צור קשר
...Loading...

אהבה וחסד זה כל מה שאתה צריך - אראל בן צדוק

לא ידעתי בדיוק מדוע, אך יותר משנתיים יושב הסרט "אהבה וחסד" ברשימת המומלצים שלי ורק עכשיו יצא לי לצפות בו. כמטפל "מקצועי" בפסיכותרפיה, סיפורו המופלא והמקומם של המוזיקאי בריאן וילסון, הרוח החיה מאחורי שירי הלהקה האמריקאית ה-"ביץ' בויז", עורר בתוכי אי נחת גדולה ושאלות שכבר מזמן עולות בהקשר לתחום העיסוק בו בחרתי.

בקצרה - הסרט עוסק בסיפור חייו של בריאן, שראשיתם במערכת יחסים מתעללת של אב נרקסיסט. אדם אלים ושתלטן שהשפיל אותו ורדה בו, במיוחד על רקע רגישותו הגדולה ועדינותו של הילד. בהמשך, למרות ההצלחה הגדולה של הלהקה, מצבו הנפשי של בריאן הלך והתדרדר. הוא סבל מדיכאון, התמכרויות ותופעות נפשיות קשות המאפיינות ילדים שעברו התעללות, ושהובילו בסופו של דבר את משפחתו להעסיק מטפל מיוחד, פסיכולוג התנהגותי בהכשרתו, שניסה לטפל בבריאן ולהוציא אותו מהמצב בו היה שרוי.

במרכזו של הסרט עומדות שתי מערכות יחסים משמעותיות - בין בריאן לבין מלינדה, בניהם נרקם רומן אוהב, ובין בריאן לבין המטפל שלו.

מכאן ואילך עולה תמונה ברורה, וההשוואה בין מה שאנחנו מכנים "טיפול" לעומת הקשר ההולך ונרקם עם מלינדה, לא משאירה לנו מקום לספק. ה"טיפול" נראה יותר כמו התעללות. המטופל מוצא את עצמו לכוד בידיים של "המטפל", הטיפול כולל מתן תרופות במינונים גבוהים על מנת לדכא תופעות "לא רצויות" ובדרך שואב את מה שנשאר מנפשו של המטופל. המטפל נותן למטופל הרגשה שהוא לא יודע מה טוב לו ולכן הוא נתון לשליטה מלאה של המטפל, ועוד מאפיינים שלצערי נמצאים עד עצם היום הזה בלב הקונצנזוס של מערכת הטיפול הנפשית והם עדיין חלק בלתי נפרד מהשיטות הפסיכולוגיות במאה האחרונה.

מנגד, מתוארת בסרט מערכת היחסים של בריאן עם מי שתהיה אשתו לעתיד, מלינדה. קשר המתאפיין בעדינות, רוך, אהבה ודאגה. מלינדה עושה מקום לעולם הרגשי המורכב של בריאן ומאמינה ביכולת שלו להשתקם ולהצליח לייצב את עצמו באמצעות כוחותיו היצירתיים הפנימיים, תוך שהיא מלווה ומסייעת באופן חם ומכיל.

יצאתי מהסרט עם השאלה מה זה טיפול? מה התפקיד שלנו כ"מטפלים המקצועיים" ומה באמת מרפא? האם הנוקשות המאפיינת רבים מאיתנו (ואני כולל כאן גם את עצמי) ביחס לדרך הריפוי המיטבית, ה"ידע המקצועי" שרכשנו בעמל רב במוסדות נחשבים במשך שנים רבות, באמת עוזרים או רק משאירים את המטופלים "חולים"? האם קשר פשוט של אהבה והכלה, הכולל כבוד ואמון לא תורם יותר לריפוי של תופעות "פסיכולוגיות", שבבסיסן נובעות מהעדר אהבה? האם לנו המטפלים מותר לאהוב את המטופלים? מה הגבול ואיך נדע לשים אותו כאשר מתנהלת בינינו מערכת יחסים "מקצועית" ולפעמים קרה במכוון? (יש לנו אפילו שם לזה - SETTING).

לדעת יוצריו, שמו של הסרט, "אהבה וחסד" מעיד על התשובה לשאלות הללו. אם נעקוב באמת אחר סיפור חייו של בריאן וילסון נלמד שהאיכויות שמרפאות באמת הם אהבה וחסד ולא "שיטות טיפול" פסיכולוגיות, שמצליחות אמנם לפעמים לשנות דרכי התנהגות או מחשבה, אך מדובר בשינוי קוסמטי בלבד. גם כדורים פסיכיאטרים לא מרפאים, רק עוזרים אולי לעבור תקופה קשה, וגם זה במחיר של תופעות לוואי קשות.

אהבה מרפאת, ואם אנחנו המטפלים לא נדע לשלב בטיפול אהבה למטופלים ונמשיך לשבת במגדלי השן המוגנים שלנו, לא נוכל לקרוא לעצמנו מטפלים. למה אנחנו כל כך מפחדים לאהוב את המטופלים? למה אנחנו מפחדים לומר להם שאנחנו אוהבים אותם? ממה אנחנו מפחדים? איפה החסד בטיפול שלנו? האם ניתן לומר שטיפול שעלותו כל כך יקרה הוא משהו שיש בו "חסד"? איזה מן חברה יש לנו שטיפול נפשי הוא כה בלתי נגיש ורק אנשים בעלי אמצעים יכולים להרשות אותו לעצמם?

יצאתי מהסרט מהורהר ועם תחושת לא פשוטות. יותר מפעם אחת שמעתי ממטופלים שהטיפול עצמו הוא לא מה שהם מחפשים, אלא קשר אמיתי ואוהב. יותר מפעם אחת הרגשתי בטיפול שהתפקיד שלי הוא להיות רק "אובייקט מעבר", לעזור וללמד את המטופלים ללכת ולמצוא לעצמם קשר אוהב בעולם. ובכלל באיזה עולם אנחנו נמצאים שצריך לקנות בו אהבה בכסף? הרי טיפול הוא משהו הנושא עלות, איך אפשר לספק בו "אהבה וחסד" מרפאים?

את התסכול שלי אני מפנה כלפי עצמי וכלפי כל המערכת התרבותית שבה אנו חיים. אני לא משלה את עצמי שמטפלים יתחילו לעבוד בחינם. רבים מחברי המטפלים מתפרנסים בקושי, נושאים בהוצאות גדולות של הדרכה וטיפול עצמי הנחוצים מאוד במקצוע שלנו ולא נזכיר את שנות הלימודים וההכשרה הרבות שגם הן עולות סכומים לא מבוטלים. אך בתוך האקלים הזה אנחנו יכולים לנסות "לרדת מהעץ" ולהיות יחד עם המטופל, לנסות להבין מה באמת מרפא ולהתחיל משם לשנות את העולם. אהבה וחסד.

אראל בן צדוק - מטפל האקומי, טיפול חווייתי ממוקד גוף ומבוסס מיינדפולנס. מתמחה בטראומה, היקשרות ועבודת חלומות.

לכרטיס שלי.