צור קשר
...Loading...

את יפה?, תסתירי! - הבלוג של ענת הולמן

                      

התחנכתי בבית דתי שבו נאמר לי פעם אחר פעם, שזה מותר להיות יפה אבל כשאת יפה את צריכה להיזהר שלא תגרמי לאחד הגברים סביבך להתפתות.
ובאמת, בלי לשים לב, באותה תקופה לא הייתי מטפחת את עצמי כמעט בכלל, הלבוש היה סתמי ומרווח (חצאיות ארוכות וחולצה) ללא שום חשיפה של איבר שאמור להיות מוצנע- כולל מרפקים, ברכים ומעל החזה עד לצוואר.

את השיער הייתי אוספת בגולגול חזק, בלי התלתלים שלי כי זה נשי מידי...לפעמים אפילו בלי קרם לחות שיתן לו מראה בריא... על איפור אני בכלל לא מדברת-זה אפילו לא היה לי בראש כי זה היה יותר מידי. לא הייתי מרשה לעצמי לחייך בסביבת גברים כמעט, שמא הדבר יחשב כמפתה או שאראה יותר יפה בעניים שלו. זה עצוב ומתסכל שהייתי צריכה לסגור את עצמי כדי למנוע משהו מהצד השני כשבעצם הגבר, ממש כמוני, אמור להיות בעל גבול ברור.

שנים חייתי ככה, בתחושה שלאהוב את הגוף ולהקדיש זמן ליופי שלו, זה אסור כי זה חומרי. 

אבל השאלה שנשאלת אצלי היא- האם זה עניין של מה בכך? האם לטפח את עצמי זה חומרי או שמא עניין הישרדותי שכדי שאצליח לאהוב את מי ומה שאני, אני צריכה להיות מסוגלת לאהוב את הגוף שלי. למעני. לא למען שום גורם אחר בחיי. האם זה דבר רע לאהוב? לטפח? לשמור? ובעצם להגן על הגוף שלי? כי הוא שלי. הוא לא שייך לאף אחד- אבל כשאני לא דואגת לו אני בעצם שומטת את אחד הדברים הכי יקרים לי, את הדבר שהכי מחבר אותי לעצמי.

האם אני צריכה להישאר סגורה ומכווצת, בזמן שהגברים סביבי אוהבים את עצמם ואת מה שם מייצגים? האם זה אמיתי בחברה מתוקנת שאצטרך לא להתחבר לעצמי אלא להתחשב במה טוב כלפי הסובבים אותי ורק בזה?

היום, כשאני כבר בדרך משלי בחיים, עזבתי את הדת בגיל צעיר יחסית, והתחברתי לרצוני החופשי, אני מבינה שהתרבות הזו של סגירות והתחשבות באחר הקודמת להתחשבות בעצמי, היא תרבות שאולי נוחה למי שקשה לו להיות מחובר לעצמו, היא נוחה למי שאוהב להרגיש שייך לציבור מסויים ולמי שלא שואל שאלות. וזה בסדר. אבל מי שכן שואל, מי שרוצה לבדוק מה באמת מתאים לו, בלי חרטות על כך שאולי זה יהיה מנוגד לזרם- להם זה פחות מתאים.

בנוסף לכל זה, דרך החיים הזו לימדה אותי שחייבים לחכות לחתונה עם בחיר ליבי, כדי שאוכל לקיים יחסים (סקס). יחסים המתקיימים בין גבר לאישה לפני החתונה הם אסורים ומשמעותם שאני זונה, זולה, ונותנת את עצמי בקלות.

הצרכים שלי בתור אישה, שוב, לא היו קיימים- לא המיניים ולא בכלל. אלא רק כדי לספק את צרכיו של הגבר שאיתו אני מתחתנת.

ושוב עולות לי שאלות, האם אצליח לחוות סקס אמיתי המלווה בהנאה שלי אם אני מתחשבת רק בצרכיו שלו? האם ארגיש סיפוק אי פעם? והאם זה בסדר להרגיש סיפוק במקום הזה? אולי זה יותר מידי...

בגיל 18, כשייצאתי מהבועה שהייתי בה לעולם, התחלתי להרגיש מוזרה, מקולקלת. כאילו משהו בי רואה את העולם בצורה מעוותת ופרימיטיבית. לקח לי הרבה מאוד זמן (יותר מעשור) כדי להבין שאפשר גם אחרת, אפשר לחיות ולהרגיש נוח עם מה שאני. בין אם אני יפה, מושכת ואוהבת את עצמי. אפשר ואף מותר שיהיו לי רצונות וצרכים מבלי להתבייש ולהסתיר אותם ובכך להזיק לעצמי.

גם היום, כשאני כבר נשואה, עם בן זוג באהבה גדולה, לפעמים צצות לי התחושות של פעם, איזה מלוכלכת אני אם אני חושבת על סקס, או- לא לעניין לדבר על זה, זה רק לחדר המיטות בין שני בני הזוג. הגילוי של הסיפוק ומה שהוא נותן, של ההנאה וההדדיות היו ועדיין קסומים בעיני.
גם בעניין הטיפוח עברתי תהליך עם השנים, והיום אני כבר מרשה לעצמי ללכת עם בגדים קצת יותר צמודים וחשופים, השיער פזור והפנים מאופרות ואני אוהבת את זה ומתעסקת בזה ביום יום שלי.

אני מודה שלא תמיד זה קל, והתחושה לפעמים היא ש-זה יותר מידי ושאני עלולה לגרום לאחד הגברים סביבי להתפתות, אבל עצם זה שנולדתי בחברה מסויימת, גדלתי והפכתי להיות אדם עצמאי ומלא באהבה כלפי העולם, כל זה לא קרה סתם והרבה מזה אני מודה לאותו ציבור שחסם אותי, כי רק על ידי אותה חסימה הצלחתי להשתחרר. משהו בי היה צריך להתנגד ולהרגיש את עצמי. רק בעזרת הקיבעון שהייתי בו  הצלחתי לצאת לכיוון ההנאה של החופש והאיפשור ולהיות מי שאני היום .  

בלוגים נוספים

טיפולי פוריות – מסע אל תוך עצמי
הבלוג של יהל ברסון לרום
בלבולי ביצים - הבלוג של אופיר קנטור
בקרוב עומדת להיוולד לי בת בכורה. האירוע הקרב מרגש אותי מאוד. להפוך להיות אבא. לגדל משהו. אהבה.
מחלה כמתנה
ברגע שהסכמתי לפתוח אותה, לראות אותה, להרגיש אותה ולחוות אותה כמתנה- פתאום המפלצת הזו שהייתה בתוכה הפכה להיות קטנה והרבה פחות מפחידה.