צור קשר
...Loading...

אומץ, פטיש החוצב הפנימי - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - אומץ, פטיש החוצב הפנימי

הבלוג של גברי

אחרי הפוסט הקודם, שנגע בין השאר בתקופות שאנו מעדיפים לשכוח, או לעשות כאילו שכחנו ולהאמין בזה, עלה בי הצורך לכתוב על אומץ. מילה שכיחה יחסית שגיליתי שמקבלת הגדרה מאד אישית, ולפעמים עצם ההגדרה, כל כך רחבת מימדים, שהיא מאיימת מספיק כדי לוותר מלכתחילה.

כולנו, או רובנו לפחות, רוצים להיות חזקים, מוצלחים, נכונים ולהוות דוגמה למשהו טוב או שומר בעולם, ואם לא שומר, נישמר, מלא ביטחון וכזה שיודע מה הוא רוצה מעצמו ולמה ואיך, הרי חוסר ביטחון הוא לא בדיוק התכונה הכי מרשימה, או זו שתמשוך אלינו את מושא אהבתנו.
ואיך אני התוודעתי לכמה אני נאחז ברעיון הזה? אני הייתי “גיבור גדול” בעבר שלי, הייתי כזה גיבור גדול שדבקתי בצורך להחזיק את הפאסון החזק, המחייך, האוהב והיודע והמבין במהלך תקופה מאד ארוכה בה כלפי חוץ נראיתי בסדר, וכלפי פנים, עולמי הפנימי הלך והתפורר, והתפורר, והתפורר. איפשהו ידעתי שזה יעבור, שזה כבר יחלוף, והבלבול יעבור, והנתיב ייחשף, והכל בסדר, אני חזק, אני חזק מול הסמים, חזק מול החברה, חזק מול החיים. החיים לימדו אותי אחרת.

העניין שאני רוצה לגעת בו, הוא האופן בו מושג האומץ קיבל תפנית רצינית בחיי, והפך לכלי העמקה רציני ביותר בחציבה שלי אל תוך עולמי הפנימי, ואולי אפשר להגיד, החציבה אל תוך הפחד המהביל אל עבר האמונה היושבת מצדו השני.

האמת היא, שהייתה לי תפיסה מעניינת לגבי המושג, כמו הקבלתי את המושג לבריון אגרסיבי העיוור לחלוטין לערך חייו כשהוא שיכור משליחותו למען גאוותו, למען החוויה החיצונית לו, איך רואים אותו בשכונה, או איך רואים אותו בביתו, איך בבית הספר ואיך בעבודה, כמו גיבור על שאסור לו להראות עצוב, עייף, או כואב את כאב החיים או את כאב החברים, ואפילו את כאב העומדים מנגד, כאב הרשעים. וככה סחבתי יום ועוד יום, חייתי על אוטומט, כשאני מחייך לכל הסובבים וכואב לבד ובשקט, כואב וניחלש, כואב ונהיה חולה, ולא מוצא איך ועם מי או איפה לדבר את האמת שלי, את הדברים המשמעותיים לי, ואיך יונג כתב פעם: “בדידות נובעת לא ממחסור באנשים סביבך, אלא מחוסר היכולת לדבר על מה שמשמעותי באמת עבורך”. ולי, לא היו מילים בכלל למה שמשמעותי עבורי, אז היה זה כתחום נעלם עבורי.

במהלך הדרך שלי ברצון ללמוד את עצמי, להתעורר, לקבל ולהשלים עם החיים ולשנות לא מעט דפוסים הרסניים או מעכבים ששכנו בתוכי עמוק בפנים והחזיקו שלטי מחאה שהשינוי הוא לא אפשרי, מצאתי שהיכולת שלי להכיר בחולשות שלי, היא בעצם שממצה אצלי אומץ אמיתי, היכולת לגעת דווקא במקומות הכואבים, השבורים, הלא ברורים או מבולבלים, כנגד כל מה שאי פעם חשבתי, שהרי זה כמעט נישמע כמו לבטא קורבנות ורחמים עצמיים אינסופיים, אבל ההפך הוא הנכון. היכולת לגעת במקומות האלה, לשהות בהם, להכיל ולקבל אותם כדי להתבונן בהם ולהתחיל לפעול אחרת, הן בעולמי הפנימי הרגשי והן בעולמי החיצוני, שם התרחש השינוי המדהים ואולי אפשר להתייחס לזה כמעבר מקורבן הסיפור שלי לגיבור האמיתי, גיבור פצוע אמנם, אבל אדם, לפני הכל, שפחות ופחות מונע מפחדים, שאני כלל לא מכיר, שהשקעתי המון המון אנרגיה פנימית וחיצונית כדי לטשטש באופן קבוע את הכתמים השומניים הדבוקים לנפש של הסיפור שלי, ואת הסימנים החיצוניים העשויים לחשוף את מה שאני אפילו לא מסוגל לבטא ביני לבין עצמי.
העניין הוא שתמיד, בכל שיעור כזה, בוא עשיתי פעולה שלפעמים הייתה מנוגדת לתחושה הפנימית, למהלך הרגיל שאני מכיר, זה קצת כמו להבין שכדי ללכת נגד הזרם המרכזי של חיי, הזרם שתמיד החזיק אותי באותו המעגל, הייתי צריך להיכנס לתוך אותו הזרם, להתבונן בו, להכיר אותו, לקבל אותו, ולפעמים לדחוף קדימה לכיוון המקור, לכיוון הסכר השבור, הגשר חבלים הקרוע, המפרץ הגדול.

לא קל לשים משהו על השולחן שהופך את הבטן ואנו לא יודעים איך נצא מכל העניין, כי כנראה נצא מעט אחרת, ולא קל להחליט לקחת אחריות על עצמינו, שהרי אם ניכשל בעיני עצמינו? מה זה אומר עלינו? אבל לפעמים כמו גוף יוגי, אנרגיה תקועה בגוף, מצטברת עד שהכלי נישבר, עד שהגוף מגיב סומאטית ומקבע את האנרגיה כחלק מהעגלה ההולכת ונהיית רעועה. או דוגמה יפה היא מים עומדים, במיכל, גדול ככל שיהיה, עם הזמן, יתחילו להסריח, להרקיב וכבר לא יהיו ראויים לשתייה.

אז מהו אומץ? נראה לי זה לא קשור בכוח, בכישרון אדיר או במבט מאיים, וגם לא בצחוק, לא בדמעות ולא ביכולת לקום וללכת. ואולי כן, אולי בכולם יחד ועוד ועוד צבעים שכרגע לא עלו על הדף, אבל יותר מהכל, אני חושב שזה היכולת לשהות ולהתקדם אל עבר הלא נודע, אל עבר זה שאנו לא בטוחים אם יהיה טוב יותר או כבד יותר, קל יותר או קשה, אבל דבר אחד ברור והוא שיהיה שונה, ואנו יכולים לסמוך על הכוונה, ורוב הסיכויים שנילמד שיעור גדול על עצמינו כשתגיע איזו תשובה, פתרון או חוויית חיים שונה. ואולי נגלה שדווקא העומס מתחיל לרדת מהעגלה, כמו ניזרק לשדות המלווים את הדרך ושוקע מתפורר בהם ומדשן את האדמה, ואנו ממשיכים קדימה אל משהו שונה, לא מוכר, אופק חדש. בעגלה קלה, נוחה, פחות נוטה להתהפך, מקפצת קלילה גם על הנתיבים הסלעיים וגם בעלייה.

בברכת שבוע טוב,

גבריאל

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

בלוגים נוספים

 קול גלגל המתגלגל - בתהליך
הבלוג של גבריאל פולונסקי
 ציפיות - כשהן לא על הכריות
הבלוג של גבריאל פולונסקי