צור קשר
...Loading...

אני עומדת במרכז - הבלוג של שירלי כהן

של מי הגוף הזה לעזאזל? היא שאלה כאילו נפגשה בו לראשונה. 
אני כבר לא מכירה אותו. לא זוכרת אותו כזה.
איך כזה? שאלתי בסקרנות.  
נו את יודעת, 
הפער הזה בין הגוף שלפני הכימותרפיה והניתוחים והגוף שאחרי,
הוא לא אותו גוף.

ואני כבר לא אותה אני.
את מבינה? אני כל-כך עייפה.
קשה לסחוב את עצמי. קשה לי להתעורר מהבועה העייפה שאופפת אותי.

את יודעת היא הוסיפה, פעם אהבתי לגעת בשדיים שלי. כפות ידיי הצליחו להרגיש את הנימים הכי עדינים שלהם.
פעם הם היו חמים למגע.
אצבעותיי טבעו בתוכן בים של רכות. 
אבל ביננו, מי חשב על זה בכלל ברזולוציה כזאת?
זה מסוג הדברים שכל-כך טבעיים לנו, 
כמו נגיד שיש לנו זרת או ריסים על העפעפיים, הם שם ואנחנו כאן.

היום הם רק עומדים שם זקורים, גאים, כמו היהלום הכי מלוטש שעל הכתר. 
כמו שני גביעי ניצחון. קרים כקרח. זרים לעצמם, לנו, נעדרי תחושה.

כף היד היא היחידה שמרגישה את עצמה כאשר היא באה במגע עם השדיים,
אך לא השדיים שבאים במגע-יד.
לא, הם אינם מרגישים דבר.
זה כה מוזר היא אמרה בעצב.
כה מוזר.

אפילו העור שלי איבד מאורו. הזדקן מכל מה שעברתי. כה עייף. 
אלוהים, מי זו שניבטת אליי מן המראה?

המראה, אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה, היא לא מסתירה דבר, אין לאן לברוח.  
היא משקפת את כל מה שקשה לי לראות בעצמי.
את כל הצלקות ששורטטו בצורה כה גרפית ובמיומנות רבה שמעלות המון רגעים מעוגנים גוף.

ובכל זאת, האם יש חלק בגוף שלך שאת אוהבת, שאלתי?
לא יודעת, היא ענתה בעיניים מהוססות.
אני חושבת שאת כל ההוויה שמגיעה עם חוסר שלמות.
אני אוהבת את מי שהפכתי להיות. 
סוף סוף לא כזאת מושלמת. לא כזאת זמינה, לא תמיד נגישה, לא כל-כך יפה, מחוספסת וטועה. 
כן, אני בעיקר אוהבת את חוסר השלמות שבאה עם חוסר הריצוי.

לחוויה הזאת שלך יש מקום בגוף? שאלתי. 
כאן. היא מצביעה באצבע דקה. 
במרכז בית החזה. איפה ששוכנים הפחדים הכי גדולים שלי. 
שם, במרכז הזה, אני עומדת. 
סוף סוף במרכז.



בלוגים נוספים

אם לשיער היה ערך הוא לא היה גדל בתחת – תיאור מקרה
לא ברור לי ממה אני חרדה יותר, היא אמרה בכעס, מהטיפול הכימי או מהאפשרות שאאבד את השיער? "אני מעדיפה להיות סגורה בבית מאשר לתת לך או למישהו אחר לראות אותי עם קרחת" - אפשר גם אחרת, הבלוג של שירלי כהן
ההתחלה, לפני שאני מטפלת אני קודם כל מטופלת.
תמיד אהבתי פסטיבלים, הצבעים, הבחירות המגוונות, הסדנאות, התנועה, המוזיקה, האנשים הפתוחים המזמינים ומעוררי ההשראה. הכל הקסים אותי, סחף אותי בתוך ים של מידע והשראה.
הגברים בוכים בלילה - הבלוג של שירלי כהן
אני רוֹצֶה לבכות אמר בקול חלש, אבל, אני לא יכול. את מבינה, נכון? הגברים אינם בוכים ביום