צור קשר
...Loading...

קבצנים של אהבה

תשע נשמות
כל כולי צל
בצלך אדע מנוח, 
כל כולי מיתה
במותך אוכל לחיות.

כפות בין צללייך, בין מיתותיי 
עוצר שבריר של רגע למרגלותיך
כדי לדעת נחמה ברצותך אותי להפיג בדידותך
בברכתך

יש לי פיקסציה לקבצנים. תמיד הייתי מהופנט וממוגנט על ידי קבצנים. אני זוכר את אברהים שהיה יושב על כיסא גלגלים ברחבת טליתא קומי, ליד המשביר לצרכן בירושלים. הוא היה מוכר אסימונים ומקבץ נדבות. האלימות בה היה תופס לי את הזרוע כל פעם שהתקרבתי אליו משכה ודחתה אותי. הייתי מתקרב מאוד ומרגיש את הלב שלי דופק חזק, ומקווה שלא ישים לב אבל גם שכן. והיד המחוספסת שלו הייתה תמיד מושטת ותופסת כמו מצבטיים חזקים את הזרוע שלי, של הילד שהייתי, והוא היה מרים מבט ולא הייתי אף פעם בטוח מי הקבצן פה ומי הנדבן, מי נותן ומי לוקח, מי חזק ומי חלש.שנים אחר כך, כשהייתי בן עשרים, ניסיתי יום אחד לקבץ נדבות, והופתעתי מהעוצמה ומהכוח שבאו עם הוויתור על הכבוד העצמי, עם ההתגברות על הבושה. כמובן, זה לא חוכמה לקבץ נדבות כשלא ממש צריכים. אבל מה עם המקומות בהם אני קבצן אמתי?

א. תמונה מקליניקה ריקה

חדר הקליניקה שלי עולה הרבה כסף. אני משלם כסף שאין לי לארבע שעות שבועיות, ססיה. כל שבוע אני מתקשר לקליניקה לבדוק אם מישהו התקשר לקבוע פגישה. פעם, פעמיים, שלוש וארבע פעמים בשבוע אני מתקשר. אין פגישות. למרות זאת, אני נוסע כל שבוע ללונדון, למעלה משעה לכל כיוון. שיראו אותי שם, שאהיה קיים, שארגיש שאני לא מוותר. שבוע אחר שבוע, איך מחזיקים תקווה לאורך זמן? הקליניקה מסודרת ומחכה למישהו, למישהי. בבקשה? בתחילת הקריירה הטיפולית שלי בקליניקה הפרטית, הרגשתי פעמים רבות כקבצן. מחכה על סף הדלת, מקווה שהוא יבוא. שהיא תתקשר אלי ותגיד שהיא צריכה טיפול, שהיא רוצה להיפגש איתי פעם בשבוע. מייחל אליו, אל הבחור הזה חסר הביטחון או החרד, שיבוא וישב אצלי, שיפגין מסירות ושהקשר בינינו יהפוך משמעותי. שאוכל לקחת את הגעתו אלי, כל שבוע, כמובנת מאליה. אני זוכר את הקבצנות הזו. המכאיבה, המביישת – קשה לדבר עליה. 

נהגתי להסתובב נטול מעש בקליניקה שלי, מספר לכל דכפין על הטיפול שאני מציע, נע בין ייאוש לתקווה. שהרי שם, בתוך החדר, הרגשתי משמעותי כל כך – מתקרב למימוש הייעוד שלי, המקצועי – בוודאי, אולי גם האישי. בהתחלה ייחסתי את הקבצנות שלי לקליניקה המתפתחת. "אם רק יהיו לי עשר שעות טיפול שבועיות, זה יהיה מדהים". אך עם החודשים והשנים המטופלים באו, עשר שעות שבועיות. עשרים שעות טיפול שבועיות. שלושים שעות טיפול שבועיות. יחד עם המטופלים שהגיעו גם הסף הזה, של הקבצנות שלי, התארך וגדל, השתנה יחד עם הקליניקה. הצמא לא פסק. לעוד משמעות, לעוד קשר, לעוד תהליך. הקבצנות, למדתי להבין – לא בלי בושה – חיה בתוכי. אני זקוק למפגשים הללו, למשמעות הזו, למחויבות הזו לעשייה פנימית. לאינטימיות. אני זקוק לה המון בחיי – חלק מצליח למצוא מקום מסופק בחיי הפרטיים וחלק לא. התלות במטופל זה או במטופלת אחרת הייתה חלקית, התלות בגוף המטופלים לסיפוק הצרכים האלו שלי, של אינטימיות, של קשר, של אהבה – התלות הזו הייתה גדולה יותר. כל כך התביישתי בקבצנות שלי, שלפעמים לא הצלחתי לראות שאיני הקבצן היחיד בחדר, שגם מטופליי הם קבצנים של אהבה. 

ב. אני מזמינה אותך ליום הולדתי השבע, אחת שתים שלוש ארבע חמש שש שבע

הנה, עומד ונשען על הקיר במסיבת כיתה. אל הילדה שאני אוהב איני מביט. מרגיש זר בגופי. מפוחד עד אימה מלרקוד. קפוא מלבחור. מי תבחר בי? כדי להימנע מהכאב של אי הבחירה אני נסוג, לא בוחר, נראה יהיר ובפנים מתכווץ ומתפורר. לבד. 
סדנא על תשוקה ואהבה, מי רוצה לעבוד במרכז? סשן של הדגמה הוא פעמים רבות שיאה של סדנא. יד אחת מורמת. פעם הייתי בוחר את היד הראשונה, מתוך פחד שלא תופענה ידיים נוספות. היום אני מחכה. עוד יד, ועוד אחת מורמות. שישה מתנדבים. חמישה פתקים עם סמיילי עצוב, פתק אחד עם סמיילי מחייך, כובע שעובר בין המשתתפים. אחת "זכתה" וחמישה "הפסידו", ובאחת תשומת ליבי נסוגה מהחמישה ומופנית אל זו האחת, שעוד רגעים ספורים תשב במרכז יחד איתי לעבוד על האתגרים והמשאלות הכמוסות שלה, לשלב את הלב והתשוקה. אפשר? היא הופכת לכל עולמי, הקבוצה נעלמת (כמעט), אני שלה ואיתה. איפה החמישה הללו שלא נבחרו? מה קורה בתוכם? איך מתארגנים מחדש אחרי שלא בחרו בי, אחרי שלא נבחרתי. אחרי שאמרתי – אני רוצה, והרצון שלי שסוף סוף העז לצאת החוצה, לקבל ביטוי, שהרצון הזה נכתש ונחבט והפך לתהליך קבוצתי שעוברים ממנו הלאה. יאללה, תתארגן, לא נבחרת. אולי זה גם מזל.

אחת מאלו שלא נבחרה מתקשה להתארגן מחדש. אני רואה אותה נעה בחוסר נוחות על הכרית שלה, נעה בחוסר נוחות בתוך הגוף שלה. הנה הילדה הזו, שאזרה אומץ במסיבת כיתה ההיא והתקרבה אלי, "רוצה לרקוד איתי?" ואניף לבי כבר היה עם הנערה ההיא, שרחוקה כל כך, עם הבושה שלי והפחד שלי בגוף, מסתכל עליה באימה שמתחלפת במבט שנראה מלא בוז. אפילו לא מצליח לומר "לא תודה". אפילו לא מצליח להביא את עצמי לפתוח את הפה, כל כך קפוא. כל מה שיוצא זה פה שמתעקם הצידה באיזושהי עווית עם תנועה חצי מכוונת של הכתף: דחיה. היא נעלמת וכמה דקות אחר כך עוזבת את הדירה. המושפל הפך למשפיל אך נשאר מושפל, הדחוי הפך לדוחה אך נשאר דחוי עדיין. והנה, ההיא, אחת מהחמש... לא מצליחה להתגבר על הדחיה.
אחר כך תאמר בקבוצה שהיא רוצה ללכת הביתה. שלא טוב לה פה. שהיא לא מקבלת מה שרצתה לקבל. אני עצוב כל כך. נע בין הרצון לנחם, לכעס עליה על הערעור של הקבוצה, להבנה את מקומה, לידיעה שאולי אני צריך לרדוף? לוותר? היא נחשפה בקבצנותה. זו חשיפה מביישת. ותשומת הלב לגוף שבאה עם הפסיכותרפיה הגופנית הופכת את החשיפה לעירומה עוד יותר, לקשה יותר להסתרה. מחוות של בקשה, מחוות של דחיה, של עלבון.

ביום ההוא, שבו קיבצתי נדבות, היה איזה איש שעברתי על פניו. הושטתי את ידי, "יש לך כסף קטן?" שאלתי. הוא הפנה אלי עורף. המשכתי הלאה. חצי שעה אחר כך הגיע אלי, מזיע. "לא יצאת לי מהראש," הוא אמר. ושלשל לי כמה שקלים לתוך היד, ואז נעלמתי. קבצנים עוזרים לנו להתגבר על חוסר הנוחות שלהם בכך שאינם נשארים. אנחנו נותנים להם כסף והם הולכים, או אנחנו. איננו נשארים להיווכח במושפלות שלהם, במושפלות שלנו. אנחנו קונים את החופש להמשיך להתעלם מהם בכמה שקלים. אבל היא, אין לה לאן ללכת. ככה, מציגה את הבושה שלה בתוך הקבוצה, שהיא רצתה; ככה היא נשארת עם הבושה שלה והקבוצה שונאת אותה ואני שונא אותה והיא שונאת את עצמה שכולם רואים לה כמה היא קבצנית, כמה היא זקוקה לתשומת לב, כמה שהיא רוצה. ואין לנו ברירה בקבוצה אלא לראות את הקבצנות שלנו, את הנזקקות שלנו. אי אפשר לתת לך קצת כסף שתלכי? שתעמדי שם בצד? שתשאירי אותנו נקיים מצורך, מכמיהה אינסופית לקשר, לאהבה?

הפסיכואנליטיקאית מיוריאל דימן (1994) מדברת על הפרדוקס הטיפולי, על משחקי הכוח הטיפוליים בו המטפלת היא "בעלת הבית של הזמן". המטופלים שלה כועסים עליה על הגבולות שלה, על זה שהכוח אצלה. המטופלים שלי מגיעים אלי בזמן שאני קוצב להם, למקום שאני מסמן להם. והם משלמים. אבל יותר מזה, הם כועסים גם כי כל שבוע הם בוחרים לבוא, הם בוחרים בי – אני הנבחר והם הבוחרים. הבחירה שלנו במטופלים שלנו הרבה פחות מוצהרת. היא לא עומדת במבחן. סביר להניח, ברוב המקרים, שלו הבחירה הזו הייתה עומדת במבחן לא הייתי בוחר במטופלים רבים. האם תמשיך לקבל אותי אם לא אשלם? האם תרצה לראות אותי גם אם לא אהיה מטופל שלך? האם תרצה אותי בחייך גם אם לא אהיה מטופלת טובה? יחסי כוח בטיפול הם תחום מרתק, ובזכות התנועה הפמיניסטית החלה התבוננות אמיתית בהם (כדוגמת באטלר, 1997; סיסקו, 1986) – התבוננות שהמשיכה לפסיכואנליזה ההתייחסותית (דימן, 2003; מרודה, 1998; ראכמן, 2003). אולם נקודת המבט שאני מנסה להאיר כאן אינה קשורה ליחסי הכוח במובן הרגיל, אלא לבחירה. למשאלה העמוקה שלנו להיבחר – שהאחר ירצה בנו, ויבחר בנו, ובכך שעצם המסגרת הטיפולית לצד היותה מאפשרת, מנציחה גם חוסר בחירה. האחר בוחר בי, איני בוחר באחר. כמובן, ברמות רבות אני בוחר במטופליי. אני לומד לאהוב את כולם, אהבה אמיתית, לפעמים אני מתאהב. אבל עדיין בוחר לא לממש את אהבתי איתם: אני בוחר לממש את אהבתי בחיי הפרטיים, לא בעבודה. יש מטופלים שהייתי שמח להיות חבר שלהם, אחרים שהייתי מייחל ללמוד איתם, להכיר בהקשרים אחרים. אך כל שבוע, הם בוחרים בי. ואני, במגדל השן של חדר הקליניקה שלי, פותח את הדלת, ברוכה הבאה, ברוך הבא. כאילו תמו ימי קבצנותי ועברו מן העולם. "לצערי אנחנו צריכים לסיים."

ג. בלי לעשות חשבון

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור ובלמידה שלי על התמקמות מול הקבצנות הזו, של האחר ושלי. 

לפני כעשרים שנה, עבדתי במרכז העיר בירושלים. היה שם קבצן, איש גבוה בחליפה חומה מהוהה, נראה תמיד אבוד. היה עומד על המדרכה ובקול עייף וצרוד היה עוצר את העוברים והשבים, "תסלח לי, אין לי כסף לאכול והייתי חולה". אני זוכר אותו היטב. הוא הסריח מחולי ומכאב והקול המחוספס, של קפה וסיגריות ולכלוך – הקול שלו נעם לי, אהבתי לשמוע אותו עם המשפט שלו ופחדתי ממנו ורציתי להכיר אותו יותר. ההתוודעות לקבצן שאני לקחה שנים ארוכות. אולי אני כמוהו.
אחר כך ראיתי אותו מעשן Benson & Hedges. אלו היו אז סיגריות יקרות. מתוך כיס החליפה המהוהה הוא היה מוציא סיגריה תוצרת חוץ ומעשן. נהגתי לשבת על המדרכה ממול, לעשן קאמל ולהביט בו עוצר את העוברים והשבים, מקבץ נדבות ומעשן את הבנסון & הדג'ס שלו. הפסקתי לתת לו כסף. ככה, יום אחד נפגשתי עם אבא שלי והלכנו ברחוב כשהאיש הזה עצר אותנו. אבא שלי נתן לו כסף קטן והמשכנו ללכת. "אל תתן לו יותר כסף, אבא" אמרתי, "הוא מוציא את הכסף שלו על סיגריות תוצרת חוץ". אבא שלי הסתכל עלי, "מה, אתה מתחשבן איתו? אתה רוצה לתת, תן, לא רוצה – אל תתן. זה בסדר, זכותך. אבל את תתחשבן אתו. גם אם הוא מוציא את הכסף על סיגריות, או אלכוהול או סמים, הוא מקבץ נדבות. ואין לך זכות להציב תנאי – תן או אל תתן".
זה עשה לי משהו, מה שאבא שלי אמר לי. זה נענע את היהירות שלי מול האיש הזה, הקבצן. זה האיר לי את ההתמקמות הקבצנית שלי. יש לי כבוד לתעוזה, לחוסר הברירה, לעצב הגדול שבא עם ההחלטה או חוסר הברירה שבלקבץ נדבות. של כסף, של תשומת לב, של אהבה. 
אני משתדל לזכור את הקושי שנובע מקיבוץ נדבות. אני רואה את המטופלים שלי, כמהים שאבחר בהם, כמהים שאוהב אותם כפי שהם אוהבים אותי. לפעמים זה כך, ולפעמים לא. הם כמהים שאבחר בהם מחוץ למסגרת השעה הטיפולית, שאחשוב עליהם, שאוהב אותם. איך אפשר לתת מקום לקבצנות הזו בלי לבייש אותה? אולי בזכות כך שגם אני קבצן. שגם אני זקוק לכל כך הרבה, שהנזקקות והצורך האלה שלי, קיימים גם הם בחדר. אני משתדל להראות את הקבצן שאני למטופלים ולמטופלות שלי, למודרכים ולמודרכות, לתלמידים ולתלמידות. יש רוך שבא עם הידיעה הזו, של הפגיעות ההדדית (ארון, 2013), של הנזקקות ההדדית. גם אם הנזקקות שלי לא מופנית אליך, היא לא פחותה מזו שלך. לתת למטופל להכיר את הקבצן שלי זה לתת לו כוח, גם כוח עלי. ואני מרגיש, שחלק מהמחויבות הטיפולית שלי כרוכה בחלוקת כוחות שכזו, שהוא ידע – שהיא תדע, שיש להם כוח עלי. שכשאני אוהב מישהו יש לו כוח להכאיב לי, לשמח אותי, לפעמים אפילו להרוג אותי קצת.
אולי אז אפשר לשאת קצת יותר את הכוח שלי עליהם. גם בשבילם, גם בשבילי.

ד. דוגמא קלינית

מור עסוקה בהתקף של שנאה עצמית. כמה שהיא עלובה ודפוקה. כמה שאי אפשר לאהוב אותה. כמה שכל מי שאומר לה שהוא אוהב אותה מעמיד פנים. בבית, עד גיל שלושים, הייתה ילדה טובה, מלאך, מעולם לא העמידה את אהבת הוריה במבחן: "הם לא היו עומדים בזה". בשבוע שעבר לא נפגשנו, הייתי בנסיעה, ולא הצלחנו למצוא זמן אחר. מור צועקת עלי, מלאת כאב: "ואתה מזיין את השכל עם זה שאני חשובה לך, ושאכפת לך והנה הייתה לך הזדמנות להראות לי – להוכיח לי שאתה מתאמץ ואתה לא שם עלי. בטח היה לך הרבה יותר קל בלעדיי השבוע. אני מטופלת קשה, אני יודעת, ואני מרחמת עליך." אני כועס עליה. אהבתי אותה מההתחלה, אבל כמו מים על נוצות משומנות של ברווז, האהבה מחליקה ולא נכנסת פנימה. לפעמים מגע עוזר. לפעמים, כף ידה אוחזת בידי ומצליחה לערער את חוסר האמון הזה שלה במילים. היום לא. היום דבר אינו עוזר.

מה לעשות? מה לעשות? אני מנסה לחשוב איך להגיב. בפנים אני מכווץ. עצוב כל כך, מרגיש שהיא לא מבינה כמה שהיא אהובה עלי, כואב את ההתקפה שלה, כועס עליה שהיא מכאיבה ככה למישהו שאני אוהב (היא). כועס שהיא עושה עלי מניפולציה, בא לי לנער אותה. "את כולם אתה אוהב," היא ממשיכה, "אני מכירה אותך. זאת מן אהבה מקצועית כזו, לא ספציפית..." מה לעשות? מה לעשות? אני לא מצליח לדבר. קפוא מול ההתקפה שלה, אולי לשמוח? שאני הופך להיות המשך ישיר שלה את עצמה? שהיא מצליחה לתקוף אותי ולא רק את עצמה? אני חושב עליה כמעט כל יום. אני אוהב את ימי רביעי גם בזכותה. אני אוהב לשמוע את הקול שלה, ואת חוש ההומור שלה. היא סובלת וקשה לי לשאת את הסבל שלה, קצת כמו בשיר הילדה הכי יפה בגן – קשה לי שכואב לה כל כך. וככל שאני אוהב אותה, יותר כואב לי שהיא כואבת. את אהבתי אינה מרגישה כלל. "אם לא תתחיל לדבר אעזוב," היא מאיימת, "תפסתי אותך על חם – אני יודעת." אני רוצה לדבר, באמת שרוצה, להגיד לה מילים חכמות ופרשנויות שתעזורנה לה לחזור מהמקום התוקף הזה. אולי אפילו לחבק אותה ולנער אותה ולהרביץ לה חזק שתראה כבר. אבל לא יוצא לי כלום. רק דמעות מתחילות לרדת ממני מהעיניים שלי, ואני רוצה לנגב אבל הידיים שלי לא זזות. "אתה בוכה?" שואלת מור, "למה אתה בוכה?" היא קצת מתרככת, הלומה, ומחכה לי. לוקח לי עוד זמן לענות. שתי דקות אולי של להצליח לאט להגיע ולזוז. "שאת לא מאמינה לאהבה שלי, שאת עסוקה בלתקוף אותך" והדמעות הופכות לבכי ומור המומה. "לא ידעתי שזה אמיתי, לא ידעתי שזה אמיתי." היא מלטפת את הראש שלי.  

הקבצנות שלי נחשפה. בשבועות והחודשים הבאים מור לומדת עד כמה אני זקוק לה, עד כמה אני זקוק לאהבתה. היא חוגגת על התגלית הזו כמו ילד שגילה את פטמיות הטעם המתוקות בפה. זה עושה משהו לשנאה שלה אל עצמה. זה עושה משהו לקבצנות שלה מולי, ובכלל – בעולם. זה פותח, אולי, את היכולת להאמין שאפילו שהיא זקוקה כל כך, תלויה כל כך, אבודה כל כך בעולם לבדה – עדיין יש לה מקום בעולם, עדיין אפשר לאהוב אותה.

ה. חסד

זילקה ציל – שלימדה אותי פסיכותרפיה גופנית, הדגישה שוב ושוב את מידת החסד בעבודה הטיפולית. בתוכחה שקיבלתי מאבא שלי, גם בה הייתה קריאה לאמץ את מידת החסד. אני קבצן. אני זקוק לאנשים רבים, והנזקקות הזו קשה מנשוא לפעמים. היא מעניקה כוח לאחר. אחרים זקוקים לי. קשה להזדקק כל כך לאהבה. כאשר אנחנו מאמצים מידה של חסד, ופותחים את הדלת לקבצן שבאחר ולקבצן שבתוכי, אולי יש סיכוי להתנהל שם עם בושה קצת יותר קטנה. אני מבקש לסיים עם כמה שורות משיר של ליאונרד כהן, אותו אני אוהב מאוד. השיר יצא כשהיה כהן בן שבעים ותשע, ושם השיר come healing

Behold the gates of mercy
In arbitrary space
And none of us deserving 
The cruelty or the grace.

O solitude of longing 
Where love has been confined
Come healing of the body
Come healing of the mind.

ד"ר אסף רולף בן שחר -

מטפל פרטנית במבוגרים/ות ומתבגרים/ות. בעל ניסיון משמעותי בעבודה עם טראומה, דיסוציאציה, סוגיות מיניות, הפרעות אכילה וסוגיות של מערכות יחסים. מתעניין בחקירה של זהות מגדרית ומינית ובמורכבויות תרבותיות, של יחסי כוח והשפעות מעמדיות. נהנה לעבוד גם עם מטופלים/ות שמעוניינים/ות לחקור את מערכת היחסים עם גופם/ן, עם האחר/ת ועם אופקים רוחניים.

:References 
Aron, L. (2013). Monsters, ghosts and the undecidables: Mutual vulnerability. Paper presented at the Individual and the Group in the Space of Mutual Vulnerability, Tel Aviv. 
Butler, J. (1997). The psychic life of power : theories in subjection. Stanford, CA: Stanford University Press.
Cixous, H. l. n., & Clement, C. (1986). The Newly born Woman. Minneapolis, MN: University of Minnesota Press.
Dimen, M. (1994). Money, Love, and Hate: Contradiction and Paradox in Psychoanalysis. Psychoanalytic Dialogues, 1, 69-100. 
Dimen, M. (2003). Sexuality, intimacy, power. Hillsdale, N.J. ; London: Analytic Press.
Maroda, K. J. (1998). Seduction, Surrender and Transformation. London: The Analytic Press.
Rachman, A. W. (2003). Issues of power, control, and status in group interaction: from Ferenczi to Foucault. Group, 27(2/3), 89-105. 



מאמרים נוספים

האישיות הראשונית
מה מונע את שמחת החיים שלנו/גרדה בויסן
זרמים בפסיכותרפיה גופנית
כמה שיטות יש, מי עושה מה ואיפה זה פוגש אתכם