צור קשר
...Loading...

אצלי זה יהיה אחרת- הבלוג של יפעת פרס

אצלי זה יהיה אחרת

רק בגיל 28 היא הבינה שהוא תמיד כעס על כל דבר ובכל מצב. היא עלתה בחדר המדרגות האפלולי והצר, כל הדרך לקומה חמישית ברגל. היא הרגישה את הלב שלה דופק ואת הבטן מכווצת. היא עלתה אבל בכלל רצתה לרדת, לברוח משם.

היא דפקה על הדלת וכבר יכלה לדמיין את הפנים שלו כשתגיד לו. היא כל כך הייתה צריכה חיבוק, מישהו שירגיע, וידעה שעליה לצפות לדבר ההפוך בדיוק. הוא יצעק, אולי יקום וינופף בידיו. הוא לא ישאל לשלומה, לא יתעניין במה שעובר עליה עכשיו, דקות אחדות אחרי שזה קרה. לא.

היא החליטה כבר, היא רק תגיד לו ותלך.

היא נכנסת וזיכרון ישן מלפני 12 שנים כמו בועט בראשה. אז, היא נכנסה חיוורת בדלת, היא ישנה אצל חברה וקמה רואה הכול שחור. את הדרך הביתה עשתה בזחילה. כשנכנסה ידעה שהוא שם אבל הכול היה עדיין שחור. שחור בעיניים ולבן של רוח רפאים בפניה. הוא כבר התחיל להתרגז ולצעוק, המזל היה שהיא הייתה שם, הפעם, סופסוף צועקת עליו "תראה את הילדה, היא תיכף מתעלפת". היא תפסה פיקוד והצילה אותה.

לא היום. היום היא נכנסת, והוא שם. היא אומרת משפט אחד מהיר שמתחיל ב"הכול בסדר, כולם בסדר" וממשיך ב"עשינו תאונה קשה, האוטו למטה וגם הן". היא צריכה חיבוק ותחושה חזקה של תיעוב עולה במעלה גרונה כשהוא מתחיל לצעוק "מה, ואיך, ולמה".

היא מסתכלת עליו ואומרת "אני בת 28 ונמאס לי לפחד ממך. כל רגש שלך מתורגם לכעס. אתה כועס במקום להיבהל, כועס במקום לדאוג, כועס במקום לפחד". היא מסובבת את הגב ויורדת כל הדרך למטה, נשבעת לעצמה בפעם המיליון – אצלי זה יהיה אחרת.

בגיל 33 היא אצלי. לא מבינה מה קורה לה. היא לא מפסיקה לבכות, אכולת אשמה, מלקה את עצמה. היא אומרת לי "זה כאילו אצלי בתוך הוורידים, הכעס הזה" יש לה תחושה נוראית שאין שום אפשרות להיות אחרת. איך זה קורה לה? היא יודעת מה לא נכון, היא יודעת מה היא רוצה להיות, היא נשבעה שלא תהיה כמוהו. אז למה?

יותר מכל מפחיד אותה להיות כמוהו. והנה היא אט אט הופכת הוא. הכעס משתלט ותוקף, ללא שליטה. כשאנחנו מביטות וחוקרות את כל הרגעים שבהם היא מתפרצת בכעס, היא מבינה שגם אצלה זה כך – גם היא כועסת על הכול, גם היא לא יודעת לזהות חוסר אונים, עצב, ייאוש. כל דבר שקורה אחרת ממה שציפתה, כל אירוע חריג בנוף היומיום, כל סטייה – מעוררים בה זעם.

כשהיא מספרת לי עליו עוד ועוד במהלך המפגשים שלנו אני רואה כמה רחוק הלכה ממנו. אני מפצירה בה להסתובב אחורנית לרגע, הפעם כדי להכיר בכול מה שכבר שינתה, בכול מה שהצליחה להביא אחר וחדש לה ולמשפחתה. ההכרה הזו נותנת לה נשימה. כן, היא לא רק "רעה" ו"קשה". בבריכה של חוסר, אין מים להרוות את מי שמולך. זו בריכה של רגשות אנושיים ואנחנו ממלאות אותה במה שחסר או לא היה מספיק ממנו – בעיניים רכות, באמפתיה, בקבלת האנושיות שלה, בהסכמה להיות עלובה, בהסכמה להיות טובה.

לתת משהו שלא נתנו לך אף פעם זה הדבר הקשה ביותר בעולם. ליצור יש מאין רגשי זה לגדל את עצמך מהתחלה. התהליך הראשוני הוא למלא, למלא, למלא. כדי שתוכל לתת את מה שחסרת, אתה צריך למצוא את זה עבור עצמך. להעניק לך. רק אז תוכל להעביר את זה הלאה.

"ההגנה על הילד הפנימי הפגוע היא הדרך להפוך להורים חדשים לעצמכם. היא אפשרות לילד שבכם להשיב לכם את ה'אני' העצמי האמתי שלכם. ההיתרים החדשים וההגנה שאתם מספקים לילד הפנימי שלכם יהוו את גרעין ההתנסויות המתקנות".

ג'ין אליסלי קלארק וקוני דאוסון, מתוך "השיבה אל הילדות" מאת ג'ון בראדשו

יש לה יותר לתת עכשיו: יש בה חמלה, היא מרגישה, ורצון להיות קרובה, ועמדה יציבה ובטוחה יותר בעולם. יש בה אהבה ורכות. תמונת החיים שלה מתבהרת. פעם היא הייתה כמעט שחורה. אבל מאיזושהי סיבה, איתה זה אחרת. דווקא איתה, הראשונה שלה, זו שהפכה אותה לאֵם, זו שלה היא ציפתה כל כך, ושמחה בה ללא גבול. דווקא איתה זה לא מרפה – הכעס, הזעם, התגובות הקיצוניות, איבוד השליטה, והאשמה שמותירה אותה מרירה ומרוקנת מכוחות ומתקווה בכל פעם מחדש.

"אני רוצה שזה יהיה אחרת. אני הבטחתי לעצמי שאצלי זה יהיה אחרת. איך זה שהרבה משתנה אבל לא זה? איך זה שאיפה שהכי חשוב והכי כואב זה לא משתנה?"

"כאשר אנחנו חושבים על רווחת ילדינו, אנחנו מתכננים להעניק להם כל מה שהיה חסר לנו [...] ואז, כאשר נולד הילד הראשון, אנו ניצבים בפני המציאות: הורות היא הרבה יותר מאשר חלום של אהבה[...] יש ימים שאנו מוצאים את עצמנו עושים בדיוק מה שנשבענו שלעולם לא נעשה[...] או שאנו מוותרים. עלינו ללמוד מיומנויות חדשות, ולא פעם אלה מיומנויות שלא למדנו במשפחות שמהן באנו."

ג'ין אליסלי קלארק וקוני דאוסון . מתוך "השיבה אל הילדות" מאת ג'ון בראדשו

מה אנחנו עושים כשאנחנו מכריזים שלא נהיה כמותם? כמו ההורים שלנו?

קודם כל אנחנו מתרחקים מהם. מהרעיונות שלהם, מהתפיסות שלהם, מהדפוסים, מההתנהגויות, מהתגובות, מהאמת שלהם. במקומות מסוימים זה מצליח – במקומות מסוימים אנחנו רק צריכים להחליט. להבין מה לא ולעשות את מה שכן. היא יכולה, למשל, להחליט שהיא כן מבקשת סליחה אחרי שפגעה. והיא יכולה להחליט שלא משנה מה, היא תאמר לה שהיא אהובה. והיא יכולה להחליט להשתולל ולצחוק ולרקוד איתה. היא יכולה להחליט לחבק אותה אחרי שנפצעה למרות שהכעס עוד בתוכה. וזה קורה. זה מצליח.

אבל להחליט לא לאבד שליטה איתה, לא להגיב חזק, לא לעשות ולהצטער – זה לא עבד לה.

היא הלכה כל כך רחוק ממנו והגיעה לאותה הנקודה. היא כל כך רצתה לא לכעוס עד שהיו לה התקפי זעם אדירים. היא כל כך רצתה לא לשנוא עד שהמחשבות שלה הפכו רוויות רעל, היא רצתה להיות רכה וחשה עצמה כמו מפקד בצבא.

"מחקרים בתחום התפתחות הילדים מראים שלביטחונם של ילדים בקשר עם הוריהם יש קשר הדוק להבנה של ההורים לגבי החוויות שהיו להם עצמם בשלבים מוקדמים של חייהם. בניגוד למה שרבים חושבים, החוויות בילדותנו אינן קובעות את גורלנו. אם הייתה לכם ילדות קשה, אך הצלחתם להבין את חוויותיכם אלה בילדות, אינכם נידונים ליצור שוב את אותם יחסי גומלין שליליים עם ילדיכם. "

מתוך "הורות מו השורש אל הלבלוב", מאת ד"ר דניאל סיגל ומרי הארצל.

לא להיות הוא היה בשבילה להיות ההיפך ממנו. אבל מי היא?

כל עוד היא, מצד אחד, פחדה מהכוח שלה, ומצד שני הכוח הוא זה שניהל אותה – זה לא היה יכול להיות אחרת. כל עוד היא לא ידעה מה רוחש מתחת לכעס – זה לא היה יכול להיות אחרת. כל עוד כל הכעס הזה, מאז, היה אצור בה ולא מצא פורקן – זה לא יכול היה להשתנות. כל עוד היא לא הודתה בפני עצמה שמה שהיא בעצם מבקשת זה תיקון שיארך חיים שלמים, אבל יהיו לו פירות רבים בדרך – זה נשאר אותו הדבר.

כל עוד לא הייתה בה האהבה וההבנה לעצמה ולמה שעברה, היא לא יכלה לתת אהבה והבנה מבלי להיבלע.

"אם הורים מבינים רק את החוויה שלהם עצמם, ולא מתחברים לחוויה של בנם או בתם, הם יתקלו, ככל הנראה, בקושי לפתח יחסים קרובים ומשמעותיים עמם. לעומת זאת, אם הורים מעניקים תשומת לב רק לנקודת המבט של בנם או בתם ומתעלמים מהחוויה הפנימית שלהם עצמם, סביר מאוד שיהיה להם קושי לקבוע גבולות. אצל ההורים עלולה להתפתח תחושת טינה, מכיוון שהם חשים שילדיהם תובעניים יתר על המידה. אם הורים שוכחים להתייחס למצב הפנימי שלהם עצמם, וחושבים רק על צורכיהם ורצונותיהם של ילדיהם, הם עלולים לחוש כועסים ומותשים, והילדים  עלולים להרגיש חוסר ביטחון, בשל היעדר גבולות. "

הורות מן השורש אל הלבלוב/ד"ר דניאל סיגל ומרי הארצל.

כשהיא הכירה בכל אלו, נפתח רווח קטן, סדק, בינה ובין הדבר הזה שלא רצתה בו. הרווח אפשר לה, לעיתים, לבחור אחרת – להתרחק, לבקש עזרה, לנשום ולפעול שונה. ברווח הזה לפעמים יכולנו לזהות מתי היא באמת חווה עכשיו כעס, ומתי זה דבר אחר, ממש כמו אצלו. היא הופתעה לגלות שאם היא עוצרת לרגע בעין הסערה, במקום זעם מופיעות דמעות.

במקום לכעוס היא כאבה.

היא חשה כמה חסרת אונים היא וקטנה וכמה קשה לה להרשות לעצמה לחוש את כל זה בלי לפעול. היא גם הבינה בצער שזה ייקח זמן. כל הזמן שלא היה לה כשהייתה ילדה. היא מגדלת את עצמה מחדש עכשיו והיא מרגישה כמו בת שנתיים שמנסה לווסת את עצמה. לפעמים זה חזק ממנה וזה מרגיש שחזרה אחורה, אבל היא למדה לסמן ולזכור ולהעריך את כול אותם הפעמים שהייתה אחרת ממנו.

הפעמים שהיא הייתה היא.

"והסוף של כל החיפושים שלנו

יהיה להגיע אל המקום שבו היינו בתחילה,

ולהכיר את המקום לראשונה"

ט"ס אליוט

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

בלוגים נוספים

(לא) רק אהבה תביא אהבה - הבלוג של יפעת פרס
עוד לפני שהוא מתאהב אני מרגישה שהוא מתרכך. הישיבה שלו מולי משתנה—הוא נינוח יותר, לפעמים בתנוחה של חצי שכיבה.
הודו - המטפלת הראשונה שלי. הבלוג של יפעת פרס
הודו הייתה המטפלת הראשונה שלי. היא טיפלה בי יפה – היא אהבה אותי, חיבקה אותי, אפשרה לי לזוז לאן ומתי שרציתי, היא נתנה לי חירות, הרשתה לי שמחה ותמיכה.
על נפתולי הכתיבה - הבלוג של יפעת פרס
יש לי זיכרון ברור להפליא מגיל 9 (ועם זאת חלקים ממנו שייכים לדמיון ואינני יודעת אילו): אני בשירותי הבנות מסתכלת במראה, שיערי שחור ארוך וגולש. לידי עומדת אישה מבוגרת יותר ומתאפרת.