צור קשר
...Loading...

על אמונה בחוויה הסובייקטיבית - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - על אמונה בחוויה הסובייקטיבית

הבלוג של גברי

אמונה זה משהו מאד אבסטרקטי לכאורה, מדברים עליה במטאפורות ושומעים את המילה הזו המון בכל הקשור להצלחה, אבל הרבה טקסטים מתמצתים על הטבע הפשוט של הגישה אליה, לא יצא לי לקרוא הרבה, אז חשבתי למה לא.

העניין עם אמונה הוא שבדיוק בגלל זה היא כל כך טריקית, וקשה לתפיסה, או האפשרות למסגר אותה לא תמיד משאירה ברירה לפתח אותה לאט או להקשיב לכיוון אליה היא נושבת או מהיכן.

אז אתחיל כרגיל מהמקום שאני בא, שהרי הכי נוח לי לשתף דרך החוויה, וכילד רגיש מאד, ער לתחושות, שלי ושל הסביבה, מצאתי את עצמי בשיחה ראשונה על הנושא בכתה ד בערך בזמן שאני ואמא חנינו את האוטו בחזור מאיזה סידור באותה התקופה. זה לא שלא היה לי רעיון לגבי כל העניין שהרי מגיל קטן ביקרנו בבית הכנסת של הקהילה היהודית בחו”ל והיינו מאד מעורבבים בעשייה. אבל באותו היום, לאחר תקופה שהרעיון משחק לי בראש, הרמתי לאימי מבט ושאלתי אותה האם היא מאמינה? באלוהים? והיא חייכה וענתה למה אתה שואל? מה אתה חושב? ואמרתי לה שאני מנסה, שאני מבין את הרעיון של אלוהים אבל לא משנה כמה אני ינסה, אני פשוט לא מאמין, זה לא עובד, זה לא קיים בי, אני לא מסוגל. ואני יודע היום מהיכן זה בא. שהרי אנו רואים וחווים לא מעט משברים וזוועות בחדשות, בעיתונים, תאונות דרכים, רוע אנושי, שואות המתרחשות בעולם ומלחמות בין עמים, וכמובן שלא יכולתי לנכס דברים כאלה לאלוהים. אם הרעיון שקיים בי הוא הצורך האנושי באהבה כחלק מהחיים, הייתה התנגדות חזקה מאד בין החוויה שלי את ה”עולם” למה שאני חושב שאמור להתקיים בעולם בוא שורה האלוהים. והיא, בפשטות אמרה לי, לא יודעת אם הייתי מכנה אותו אלוהים בהכרח, אבל אני מאמינה שיש סביבנו אנרגיות שמשפיעות עלינו ועל העולם, אבל זה בסדר להאמין במה שאתה מאמין כרגע וחש, כל אחד מאמין במה שעובד עבורו ובדרך שלו. ואני הרגשתי הקלה. האפשרות לוותר כליל על השאלה הזו הייתה עבורי הקלה גדולה. אבל לא שם תם העניין.

בעקבות חוסר הקבלה שלי את עניין האמונה, מה שבעצם צמצם אותי למימדי הגוף הפיזי שלי אפשר להגיד, גם צמצם את כולם לגוף הפיזי שלהם, ולהצטמצם לרמה הרגשית שלי גרידא, נטול עקרונות רוחניים לחלוטין, הפך את חוויית החיים ללא רק מצומצמת, אלא כבדה, ומהכבדות הזאת, עם הזמן, התחלתי לחפש לברוח, לברוח דרך אנשים, דרך מעשים, דרך דפוסי התנהגות ותרתי אחר אקשן, עם הזמן הפכתי מכור לאדרנלין הזה, בין אם חיובי או שלילי, עם נטייה לשלילי, לתחושות של התנגדות, מרדנות, התנגחות בחיים, ובאנשים, עד כי מצאתי את הסמים שפינו מקום למשהו אחר, אך גם זה הוביל בסופו של דבר לתחתיות.

העניין הוא, שאף פעם לא חשבתי על האופציה לכבס את מושג האלוהים, כמו לקחת אותו, לשים אותו בדלי מלא אקונומיקה, לבטל כל רעיון שיש לי לגביו הנובע מהחוויה החיצונית לי, ולאט לאט להתחיל לחקור מהמקום שלי את הרוח שמאחורי הדברים, להבין איך אני מבין את הכוח הזה, להבין איזו השראה אני יכול לאמץ מאנרגיית החיים לפני שאני מתנגד למה שניסו למכור לי, לשכנע אותי, לכפות עליי או לומר לי שנכון עבורי. וזו לכשעצמה מהווה פריצת דרך, ההבנה שאני יכול להחליט מה לצרוך ולמה, להתבונן, ולהבין על מה זה יושב, ובעצם להתחיל לפתח את ההבנה האישית שלי לגבי הרעיון הזה, בחתירה אל מה שעשוי להיות הביטוי האמיתי של השינוי שהייתי רוצה לראות סביבי ובתוכי, הבנה שבעצם מנתקת אותי מהניסיון לתקן את העולם, או לקחת אותו על כתפי, או לשפוט או לבטל אחרים, להשוות ולחפש מה לא נכון מסביב במקום להיכנס פנימה ולהבין כיצד אני יכול לייצר לעצמי חיים יותר שלווים. המסע לא פשוט והרבה פעמים מתעוררות שאלות מטלטלות, תובנות מטלטלות, או ההבנה שהיות חלק גובל בקורבנות, קורבנות פנימיים, קורבנות חיצוניים, הבנה של איפה והיכן אני באמת רוצה וצריך להיות על מנת לממש את עצמי, ויותר מהכל, לפגוש את הפחדים המונעים ממני את הצעד הבא, ולהבין איך אני בונה פעולות קטנות יומיומיות שיובילו בסופו של דבר אל המטרה או החזון לכיצד הייתי רוצה שייראו חיי.

בתוך כל זה גם יש את אחת ההתמודדויות היותר טריקיות, של איך אני נישאר בן אדם בתוך כל זה, איך אני לא שם את כל האחריות על רוח התקופה וממשיך בעצם לעשות את המאמץ המתמיד המהווה את החלק שלי בסינרגיה עם כוח החיים העשוי להיקרא אלוהים, ויותר מזה, אלוהים כמיטב הבנתי האישית, כשהמציאות לא פעם מושכת לכל מיני כיוונים, ואם להגיד את האמת, לכלל החברה לא תמיד קל לקבל את השונה, המוזר או הפחות מתאים לתבנית ברורה שמאפשרת “להם”, הסביבה, ידיעה יציבה לגבי פני הדברים.

העניין הזה קיבל אצלי בוסט רציני כשנתקלתי בתיאורית הארכיטיפים של קארל גוסטב יונג, אדם שמלכתחילה הזדהיתי איתו בכמה רמות חוויה כשלמדתי עליו בלימודים. בגדול, וממש בקצרה, הוא היה פסיכיאטר נודע, מצליח, האדם שהיה אמור לרשת את כיסאו של פרויד, אך ירד בתיאוריה שלו לרבדים עמוקים יותר, מה שפחות התאים לפרויד ומה שפרויד חשב, וכנראה בצדק, כמה שעשוי להתאים לרוח התקופה כחברה ולקבל רעיונות שהקדימו את זמנם כנראה נכון לאותם הימים, ויונג בשלב מסוים ניכנס למצב אותו קוראים פסיכוזה, אך מצא את התנאים והיה בו את הידע כנראה להבין שיש שם גם התעוררות, אך התעוררות הדורשת מיפוי עדין וסתגלני. וכך החל לנתח את חוויתו ולקחת רשמים. עוד משהו שאני מאד מזדהה איתו מהמקום בוא אני בא, מה גם שבתורות השמאניות ובשבטים ה”פרימיטיביים” יותר המאמינים ברפואה שמאנית, בדרך כלל, אותו הפצוע שהבריא ממחלה קשה, הוא בעצם אותו אחד שמצא את הניסיון ויכול להפוך אותו לאבן דרך, ולמצוא דרכו את האפשרות לריפוי, לעצמו וסביבתו.

ולגבי תורת הארכיטיפים, אנסה לזקק זאת כאן בקצרה כפי שאני מבין אותה עד היום. ולפי יונג, אנו, כחברה על ציר זמן ברור, הולכים ומתפתחים עם כל דור ודור אל עבר מורכבות גדולה יותר, אבל שלימה יותר, הם מבחינת היסטוריה והן מבחינת תרבות ותודעה, שבה בעצם, מידע לא הולך לאיבוד, אלא אנו כולנו כנהרות קטנים הזורמים כולם אל מעיין ענק ומשותף השוכן במעמקים, ובעצם דרך עבודה עצמית, כולנו עשויים לגשת אליו (המעיין) ולשאוב השראה לגבי מה שאנו רוצים או צריכים, בין אם זה לפתח כישורים, אפשרות להחלמה, להעיר חלקים בנו אשר רדומים, או להבין יותר מי אנו על כל החלקים המרכיבים אותנו כספקטרום אנושי ורוחני. או במילים אחרות, הכל קיים בנו, אך לא בדיוק פיזית, ואנו צריכים למצוא את הדרך להתחבר לכוח החיים ולמצוא, או להיזכר במי שאנו עשויים להיות.

וכדי לתת דוגמא אתייחס לאלוהים כארכיטיפ, ולכוונה שכל הארכיטיפים קיימים בכולנו, מעצם ההיסטוריה הרוחנית אותה אנו חווים כמאגר אנושי. זאת אומרת שאם ניקח כל דמות או טייפקאסט שקיים בחברה שלנו, נשאב ממנו השראה ונילמד אותו, נוכל ללמוד ולהבין יותר על עצמינו, ארכיטיפים כמו איש פיננסים, כדורגלן, סופר, צייר, מכור, קמצן, מטפל, מטופל, אמא, אבא וכלה בכל דמות הקיימת בהיסטוריה התרבותית בין אם בדתות ובין אם במיתולוגיה כמו ארכיטיפ האם הגדולה, גיבורי על למיניהם או אדם מפורסם המהווה לנו דוגמה למשהו שהיינו רוצים בנו או כחלק מאיתנו. אנו נוכל לגלות דרך התבוננות בו, מה אנו רוצים למצוא או להנביט בעצמנו, או להיפך, למה אנו מתחברים אליו ואיזה חלקים אנו מפספסים בנו מעצם ההזדהות שלנו לאותו הארכיטיפ.

ואם נתייחס לארכיטיפ האלוהים למען העמקת ההבנה של הרעיון, שהרי רעיון האלוהים קיים בכולנו בדרך זו או אחרת. לצורך העיניין, גם אדם שיגיד באופן גורף שהוא לא מאמין באלוהים, הרי שכדי לא להאמין בו, קיים בו רעיון האלוהים מעצם היותו חלק ברשת האנושית, חלק במאגר כולו, אבל התנגדויות לרעיונות הביטוי שפגש הוא בחייו לגבי אותו המושג, אשר נובעים בדרך כלל מהתפיסות הקיצוניות של דת ותרבות, מונעות ממנו לגעת במקום הזה בחופשיות ולהנות מהמתנות העשויות להיות טמונות באותו המרחב, שבין אם ניקרא לו אלוהים, כוח החיים, אנרגיית צ’י כפי אצל הסינים, או 'וואטה' כפי שמכנים בתורות היוגיות, הרי שזהו בדיוק האפשרות להתאהב במה שריק בתוכנו ובעולם סביבנו, לקבל את הדברים כמו שהם, להפסיק לנסות למלא את החורים בכל זבל שניקרה בדרכנו, ולהתחיל להכניס במרחבים האלה את מה שאנו מאמינים שבאמת ימלא את חיינו בבריאות, שלווה, אהבה, ויותר מהכל סיפוק, שהרי בדרך כלל, הסיבות להתמכרויות, התנהגויות שליליות, שחזור של טראומות, תקיעויות ושיחזור של חוויות שאף פעם לא עבדו בשבילנו, בעיקר במערכות יחסים, בעיקר נובעות מהצורך שלנו למלא את אותו החלל במה שכבר מוכר לנו, ונוח לנו, הרסני או מחליא ככל שיהיה, שהרי רק חוויה מתקנת עשויה להביא שינוי ממשי בתפיסה ולהוביל להתרחבות.

אז בעצם, למה לא להיות פתוח להכל, ולהבין שקיימת חכמה אדירה בכל מכל, ואנו רשאים לגעת ולטעום, לחוש מה מרגיש ואיך, ולאמץ לעצמינו את מה שעושה לנו ולסובבים אותנו טוב. להבין שכל צורות הביטוי הן סבבה, שהן רק מעשירות את חוויית החיים, מאפשרות לעוד חלקים בנו לקבל ביטוי, ולצמצם את הפיצול החברתי, המתחיל מבפנים, מבפנים של החוויה הסובייקטיבית, האישית, למה לא להיות השינוי אותו אנו רוצים לראות? למה לא לממש חלומות? ולמה לא להאמין שגם הבלתי אפשרי עשוי להפוך לאפשרי עם מעט נכונות וכיוון. ותקראו לכוח הזה איך שבא לכם, אותו הכוח הזורם החוצה מאיתנו ובהכרה בו אנו מתערבבים עם הגדול יותר ופותחים פתח רחב יותר ללמוד מהחיים סביבנו כבמה אחת גדוה וענקית המזמינה אותנו להטיל ספק בכל דבר שמעורר בנו כעס, בוז, אהבה, נחמה, ולהבין שאלה רק תחפושות שהעולם הפנימי שלנו זורק על דמויות בדרמה האישית שלנו, וכך להפתח יותר להבנה, אמפתיה, אהבה שאינה תלויה בדבר מעבר לכוח החיים, והמתים, ומתוך כל זה להיכנס יותר לקבלה עצמית, קבלה של האותנטיות האישית והחיצונית, בלי הצורך להאמין שרק אני יועד מה נכון, או שמה שנכון עבורי נכון גם עבורו או עבורה, שהרי בדרך כלל, כשאנו מקבלים השראה ממישהו לשינוי פנימי בעצמינו, זה קורה רק דרך הדוגמה, דרך היותו מספיק אמיתי עם עצמו, כדי שרוחו תעשה “חשק”, ולא בגלל שהוא אמר לנו מה נכון עבורנו, וכמטפל, אני חושב שזה אחד העוגנים החשובים במקום הזה בו אי אפשר למכור שינוי, שהרי אפשר רק לאפשר לו לקרות באדם המוצא נכונות, ומעט אומץ.

מורה בתחילת דרכי פעם אמר לי משפט בודהיסטי שיונג הרבה לגעת בו המלווה אותי לא מעט בדרך ואומר:

“כשאתה לא חושב על טוב, וכשאתה לא חושב על רע, מהן פניך האמיתיות, לפני שהכרת את אביך ואת אימך?”

שבוע טוב ופורה לכולנו.

גבריאל

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

בלוגים נוספים

סמלים סמלים עלינו נופלים
הנבואה היונגיאנית - הבלוג של גבריאל פולונסקי
תרגיל בחופש - כפי שאולי לא חשבנו עליו
הבלוג של גבריאל פולונסקי
 חרדה - אמת או שקר?
הבלוג של גבריאל פולונסקי