צור קשר
...Loading...

אפשר לחיות באמת? הבלוג של יפעת פרס

אפשר לחיות באמת? חלק שני

***מלחמת הגוף על העצמי האמיתי***

וכשאנחנו לא מקשיבים, לא אמתיים, מזייפים, מרצים, מעמיסים- עבודה, רגשות מודחקים, אוכל, מתח. כשאנחנו לא 'אנחנו', כשאין אפשרות ללכת לכיוון אחר, כשיש הרבה גדרות עם שלטים של 'אסור', 'זה לא', 'סכנה' , 'אין כניסה', יש מצוקה בגוף.

אם יש לנו "מזל" הגוף שלנו יצא למלחמה. ה"צל" שלנו , כל מה שאין לנו קשר אתו, לפעמים מגיח מהחושך אל האור בדמות של מחלה.

מחלה שמביאה בעוצמה קדימה את כל החלקים האסורים.

את הנזקקות והתלות,

את החולשה,

את החרדה והבושה,

את חוסר השליטה.

היא מנסה להוציא אותו החוצה

את מה שהתחבא.

המחלה הזו נחווית כאויב מר,

כגורל אכזר.

החלק ה"מואר", ה"מסיכה" ה"אני"

נלחם בה, שונא אותה , בז לה

חווה אותה כבגידה.

ויש מלחמה.

בין האני הרצוי והצל המצוי.

מלחמה של חושך ושל אור.

אבל החושך, המחלה הזו, מנקודת מבטה

היא הגיבורה, היא זו שלא וויתרה

היא זו שבאה להגיד- יש כאן זיוף,

יש כאן חיים שלמים, לא אמיתיים.

היא זו שקוראת לכל החלקים כולם

לבוא, היא עושה להם מקום.

אם תפגוש שם מי שיהיה מוכן,

לראות את הטוב שבה, את השליחות שלה,

לעיתים היא תירגע, אם היא

תרגיש שיש לה מקום ויש לה תכלית

היא תוכל לצעוק פחות חזק, תשקיט.

אבל- היא אף פעם לא תלך ממש

יש לה תפקיד בעולם

היא באה

להציל,

להעיר

 את העצמי האמתי.

**המחלה שלה**

 לפני המחלה הזו ולפני האירוע הגדול שקדם לה מסתבר שהיא חשבה שהיא הכול יכולה.

אומניפוטנטיות- היא שמעה את זה פעם ראשונה אצל המטפלת שלה. "יכולת כל"- תכונה של מי שיש לו כוח אבסולוטי, בלתי נדלה וללא גבולות. כביכול.

זה לא היה חדש לה שהיא חזקה, ויציבה. היא יודעת וזכרה את כל הפעמים שאמרו לה "לא מתאים לך להיות עצובה".

היא הייתה צריכה לדעת הכול, להתמצא, לפתור. הידע אצלה, גם התקווה. כשראו אותה תמיד אמרו "כמה את חזקה, מרשימה, מלאת ביטחון עצמי".

היא לא ידעה. היא מבפנים לפעמים הרגישה שהיא עדיין ילדה, שהעולם גדול עליה, שזה כמו משחק, אבל עם המון מאמץ, שלה.

אז לפני האירוע הגדול שלה, היא הייתה בטוחה שהיא הכול יכולה. היא ידעה בדיוק מה הולך לקרות, איך היא תגיב, הכול היה מתוכנן לפרטי פרטים. הייתה הרבה עבודת הכנה אבל היא עשתה באמת כל מה שאפשר. תשעה חודשים היו לה.

בזמן האירוע היא בשום אופן לא יכלה לקחת בחשבון שמשהו ישתבש. היא הלכה עם התוכנית שלה למרות שהאמת היא, שכמעט מיד התחילו סימנים. אם הייתה מוכנה לראות אותם אולי היה נחסך ממנה השוק.

אבל אם היא הכול יכולה אז גם ללדת זה בשליטה שלה.

הרבה הרבה שעות אחר כך היא הייתה מרוסקת. מדממת פיזית ונפשית

הייתה לה תחושה ששברו אותה. של תבוסה. היא פגשה את הצל שלה שם. אבל היא לא רצתה.

להודות, להשלים -שלא הכול, שלא תמיד היא.

זה הרגיש כמו תאונה,

היא התנגשה בעצמה.

הצל שלה שלרגע היה באור – החולשה, החוסר אונים, האנושיות, הפגיעות, הקטנות,

הוא לא וויתר לה.

אם לא כך אז כך.

היא חלתה. שלושה שבועות אחר כך היא חלתה.

כרונית. אוטואימונית. מסוכנת. לא הפיכה.

הצל הוא כאן.

תראי הוא צועק, תראי אותי. עשי לי מקום

בך.

באתי להציל אותך,

ממך.

"מאוחר יותר אגלה שכל המחלות אף האכזריות שבהן, הן צורה של ראווה. בבסיסן יש מחאה נגד מחסור באהבה, ואיסור על כל מילה או מחווה שיעידו על המחסור הזה. הסוד שלא נאמר, שלא מובע במילים, יכול להפוך למחלה. הנפש הילדית החנוקה באיסורים מסירה את ההגנות הגופניות ומניחה למחלה להיכנס כדי לתת לה הזדמנות להביע את הייאוש. המחלה היא מטאפורה. היא מחאה של ילד שהומרה בייצוג. "

"ריקוד המציאות" – אלכסנדר חודורובסקי

** הדיכאון של אביגיל**

"הכי היא לא יכלה לסבול כשרציתי אותה" היא מספרת לי. רק אל תבקשי אותי – לא ביום , לא בלילה.

אל תהיי תלותית, ילדותית, אנושית.

היא למדה להסתיר, שוכבת במיטה, נוטשת את עצמה. לא קמה אליה.

לא קוראת בשמה. "אמא" מילה ריקה, עקרה.

לאט שנאה את עצמה. תיעבה את החולשה, את הפחד,

את הכמיהה לחיבוק לקרבה. היא הגעילה את עצמה.

כל כך הרבה ממנה נשלח לחושך שבגיל 19 היא כולה הפכה לחשכה.

דיכאון עטף אותה, ללא הפוגה. היא הפכה לנזקקת, תלותית באמת. לא מתפקדת.

כל החלקים שלה צועקים= עשי לנו מקום, אנחנו כאן, תראי.

הדיכאון שלה לא השאיר להם ברירה,

עכשיו יש לה שם עם מחלה,

מחלה עם שם

ואישור מהרופא להיות זקוקה.

***מצאנו עצמי אמתי ומה עכשיו?***

העצמי האמתי הגמיש-

"האמת מגיעה בגלים. אנו בוחרים חלק מהם, או שחלק מהם בוחרים בנו, כדי לבלות עמם זמן. אנו מסובבים אמת (מערכת אמיתות) לכיוון זה או אחר, והולכים מסביבה, רואים אותה ממספר נקודות מבט, פרופילים שונים. לעתים אמת נראית גדולה מאוד, אך היא מתכווצת ככל שאנו חיים עמה. היא לא מגיבה היטב לכביסה. אמיתות שלא יחסנו להם חשיבות רבה יכולות לצמוח, ואנו עשויים לצמוח איתן. ישנם אינספור פלירטוטים עם אמת זו או אחרת, כיף לזמן מסויים, התרוממות רוח במשך זמן מה. לפעמים ישנם זחווגים טובים- אמיתות שתומכות בנו ומפתיעות אותנו במשך עשרות שנים. מערכת אמיתות טובה מאפשרת לנו להמשיך לסובב את הזהויות שלנו. כל אחד מרגעי האמת מאפשר לנו לחוות היבט נוסף של מי שהננו (או שאיננו). לעבוד על האמיתות שלנו משמע לעבוד על הזהויות שלנו (ולהפך), כמו קדר או פסל. "

מייקל אייגן/"תחושות מוות נפשי"

****תפילת העצמי הכוזב****

"בקשה לנס"-

"אני מבקש שתעשה אותי אהוב. אהוב כשאני קם בבוקר, ואהוב כשאני ישן. אהוב כשאני אוכל, ואהוב כשאני הולך. אהוב בלי סיבה. אהוב ללא הצדקה.

אני רוצה להיות מקובל. אני רוצה להיות שייך. אני רוצה להיות עטוף. אני רוצה להיות מנושק. אני רוצה להיות מישהו שאליו העולם נמשך.

אני רוצה שיראו עלי. שיגיד כל מי שרואה אותי ברחוב: "פה גר ילד אהוב".

יאיר כספי/ "הילד שכמעט הציל את אמו" 

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה. 

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

בלוגים נוספים

אם לא ניקח בחשבון - הבלוג של יפעת פרס
וכיום בהבנה שהמוות הוא חלק מחיי, כמו שהוא חלק מחיי כולנו.
הדרך בחזרה לעצמי
הבלוג של יפעת פרס
הודו - המטפלת הראשונה שלי. הבלוג של יפעת פרס
הודו הייתה המטפלת הראשונה שלי. היא טיפלה בי יפה – היא אהבה אותי, חיבקה אותי, אפשרה לי לזוז לאן ומתי שרציתי, היא נתנה לי חירות, הרשתה לי שמחה ותמיכה.