צור קשר
...Loading...

בין אגרסיה לקשר. חלק ב', תיאור מקרה. ענת גיחון MA

בחלק זה של של המאמר ארצה להדגים דרך חומר טיפולי איך אני עובדת עם אגרסיה כפי שהוגדרה בחלק הראשון של המאמר, כמובן בהתייחסי להיסטוריה, לטראומות התפתחותיות ולארגון האישיות של המטופל. לשם כך אשתמש בפגישה עם מטופל, שלאחריה אאיר מספר סוגיות שאני מוצאת משמעותיות בזמן עבודה עם אגרסיה.

 המקרה של ר.

בליבה של אגרסיה בריאה קיימת תנועת ההושטה לקשר עם החוץ לסיפוק איזה שהוא צורך. היכולת לעשות זאת היא תמצית היכולת ליזום. כשהאדם חייב להיות קשוב באופן מוחלט לסביבתו ותגובתי אליה לשם הישרדותו, הספונטניות של כל תנועה אותנטית קופאת בפחד, והתנועה האגרסיבית שלו נחסמת, לעיתים- כמו בדוגמא שלפנינו – באופן עמוק ביותר

ר. , מטופל בן חמישים פלוס, עלה לישראל עם משפחתו בשנות העשרים המוקדמות לחייו ממדינה אירופאית. אביו, שהיה בן שש עשרה עם פלישת הנאצים לעיר מגוריו, הופרד ממשפחתו באופן פיתאומי, כשנישלח לאנגליה עם הקינדר טרנספורט. מאוחר יותר הם נילקחו לאוושויץ ויותר לא ראה אותם.

בשנות החמישים המוקדמות האבא נישא ליהודיה ממוצא גרמני, ונולדו להם שלושה ילדים, ר. הוא הבן האמצעי. האב, שעבד כסוכן-נוסע, היה מאד דיכאוני ומסוגר. האם היתה אישה מאד אימפולסיבית, פולשנית, מניפולטיבית ומאד לא יציבה רגשית. עם ההעדרות הפיסית והרגשית של בעלה רוב הצרכים שלה הופנו לר, שכילד קטן לא היתה לו כל ברירה אלא להיות קשוב ומכוון אליה ולמצבי הרוח השמתנים שלה, שכללו התפרצויות זעם. לעיתים קרובות תיאר את ההתנהלות שלה כמנסה לבלוע אותו ולהיבלע בו. הוא היה מבוהל מאיומי ההתאבדות התכופים שלה ומההתקפות שלה, שהיו היסטריות, אלימות למדי ולעיתים מאד פרובוקטיביות מינית.

השילוב של שוק, אימה ומידה מסוימת של ריגוש מיני שחש בסביבתה, יחד עם אווירת חוסר הביטחון ששררה בבית, השפיעו עליו באופן עמוק. הוא אף פעם לא יכול היה להרפות לתוך גופו, או להרגיש בטוח ביחסיו עם הקרקע, שנחוותה עבורו כלא יציבה, מאיימת ובולענית. מגע כפות רגליו עם הקרקע בהולכו נראה תמיד מהוסס.

ר. הוא גבר נעים מראה עם לא מעט איפיונים סכיזואידים – מבנה גופו נראה מעט לא פרופורצינאלי, לא אינטגריבי, אברי גופו נראים כאילו "הודבקו" ביחד. לעיתים קרובות דיווח על תחושה של רצועת מתח מסביב לראשו, כאילו שהוא מוחזק בעולם באמצעות ראשו, מחשובתיו, מפחד שייתאיין אם  ירפה לכיוונה. יש לו בטן קטנה, עם רצועת מתח בינה לבין אברי המין. האפשרות לזרימה אנרגטית אורכית, שתחבר את הלב עם האגן נראית כבלתי אפשרית. לעיתים קרובות הוא מדווח על תחושת קור בבטן. למרות שהוא מאד מתנגד לבצע כל פעילות גופנית, כולל הליכות קצרות,  בין הפגישות שלנו, הוא תמיד מגיב באופן חיובי לעבודה גופנית בזמן הפגישו הטיפוליות שלנו, לעיתים קרובות יוזם זאת ואף מכוון למה שמתאים לו.

ר. גדל להיות אדם בודד, מדוכא, חרד, חסר ביטחון ומנותק. קרבה לגוף אנושי אחר נחוותה כאיום בחדירה, בהשתמשות ובהיבלעות על ידי השני, ובתחושת בושה והשפלה כשהריקנות והנזקקות שלו נחשפו. הוא חי לבד ומעולם לא היתה לו מערכת יחסים אינטימית משמעותית. למרות שמיקצועית מילא תפקיד משמעותי,  מגע בין אישי נחווה עבורו כמסוכן, או כפי שהגדיר זאת פעם, כ"חול טובעני".

בפגישה ממנה ארצה להביא וינייטה, דיברנו על הבדידות שלו ועל הקושי ליזום או אפילו להגיב להזמנות שמופנות אליו לפעילויות חברתיות; על כך שמרגיש שבכל מערכת יחסים הצרכים של השני תמיד גוברים על שלו; שבציפיה לכל מפגש בין אישי הוא תמיד צופה שירגיש שמשתמשים בו, למרות שפעמים רבות הוא מגלה שבסופו של דבר נהנה ממפגשים אלה. "זה כאילו שהפחד שאפלש מוחק את הזכרון של התחושות הטובות, ולכן אני אף פעם לא יוזם מפגשים חברתיים". הצעתי לו שאם רוצה, נוכל לחקור את החשש הזה שלו. קמנו מכסאותינו, והוא התקרקע, כמו שבדרך נוהג, כשהגו מכופף קדימה, ידיו נוגעות בריצפה, וכפות הרגליים נדחפות בכוח קל כלפי מטה, במשך כמה דקות. כשהתרומם עיניו היו עצומות. כשנשאל למה מודע כרגע בעצמו, ענה שיכול לחוש זרמים נעימים ברגליים, זרועות ואברי המין, ותחושה קלה של התרחבות בבטן. בתגובה להתייחסות שלי לבחירה להשאיר את עיניו עצומות, הוא פקח אותן, ונוצר בינינו קשר עין.

אחרי כמה שניות הוא אמר:"עכשיו תחושת ההתרחבות בבטן נעלמה. ברגע שאני חש אפילו את התנועה הקטנה ביותר מצידך – הבטן שלי מתכווצת, ואני מרגיש כאילו יש שריון מול החלק הקידמי של הטורסו שלי: אני לא יכול להישאר רגוע כשאני עומד מולך ככה". שאלתי אם היה רוצה שנבדוק אם יש איזו שהיא דרך שיכול לארגן את עצמו כך שלא יצטרך לכווץ את גופו בנוכחותי.

הוא בחר לבדוק אפשרות של השענת הגב שלו על הקיר, ואז גם ביקש להניח כדור גימנסטיק גדול שנמצא בקליניקה שלי. הצעתי שינסה להרשות לעצמו לחוש את התמיכה שהכדור מספק לחלק הגבי שלו, שהוא מושב התנועה האגרסיבית, ואת התמיכה שכפות הרגליים שלו מקבלות מהריצפה. אחרי דקה או שתיים שיתף בכך שהוא מצליח להרפות קצת את המתח בבטן שלו. עמדתי מולו, מרגישה יותר נינוחה בתוך גופי שלי, ותוהה איך אוכל לעזור לו להשיג יותר תחושה של שליטה לגבי חוויית הניפלשות שלו,  להרגיש שיש לו מעטפת שיכולה להוות גבול עליו הוא יכול לשלוט, בהנחה שכך יוכל גם עם הזמן ליזום יותר קשר עם החוץ. הצעתי לו לנסות לאט לאט להרים את זרועותיו כשכפות ידיו פונות אלי, במחווה שמשדרת "עצור". הוא לא הספיק להרים א הזרועות שלו עד לזוית שתאפשר לו להפנות את ידיו אלי, כשעצר וזרועותיו נישמטו. "לא. זה יותר מדי מפחיד... עכשיו מרגיש קור בבטן". כששאלתי אותו ממה הוא מפחד, ענה: "אני לא יכול להיות בטוח, לסמוך, שזה בסדר, שאם אציב איזה שהוא גבול, את לא תכעסי ותינקמי בי". כשהרחיב את הדיבור על התגובה ממנה חושש, הוא יכול היה לראות באופן ברור שעבורו יצירת קשר מכל סוג שהוא מעוררת בו פחד מפלישה על ידי "גל של כאוס" ושהצבת גבול מול גל זה, יכולה לעורר תגובה זועמת ונוקמת כלפיו מצד האחר. ששתי האפשרויות מקפיאות אותו. הוא יכול היה לקשר את הכאוס לחוויה שחזרה על עצמה בנוכחות אימו, שהגיבה לכל ביטוי שבא מצידו, בעיקר כשהעיז לרצות משהו בהתקף זעם, עד כדי טריקת דלתות, או בהתנהגות פולשנית ואפילו סדוקטיבית, ללא שום כבוד לגבולות שלו. התנהגות זו שלה גרמה לו לחוש מחוק, ללא יכולת להתגונן באופן פעיל, וכאילו אין שום מקום לרגשותיו, צרכיו ורצונתיו. 

בהמשך עיבוד ההתנסות שיתף בכך שאין לו שום זיכרון של חווית הרפיה, של יכולת לנוח, אלא אם נמצא לבד לגמרי. קישרתי חוויה זו לקושי שלו להיות עם עצמו בנוכחות אחר, ביודעי שמעולם לא היתה לו חוויה כזו בנוכחות אימו. הצעתי לו לשכב, לנסות לחוש את תמיכת המזרון שמתחתיו, ולשים לב לתנועת הנשימה. בהתבונני עליו שמתי לב שהנשימה שלו מאד שטוחה, ובמקביל הרגשתי כובד בחזה שלי. אחרי כמה דקות הוא שיתף בתחושה שעצם השאיפה, של לקיחת אוויר מהחוץ לתוך גופו, קשה עבורו. מסתבר שעבור ר. התנועה האגרסיבית הכי בסיסית, זו של יציאה החוצה למילוי איזה שהוא צורך, כולל לשם לקיחת אוויר, חסומה.

חשבתי שכדי לעזור להניע יכולת זו חשוב שנעבוד על הנעת תנועת הנשימה שלו. הצעתי לו להתמקד  בנשיפה, להוסיף לתנועה זו קצת כוח תוך נסיון לדחוף את האויר החוצה. בכך עוצמת כל ספקטרום הנשימה לו תוכל להעמיקש

בשלב הבא הצעתי שינסה להוסיף קול לנשיפה. השמעת קול תמיד היתה קשה עבורו. מצאתי את עצמי נושפת יחד איתו, ומשמיעה קול בעצמי, דבר שסייע לו אף להגביר את עוצמת קולו, ולדחוף את האויר החוצה בעוצמה גדולה יותר. אחרי כמה דקות הוא עצר לנוח. כל תהליך הנשימה שלו, כולל השאיפה, ההושטה ללקיחת אויר מהחוץ, היתה מלאה הרבה יותר.

עם התפתחות העבודה שלנו תהליך מאד מרגש החל להתפתח. לא אפרט את כולו, אבל אומר שבקונטקסט של עזרה למטופל למצוא ולהרחיב את שורשי האגרסיה שלו, אני מחזיקה במחשבתי את הידיעה שהכוח הזה מתחיל ביכולת של המטופל לפגוש ולבטא את צרכיו שלו ואת משאלותיו. בהקשר לתהליך זה, התחלנו , ר. ואני, לקחת את הזמן, להקשיב ולהסתכל באופן מאד זהיר, עוקבים במידת האפשר אחרי התנועה שלו, חוקרים מה מרגיש, מה חש בגופו, למה הוא זקוק ומה הוא רוצה בכל רגע נתון. כחלק מתהליך זה הגיעו לחדרי, בתגובה לבקשה הישירה שלו להרגיש מצע חם ורך מתחת לגב ולאגן ועל בית החזה, שני "בקבוקים חמים" (בקבוק חם הוא מיכל מים שטוח, עטוף בבד חם ורך, שניתן למלאו במים חמים.). בהמשך, הוא נהיה מודע לכך שכדי להרדם בלילה הוא נוהג לדחוף את כפות רגליו למעקה המיטה. תיאור זה עורר בי אסוציאציה של תינוק שדוחף כנגד בטן אימו כדרך להתחיל להיפרד ממנה, או אף של עובר שדוחף את עצמו לדופן הרחם (לא פעם תיאר תחושות וכמיהה למצבים שנשמעו כלקוחים מהשלב הפרה-נטלי, כמו אלה של עובר). אסוציאציות אלה תורגמו לא פעם לעבודה גופנית-רגשית.  עבור מישהו כמו ר, שהיה צריך להיות כל כך תגובתי לסביבתו, הליווי אותו בתהליך המתמשך של מציאה, באופן ממשי וסימבולי, את התנועה האמיתית שלו, היה תהליך מאד מרגש.

 המקרה של ד.

בסיפרו "pleasure", (לואן, א. 1970) אלכסנדר לואן משווה בין היכולת לאומר "לא", לבטא כעס, להיות אסרטיבי, להציב גבול -  לבין העור ושיכבת השרירים החיצונית, שהם הגבול שמשמש כפונקציה מגינה כנגד פלישה מבחוץ. במקרה כזה ה"לא" מתפקד מהרבה בחינות כממברנה שמקבילה לממברנה הפיסיולוגית, כמובן יחד עם תמיכה ביכולת להוות מיכל עבור עצמי. עידוד ביטוי של נגטיביות, כעס, זעם וכו, יחד עם בניית תחושת גבולות, יכול מאד לסייע, כמו במקרה של ד.

ד, היא אשה בשנות השלושים המאוחרות לחייה. מה שמאפיין את מבנה גופה, הוא היותו חסר מבנה ברור. בפעם הראשונה שפגשתי אותה, תהיתי כמה מותר לאישה זו להיות, לקבל צורה בעולם. המעטפת החיצונית שלה, בעיקר סביב האגן והטורסו, נחוותה כחסרת צורה, נטולת טונוס שרירים, חלשה, לא חיה ולא מתקיימת באינטגרציה עם שאר חלקי גופה. רגליה לא חלשות, מעט שריריות, אך נראה שאינה משתמשת בהן באופן מלא כבסיס תמיכה עבור עצמה, והיא נשענת קדימה, כאילו שמחפשת תמיכה מבחוץ.  כשהסתכלה עלי בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו היא רוצה להיכנס לתוכי, ליצור בגופי בית עבורה. תחושה זו תאמה את האופן שנהגה להתנהל בעולם, מחפשת באופן קבוע תמיכה ואישור מהחוץ. התארגנות זו יכולה להיות מוסברת על ידי אלמנטים בהיסטוריה שלה.

ד. היא הצעירה והבת היחידה מתוך שלושה, לאב מאד דומיננטי ושתלטן, איש צבא בדרגה גבוהה, שעלה כילד מעירק, ולאם חולנית, ניצולת שואה, שסבלה רוב חייה ממיגרנות ומחרדות. שני הוריה חוו ארועים טראומטיים בילדותם, והאב אף אובחן בשלב מאוחר בחייו כהלום קרב. הוא איש מריר, תוקפני, דורשני וביקורתי. האינטראקציה שלו עם כל ילדיו סבבה סביב תביעות למצוינות בלימודים, בעזרה בבית, ובנטייה לשתף אותם בסיפורי המלחמה הנוראים  שלו, שאלה גם היו הרגעים שזכו למפגש קצת יותר רך איתו. האם, שבילתה מאז לידת ד. רוב ימיה במיטה עם משככי כאבים וכדורי הרגעה, ציפתה שביתה  תשאר בבית ותשמור עליה. תפקיד שד., מילאה עד לגיל מבוגר יחסית. כל תנועה של ד. לכיוון של נפרדות, ולו הקטנה ביותר, כמו רצון לצאת מהבית לחברים, להצטרף לתנועת נוער, פגש האשמות מצד האם בחוסר אמפתיה, כמו : "איך את יכולה לרצות ללכת ולבלות כשאני סובלת ככה..."

ד. היא אישה חלשה, דיכאונית ומאד חרדה. נשואה ואם לשניים, כשההורות מהווה עבורה מקור לדאגה, ביקורתיות והתקפי זעם כלפי אי מושלמות ילדיה. בשנים הראשונות לעבודתנו תפקידו של בעלה היה להכיל את מרירותה וזעמה, ולהרגיע אותה בזמן התקפי הפניקה התכופים שלה. זה גם מה שציפתה ממני, כשהגיעה לכל פגישה מוצפת ממטלות החיים והאמהות. הרפיה לתוך ההחזקה שלי, שלעיתים כללה החזקה פיסית, לא תמיד היתה קלה עבורה, ולא הצליחה למלא את תחושת הריקנות שלה למשך יותר ממספר שעות. לעיתים קרובות הטילה ספק ביכולתי לעזור לה, תמיד עם איכות סמויה  של חשדנות ונגטיביות. נדרש זמן לא מועט לפני שיכלה לבטא רגשות אלה באופן ישיר, וזמן רב אף יותר לפני שהרשתה לעצמה להתמסר ולפתוח את ליבה במחיצתי באופן מלא יותר. למרות שמאד לא אהבה את גופה, היא השתמשה לא מעט בעבודה גופנית במפגשים שלנו ומחוצה להם, כולל עבודת נשימה, קירקוע, ביטוי ופריקה של רגשות כמו זעם, כאב עמוק, תוך יכולת גדלה והולכת לעשות זאת איתי, ולא לידי, ועם יכולת גדלה והולכת שלי להרגיש איתה וכלפיה רגשות עמוקים. בעזרת העבודה שלנו וטיפול זוגי אליו פנו, יחסיה עם בעלה השתנו באופן עמוק, כך שיכול היה להתייחס אליה באופן יותר שוויוני ובוגר. בתקופה האחרונה שינתה א מקום עבודתה והיא משמשת היום בתפקיד שדורש ממנה אחריות רבה.

לפגישה שבחרתי להביא, ד. מגיעה סוערת אחרי ביקור אצל הוריה המזדקנים. "אני לא יכולה לסבול את אבא שלי. הוא מתלונן על דכאון, ושאני והאחים לא עושים דבר עבורו. אני מנסה להסביר לו שהוא זקוק לטיפול פסיכיאטרי, והוא עונה שאף אחד לא יכול לטפל בו חוץ מאיתנו, כי הוא "מקרה מיוחד" עם כל מה שעבר. הוא כל כך תובעני! כל מה שהוא רוצה זה שנעזוב הכל, נבוא להיות איתו כדי שיוכל להמטיר עלינו את כל התלונות שלו. הוא אפילו מתלונן שמ. (בנה של ד.) לא שואל אותו מה שלומו כשבא לבקר." (תוך כדי שיתוף קולה הופך גבוה וחזק יותר, והיא נשמעת זועמת ונואשת). "הוא מטרף! לא אתן לו לעשות לילדים שלי מה שהוא ואמא עשו לי...". היא מתחילה לבכות, בבכי קטוע וחנוק. אני שמה לב שהרגליים שלה נעות בחוסר שקט תוך כדי דיבור. מזמינה אותה להתמקד בגופה, ולראות אם מזהה אימפולס או רגש שמנסה לבוא לידי ביטוי. היא מבקשת לבעוט, עוברת למיזרון ונשכבת. אני יושבת לידה. היא מנסה לבעוט, אבל תנועת הרגליים נראית כמקוטעת, לא מחוברת לאגן,  וגם לא לביטוי שנכח לפני רגע בגופה. כאילו שהמעבר למיזרון, שבא בעיקבות ההזמנה להקשיב לגוף, קטע את הביטוי הרגשי. אני תוהה אם ההתערבות שלי היתה מוקדמת מדי, אבל מציעה לה לנסות להרים את רגליה באויר כשכפות הרגליים ב"פלקס", (שזו תנוחת קירקוע בה האגן נתמך בזמן שהרגליים נטענות, במקרה זה לבעיטות אותן ביקשה לבטא.) אחרי זמן קצר בתנוחה זו, ד. החלה לבעוט תוך השמעת קול, שנישמע כמו תערובת של בכי וזעם, אבל קולה עדיין נשמע חנוק, כאילו  שהטעינה שלה דחוסה בתערובת של כעס, זעם וייאוש. כשנחה, הצעתי לה להתמקד בנשימה, ולנשוף באופן מלא יותר, תוך הוספת קול. די מהר הבכי חזר, הפעם באופן מלא יותר. "הוא עדיין מצליח כל כך להשפיע עלי! גם היא, את יודעת... זה כמו אובססיה... כל כך קשה לי להיות שם ולתת להם להרגיש לא טוב. אני מיד מרגישה כל כך אשמה..." ממשיכה לבכות. "ואני גם עוד פוחדת ממנו...זה כמו בית סוהר!!!!". בזמן שאמרה זאת, החלה להזיז את רגליה בכוח הולך וגדל, צורחת ובוכה, באופן פחות נשלט, יותר ספונטאני, תוך כדי הכאת המזרון באגרופיה. " תעזבו אותי! תעזבו אותי! צאו ממני כבר!!!". אני שמה לב לנשימה שלי, מוודאה שאני נוכחת במלואי עבורה. אחרי כמה דקות היא נרגעת לאט לאט. אנחנו מקיימות קשר רגוע ושקט יותר. אחרי כמה דקות של מנוחה, תוך נשימה שעכשיו נראתה מלאה וזורמת יותר, ד. העלתה את סוגיית הפחד שלה מאביה. "זה כל פעם מדהים אותי מחדש....אני שוכחת שעכשיו הוא איש זקן וחלש. בשבילי הוא עדיין האיש הגדול, המפחיד, החזק, השתלטן והדורשני הזה, המפקד המפורסם שכולם העריצו, ושאני צריכה לציית לו. אני עדיין יכולה להרגיש כל כך בקלות מושפלת על ידו... ". "ועכשיו?" שאלתי. "עכשיו הוא בסהכ איש זקן, שלא מפסיק לסבול..". יכולתי אפילו לזהות מידה מסוימת של חמלה שיכלה לחוש כלפיו עכשיו.

לפני שניפרדנו, הזמנתי את ד. לעמוד, להרגיש את תמיכת הקרקע בכפות רגליה,את עצמה ואת המרחב סביב גופה. לראות אם יכולה להרגיש את גופה ואת המרחב סביבו כשלה, מרחב שאף אחד לא יכול לחדור אליו ללא רשותה. עדיין קשה לה, אבל כמה דקות של תנועה שבאה מיוזמתה בנוכחותי, של כיפוף ויישור הגפיים בתנועת דחיפה, תוך שימוש קל בקול להדיפת האוויר בתנועת הנשימה, עזרו לה לצאת מהחדר  כשהיא נראית כמי ששוכנת קצת יותר בתוך גופה שלה.

עבודה טיפולית בסוגיות שקשורות בתנועה האגרסיבית

כמטפלת באנליזה ביואנרגטית, החשיבה הטיפולית שלי כוללת חשיבה גופנית-אנרגטית, תוך כדי התמקדות בתהליך הגופני – נפשי שנחשף בתוך הקשר הטיפולי.

החשיבה הביואנרגטית מתמקדת בעצמי הגופני-רגשי האותנטי שלנו, שחובק בתוכו את הספונטניות, יצירתיות ושמחת החיים שלנו מחד, ובארגון האדפטיבי-הגנתי שנבנה נוכח אי התאמה במפגש בינינו לבין הסביבה המשמעותית במהלך חיינו. ארגון זה, (הקרקטר), שהוא מבנה רגשי-גופני-מנטאלי, ש"אוגר" בתוכו זיכרונות רגשיים, חושיים ותנועתיים, יוצר מצב פסיכולוגי  וביולוגי של הימנעות מהרפיה לתנועת חיים ספונטאנית.  הוא מתבטא  בשריון של רקמות הגוף  שמתוחזק על ידי מערכות שלילה עצמית כמו בושה, אשמה ושנאה עצמית, ומשפיע על חוויית עצמנו ועל התנהלותנו בעולם. אחד הכלים המשמעותיים בשורשים ההיסטוריים של הטיפול הביואנרגטי הוא החקירה של הקרקטר. (“Character Analysis”, רייך, 1945). בעבודה הטיפולית עם אגרסיה, חשוב לחקור איך התנועה האגרסיבית מראשית קיומו של המטופל נפגשה ע"י הסביבה המשמעותית, ואיך מפגש זה השפיע על מהלך תנועה זו – איפה התאפשר ביטוי שלה, איפה הוא הופסק, ואיזה מעקפים העצמי נאלץ לבנות לביטוי זה. חקירה זו צריכה להתקיים בכל הרמות – פיסית, רגשית, מנטאלית והתנהגותית.חלק משמעותי בתהליך זה קשור להיחשפות אספקטים אלה  בקונטקסט של הקשר הטיפולי , בחלקם דרך העברה, העברה נגדית והזדהות השלכתית.

עבודה גופנית-אנרגטית

כאמור, התנועה האגרסיבית זורמת כלפי מעלה בעיקר לאורך השרירים הגדולים של הגב, דרך בסיס הגולגולת, הקודקוד, ולתוך העיניים והלסת, לזרועות עד לכפות הידיים, וכלפי מטה דרך שריר הישבן והרגליים עד לכפות הרגליים. ככל שגופנו יהיה משוריין פחות, זרימה זו תהיה יעילה יותר.

העבודה הגופנית – אנרגטית כוללת כמה אספקטים, שמתקיימים לא בהכרח בסדר זה:

  1. עבודה על המסת השריון הגופני לאורך הגוף. שריון זה נוטה להיות מאורגן במעין סגמנטים רוחביים, ומטרת חלק מהעבודה היא לעזור , בדרכים שונות, לשחרר סגמנטים אלה מהמתח שעצור בהם ובכך לאפשר לזרימה מחודשת.
  2. נשימה היא התנועה האגרסיבית הראשונה בחיינו, והיא גם הדרך המשמעותית ביותר לתדלק את גופנו באנרגיה. יחד עם זאת הנשימה הוא אחד המנגנונים הגופניים שנוטים להגיב לחוויות רגשיות – להתרחב בתגובה לרגשות נעימים, ולהצטמצם בתגובה לחוויות שמעוררות רגשות קשים, עד כדי השתריינות של מערכת הנשימה. כמעט בכל עבודה ביואנרגטית, ובעיקר בעבודה על אגרסיה, יש חשיבות רבה להתמקד בעבודה גופנית שתסייע בהעמקת הנשימה ובכך בהעמקת החיות בגופנו. ככל שגופנו חי יותר – כך תועצם התנועה האגרסיבית הבריאה.
  3. מכיוון שכל תנועת יציאה החוצה זקוקה לקרקע, עבודה על קרקוע גם היא חשובה בעבודה על אגרסיה.
  4. אחד האספקטים המשמעותיים בעבודה הגופנית הקשורה בתנועה האגרסיבית, היא פתיחת ערוצי הזרימה של ביטוי תנועה זו, החל מהזמנה ל-reaching out, ביטוי של תנועות חזקות יותר, ופריקת טעינה עודפת  שהצטברה בגופנו, כמו כעס , זעם, ביטויי שליליות והצבת גבול שלא קיבלו בעבר רשות לבוא לידי ביטוי.  מבחינה טיפולית יש חשיבות עצומה לאפשר זרימה מחודשת לכעס ולתנועה אגרסיבית שנחסמה. ביטוי זה צריך לקרות גם ברמה הגופנית, אבל גם, ובעיקר, מכיוון שהמקורות שלו תמיד קשורים לקשר –  בתוך הדיאדה הטיפולית.

חשוב לציין שעבודה גופנית כמעט אף פעם לא עומדת בפני עצמה, ותמיד תלווה ותשולב בעיבוד תכנים רגשיים ואחרים שיעלו מתוכה.

אספקטים משמעותיים בקשר הטיפולי

הקשר הטיפולי הוא הפן המשמעותי ביותר בעבודה הטיפולית שקשורה בסוגיות שקשורות בספקטרום האגרסיבי. החל מהאלמנט הבסיסי ביותר של התנועה האגרסיבית, זה של נשימה, השמעת קול ומבט עיניים והושטת עצמי לאחר, דרך ביטוי של אסרטיביות וכעס, עד להתמודדות עם הטווח השלילי יותר של ביטוי זה, כמו זעם, שנאה ואף אלימות – חשוב לזכור שמחוות אלה הן תמיד התייחסותיות. ביטויים אלה, שנחסמו בילדות, נאלצו לשנות את מסלולם בגלל תגובה לא תואמת מהאחר המשמעותי, בין אם תגובה ישירה או עקיפה – כיווץ, הסגת ביטויי אהבה, חוסר כבוד, השפלה, נקמנות, עוינות, שנאה וכו.

מפגש עם הרגשות השליליים – תוקפנות, זעם, שנאה ותחושת מפלצתיות בעצמנו הם אחד האספקטים הקשים והבלתי נסבלים ביותר במסע הטיפולי. חוויה זו ודאי מוכרת למי שעבר מסע כזה (מכירה אותה מעצמי) ולמי שליווה מטופלים שהעזו לגעת במחוזות אלה. לעולם לא נוכל להגזים אם נדגיש, שוב ושוב, את הקריטיות שבאופן שבו המטפל מציב את עצמו מול המטופל בעבודה על סוגיות אלה – עם חמלה, אמפתיה ויחס מכבד, בניסיון לעזור למטופל להבין את מקורות רגשותיו ואת האופן שהם באים לידי ביטוי, ובמתן רשות ועידוד לאפשר ביטוי מחודש של רגשות ומחוות אלה, שהפעם ייפגשו איכות אחרת של מבט, מגע, טון דיבור. עמדה זו קריטית כיוון שאם המטופל שמעיז, כמו צב שמציץ משריון, להרשות לעצמו ביטוי מחודש, יפגוש שוב תגובה דומה ולו במקצת לזו שחווה בעבר - אפילו מידה קטנה של שיפוטיות, יש סיכוי שעצירת התנועה האגרסיבית תוגבר. אם המטפל, בגלל הפגיעות וחוויות העבר שלו עצמו, יגיב באופן מגנה, סדיסטי או משפיל, הוא  למעשה ישחזר בכך את הדינאמיקה ההיסטורית שעצרה את התנועה. 

יחד עם זאת, חשיפה לביטוי של אגרסיה שלילית – זעם, ביקורתיות, ואפילו כעס, הוא רגע קשה עד בלתי נסבל למטפל, בעיקר כשרגשות אלה נוגעות בסוגיות היסטוריות להן הוא עצמו נחשף בכור ההיתוך ההתפתחותי שלו. זה הרגע שבו כישוריו המקצועיים והאינטגריטי שלו, יחד עם יכולתו להכיר ולהכיל את תגובות ההעברה הנגדית שלו, כמו החרדה, פגיעות ופגיעות נרקיסיסטית שלו באים לידי ביטוי ועומדים למבחן. אין זה אומר שהמטפל לא יכול להציב גבול למטופל, או לשתף אותו בתחושותיו למול הביטוי האגרסיבי שלו, אך רק במידה ושיתוף זה יתרום למטופל, ולא ישמש כנקמנות שלו.

הפרדיגמה שוויניקוט מציג במאמרו הכה חשוב "The Use of the Object" לוקחת אספקט זה צעד אחד קדימה. וויניקוט טוען שכפי שיכולת ההורה לשרוד ביטויי כעס זעם ושנאה שמופנים אליו ע"י הפעוט הם תנאי הכרחי להתפתחות וגדילה, הרי שכדי ששינוי אמיתי יתרחש בטיפול, על המטפל להרשות למטופל לבטא רגשות אלה כלפיו, ולשרוד זאת. הוא אומר: "שינויים אמיתיים לא תלויים בעבודת פרשנות. הם תלויים ביכולת המטפל לשרוד את ההתקפות מצד המטופל, מבלי להגיב באיכות נקמנית". (וויניקוט, 1971, עמ. 91).

סיכום

אגרסיה היא אחד הכוחות המשמעותיים שתומכים בהתפתחות בריאה, החל מנשימה, יוזמה לקשר עם החוץ, ביטוי הצרכים והרצונות באסרטיביות, הגנה על שלמות העצמי על ידי הצבת גבולות, ושימוש בכעס להדיפת מה שמאיים על שלמות זו. אגרסיה היא גם כוח שתומך נפרדות בריאה מחד, וקשר אינטימי מאידך.

קיום סביבה התפתחותית שמספקת קרקע חיה וקשובה, בה ההורה (או המטפל) משאיל מעצמו אספקטים הכרחיים לתוכם הילד\מטופל יכול להרפות, הכרחית להתפתחות אגרסיה בריאה.

כשהסביבה , מסיבות שונות, לא מספקת תנאים אלה, בעיקר כשהילד מצופה להפוך את התנועה מזרימה ממרכז עצמו לריאקטיבית לסביבתו, התנועה האגרסיבית הבריאה שלו לא תוכל לבוא לידי ביטוי. במקומה, הטעינה תופנה כנגד העצמי במנגנוני שלילה עצמית, ו\או תצטבר בגופו ותהפוך לכוח הרסני - לזעם, שנאה ואף אלימות.

עבודה עם אגרסיה בטיפול, בעיקר עם הצד השלילי יותר בספקטרום זה, אינה מטלה קלה, ולא פעם מעורר את הטראומות ההיסטוריות שלנו כמטפלים בדיוק סביב אותן סוגיות. עדיין, מכיוון שהאגרסיה הבריאה של מטופלינו, כמו שלנו, ניפגעה כיוון שחסרה את האלמנטים ההתייחסותיים הנדרשים, כדי שתרפיה שעוסקת בסוגיות אלה תהיה יעילה, הכרחי שבנוסף לפאן הגופני-אנרגטי שבתהליך זה, נציב את עצמנו עם האמפתיה והחמלה הנדרשים מול הביטוי של מטופלינו.

ביבליוגרפיה

Lowen, Alexander (1970): Pleasure. Arkana – Penguin Books. N.Y.

Reich, W. (1945): Character Analysis, Farrar, Straus and Giroux, N.Y.

Winnicott, D.W. (1971): Playing and Reality. Tavistock Publications, London & New York.


לקריאה של חלק א', אודות התיאוריה שבין אגרסיה לתוקפנות, לחצי (ץ) כאן

על השתלמות שנתית בנושא התנועה האגרסיבית, בהנחיית ענת גיחון, אפשר לקרוא כאן.

אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר