוי בכך שתגשים את עצמה במצבים שונים ובמקומות נוספים. אבל איך אפשר? היא הרי שונית אלמוגים. רחבת ממדים ככל שתהיה, מקובעת היא במקום אחד מבלי יכולת לנוע. מה תעשה, והדחף עצום ולא נותן לה מנוח? חשבה השונית, חשבה ומצאה...

אמנם היא לא מסוגלת להינתק ממקומה, אבל אפוני־האור שבתוכה יכולים. הם קטנים ממנה, התנועה מוכרת להם, היא חלק ממהותם. הם ינועו במרחבי היקום, יתנסו בחוויות והתנסויות שונות והיא, אִמם הגדולה, העצומה, תלמד על עצמה דרכם. השונית שיתפה את אפוני־האור במחשבותיה, ובישרה להם שבקרוב ייצאו הראשונים ביניהם לדרך. התרגשות גאתה בשונית. תנועות וגלים פנימיים של מלמולים ואוושות מילאו אותה. "מה זאת אומרת לצאת לדרך?" שאלו חלק מהאפונים. "איפה יש דרך?" שאלו אחרים. כמי שמורגלים לשהות בתוך ים האחדות, הם לא הבינו איך אפשר אחרת. והיו אפונים שהרצון והצורך של אמם השונית דבקו בהם, והם, כמו צנחנים קטנים על מדרגת המטוס, התגייסו, מוכנים לקפוץ למרחבים.

השונית חיכתה למועד המדויק, וכשירח עגול ומלא זרח והאיר את המים באור רגיש, והמים היו בטמפרטורה הנכונה, נתנה את האות. גל ראשון של אלפי אפוני־ אור נרגשים בקע מפתחיה. כל אפון אור לבש מעטפת המותאמת לו. מעטפות בשלל צבעים, גוונים וצורות, סלילים וספיראלות למיניהם, נעו במים בסיבובים. קונוסים וצורות גיאומטריות נוספו, רסיסי אור קטנים עטופים בשלל צורות בעוביים שונים, נעים במקצבים מגוונים, צבעוניים, במקסם שילובים. מראה מדהים שלא נראה כמוהו בעבר. כל אפון אור ותלבושתו, ואין שניים זהים, כל אחד מהם הוא אחד, יחיד ומיוחד. כולם דומים, ובה בעת כולם שונים. השונית הייתה מרוצה. עוד אלה יוצאים, וגל נוסף של אפוני־אור מוכן היה לבקוע ולצאת לדרכו, וכך הלאה והלאה, גלי בקיעה ויציאה אינסופיים. והשונית מאושרת. "כך," חשבה לעצמה, "יגיעו אפוניי לכל קצות היקום ודרכם אלמד על עצמי באופן היסודי והמקיף ביותר שאפשר." 

אור הירח הרך צבע את המים בגוונים כסופים־לבנים, ויחד עם המים החמימים עטף את האפונים שיצאו לראשונה למסעם. מסע מאחדות לנפרדות. מאחדות ליחידנות, אינדיבידואליות. מה זה אומר? הם לא ידעו. זיכרון האחדות ילווה אותם במסעם לאורך כל הדרך. הוא נטמן עמוק בתוכם וישמש כמצפן, כקול אימהי רחוק ומוכּר שמעודד את ילדיה להתקדם הלאה והלאה בדרכם. רוב הדרך יהיה זיכרון האחדות מטושטש ולא ברור, לא מודע, אך לעתים, לעת ערב, כשהשמש תשקע, יצופו געגועים לא ברורים לאותו מקור אוהב וחמקמק. בחוכמה רבה טמנה השונית את זיכרון האחדות כקוד עמוק בתוך אפוניה. מיד עם היפרדותם ממנה החל הקוד לפעול וגרם להם לתקשר זה עם זה. הספיראלות שלחו מסרים לכדורים, ואלה רפרפו תשובה באמצעות המים. הסלילים פרפרו שאלה ביניהם לבין ריבועים שכנים, והתשובות הגיעו בהקדם כפרצי אור גולשים על המים. רשת אדירה של חוטי תקשורת שהדהדה בין כל אפוני־האור נטוותה במים. המים רחשו מכל עבר בשל תנועת האפונים ובשל שיחותיהם זה עם זה. כל סליל, כל ספיראלה וכל כדור אור הדהדו את הצליל, האוושה או התדר המיוחדים להם. מגוון אינסופי של קולות.

אט־אט בחרו האפונים כיוון ונעו לפיו. היו כאלה שנשבו באורו של הירח וגלשו על קרניו, אחרים בחרו בחשכה ונעו אל עומקה. יש שצליל מסוים משך אותם, אחרים בחרו בצבע והסתחררו בו. קבוצות־קבוצות של אפוני־אור פנו בעקבות בחירתם המשותפת לכיוון משלהם. המסע החל. בתחילה נעו אפוני־האור בקבוצות בעקבות בחירתם, אך עד מהרה ינחה אותם קוד נוסף שטמנה בהם אמם, הדחף לממש ולהגשים את עצמם דרך חוויה. אותו דחף שגרם לשונית לשלוח אותם למסעם, והוא חזק וחסין בפני כל מסקנות הדרך. הם ייפרדו וינועו לבדם במרחבי היקום, והוא ידחוף אותם הלאה והלאה ויבטיח שימלאו את שליחותם עד תום.

קבוצות אפוני־האור נפוצו לכל כיוון וצד. חלקם מילאו את השמיים כמו זיקוקי די־נור, אחרים התפזרו בעדינות כמו רסיסי טל, וחלקם הרחיקו נדוד והגיעו לכוכב קטן ונידח, זה שנמצא בקצה מערכת השמש הפנימית - הכדור הירוק. הכדור הירוק התגלה כמקום שוקק חיים, ברובו מכוסה במים – נחלים, נהרות, אגמים ואוקיינוסים. מים מתוקים ומלוחים עתירי חיים. בינות למקווי המים משתרעות יבשות רחבות ועליהן מתנוססים גבעות והרים וביניהם נחרצו גֵיאיות, עמקים ומישורים. שלל עצים, שיחים, עשבים ופרחים ממלאים ומרשתים את היבשות, המאפשרים למגוון עצום של בעלי חיים ליהנות מהן. מגוון הנופים וסוגי האקלים השונים בכדור הירוק אִפשר לאפוני־האור שבחרו בו לחוות את עצמם בשלל אפשרויות. זהו שירות חשוב לשונית־האם. אך קודם כל, בכדי לתפקד על פני הכדור היה עליהם לעטות על עצמם את התלבושת המתאימה. ולא מדובר במחלצות בהתאם לצו האופנה האחרון. מדובר בראש ובראשונה בגוף. בגוף פיזי.

במשך שנים רבות הוסיפו להגיע אפוני־אור לכדור הירוק. ההסתגלות לגוף הפיזי לא הייתה פשוטה. המעבר משיוט חופשי במרחבי האוקיינוס היקומי לגוף מוגדר, אטי ומוגבל תסכל והרגיז רבים מהם. מראייה מרחבית מלאה בת 360 מעלות, נדרש מהם להצטמצם לראייה מוגבלת דרך זוג עיניים, יפות ככל שיהיו, אבל רק שתיים. מיכולת תנועה של קפיצת הדרך בעקבות המחשבה, תנועה המהירה פי כמה ממהירות האור, הם נאלצו כעת להסתפק בתנועת רגליים - מהירות ככל שיהיו, אבל רק שתיים, שמתקדמות צעד אחר צעד. איזה ייאוש. בנוסף, אחד התנאים שקיבלו על עצמם אפוני־האור לפני שהגיעו לכדור הירוק, הוא לשכוח. לשכוח מאין באו, מדוע באו ולאן מועדות פניהם. כאן, בכדור הלימוד הירוק, אמורים היו אפוני־האור לחיות בשכחה. הקודים שטמנה בהם אימא שונית יהדהדו ויגרמו להם לקום בבוקר ולזכור זיכרון מטושטש ומרוחק מאוד של רעיון האחדות, אך רוב הזמן יחיו הם בתחושת בדידות. 

עם כניסתם לגוף הפיזי הצטמצם באחת מִפתח הזיכרון של אפוני־האור, ממִפתח רחב ופתוח של מאה אחוזים למִפתח זיכרון קטנטן של כאחוז אחד. איזה אתגר מורכב - לסחוב את הגוף הזה ולא לזכור מדוע. הקושי של חיים בגוף הפיזי עם השכחה, בשילוב עם זיכרון עמום שיש משהו מעבר לחיים הללו ועם הדחף להגשים את עצמם באמצעות חוויה מכוננת, הכתיב במשך שנים רבות את התנהלות אפוני־ האור בכדור הירוק. ראשוני האפונים שהגיעו לכדור הלימוד מילאו את צו השִכחה באדיקות. הם מעולם לא למדו לדבר. שם, בשונית, בתקופת האחדות, לא היה צורך לדבר. הם הרגישו אחד עם כל שאר אפוני־האור. כולם הבינו את כולם ללא מילים וללא מחשבות. המחשבות הגיעו עם היציאה מהשונית, עם הנפרדות. מי זה אני? מהו רצוני? בתחילה, כהיכרות ראשונית, בסיסית, של עצמם ונפשם בתוך הגוף, כתקשורת, השתמשו בקריאות ולחשושים. לאחר מכן נוספו מחוות גוף ותנועות ידיים ורגליים. לאט־לאט הסתגלו אפוני־האור לגופם ולתנאי החיים בכדור הירוק. הם למדו להזין את גופם מהשפע שהציעה להם האדמה. הם למדו לדאוג לעצמם. כשירד גשם התיישבו במקום בו היו, וחיכו שיחלוף. חלקם הצטננו ומתו מהצינה שהביא עמו הגשם. הם למדו למצוא מחסה ולהכין בגדים ומנעלים שיחממו אותם ויגנו על גופם.

הם למדו להשתמש באבנים לפיצוח אגוזים ולציד חיות קטנות, ובתקופות מאוחרות יותר למדו לבנות מאבנים בתים ומבנים לצורכיהם. אבל אבן אחת הייתה משמעותית וחשובה במיוחד.

 ביום חורפי וגשום התאספה חבורה קטנה של אפוני־אור במערה. הם הצטופפו כדי לחמם איש את רעהו בחום גופם. הגברים פיצחו אגוזים שהנשים אספו יום קודם לכן ביער הסמוך. אחד הגברים שישב בקצה הקבוצה סימן לחברו שיעביר לו אבן אחת לפיצוח. החבר הרים אבן וזרק אותה לעברו. האבן נחתה בטעות על ראשו של תינוק רך שישן בחיק אמו. התינוק היה בן שלושה ימים בלבד. מעוצמת המכה נפצע התינוק אנושות ומאוחר יותר מת מפצעיו. הלם, כעס ועצב שיסעו את החבורה. אמו של התינוק שרטה ופצעה את שני הגברים. שאר בני החבורה הקטנה, מבוהלים והמומים, עזבו את המערה לתוך הגשם השוטף ועקבותיהם נעלמו. מאז נטבעה בהם ההכרה שאבנים עלולות להיות מסוכנות. אבנים יכולות להרוג. והיום השלישי לאחר הלידה הוא יום מסוכן ליילוד ולאמו. הם החלו לייחס לאבנים, לעצים, לבעלי החיים, לשמיים, למזג האוויר ולאדמה – רצון, אישיות ותכונות אופי."

אז מה זה אומר? חשבתי, זה אומר שאנחנו כאן... בשביל לחוות, להתנסות... זהו? שהסיבה שאנחנו רוצים ילדים היא כדי ששונית־האם תחווה את עצמה דרכינו? נשענתי לאחור, מלאת מחשבות. אכן, זו שאלה מעניינת. הסיפור המשיך להדהד בתוכי. החלטתי להמשיך ולחקור את נושא האנימיזם, שתמיד עניין אותי..." 


חגית בן שחר - לאורך מרבית שנות חיי אני עוסקת בהנחיה, טיפול והוראה. למעלה משני עשורים אני צועדת בדרך הרוח, לומדת, מלמדת ומעמיקה בקשר בינה לבין חיי החומר.

את הספר "השחר של העידן השלישי", ניתן לרכוש דרך האתר בקישור זה

מאמרים נוספים

סקירת השקת הספר על כישלונות טיפוליים - יעל שחר
סקירת אירוע השקה לספר When Hurt Remains על כישלונות טיפוליים, מתוך נקודת מבטה של יעל שחר
למה את רוצה ילד? נעמי וויס
על אימהות, פוריות וטיפול/נעמי וייס