צור קשר
...Loading...

בדיוק בגודל- הבלוג של יפעת פרס

בדיוק בגודל

"שק גדול וכבד על הכתפיים" – היא ענתה לשאלתי.  זו הייתה הפעם הראשונה או השנייה שנפגשנו. 

תחושת השק על הכתפיים מוכרת לי מאוד.  גם אני בטיפול הראשון שלי שיתפתי את המטפלת בתחושה שאני מסתובבת עם שק גדול וכבד, שק שמושך אותי למטה, שמקשה עליי ללכת ולנשום.

היא יושבת על המזרון מולי, הכתפיים שלה רחבות, גם שלי היו. רחבות ועבות הצוואר קצר ועבה גם הוא. כתפיים שהתפתחו בהתאם לצורך לשאת משקל כבד כל כך בגיל צעיר כל כך.

הגוף אומנם גדל עם השנים אבל המשקל נשאר כבד, המשא לא תואם את היכולת.

אני מזמינה אותה להניח את השק הדמיוני בינינו. לחוש את גודלו ומשקלו.

"מה יש שם בפנים? את יודעת?" היא לא ידעה. וגם לא שיערה שהרבה מזה כלל לא שלה.

עלה פחד מלפתוח את השק, שלא תראה דברים שלא רוצה. שמחתי על הפחד הזה, שבמהלך כול הזמן שנהיה ביחד יהיה השומר, המנחה – כמה, מתי ובאיזה קצב. שדברים לא יצאו משליטה, לא יציפו, לא יכאיבו מידיי.

כמה שנים אחורה – אני בלימודים, בסדנא של ארבעה ימים. אני לא זוכרת בכלל מה היה התרגיל, רק זוכרת  תרגיל בדמיון מודרך. דמיינתי שאני ספק ציפור גדולה, ספק ברבור זקוף וארוך צוואר. כיוון שהמסגרת היא לימודי פסיכותרפיה גופנית, אני ממש הופכת בגופי לציפור הזו. מרגישה את אזור השכמות מתעורר לחיים, פורשת זרועות שהופכות לכנפיים אדירות ואני עפה, אני ענקית, אני נוגעת בשמיים, אני מאושרת.

ובום.

אני מתרסקת.

בסוף התרגיל אני בהתקף חרדה נוראי. יוצאת מהכיתה בבכי ובנשימה מואצת. לא מבינה מה קורה.

לאט אני נרגעת. רק במרחק של שנים משם אני מבינה שהגוף שלי חווה משהו חדש. התוודעתי לעובדה שיש לי כנפיים. אני יכולה לעוף, אני חופשיה, אני זקופה,  גדולה, מרשימה.

אז, זה היה הרבה מידיי. הגוף שלי נבהל, קרס.

זה אומנם היה מהר וחזק מידיי אבל החוויה נרשמה בגוף, האפשרות נפתחה.

אז מה מקצץ לנו את הכנפיים?

הרבה דברים.

אחד מהם הוא אחריות יתר. מדוע אנשים "לוקים" באחריות יתר? גם לזה יכולות להיות הרבה תשובות. לעיתים זה בגלל שאכן הייתה מוטלת על כתפיהם עודף אחריות בתור ילדים. לעיתים האחריות הזו הייתה לטפל בהוריהם – להיות אנשי סודם, לשמוע מהם על כאביהם, צרותיהם, כישלונותיהם. הילד מרגיש שמניחים בידיו הקטנות משקל שאין ביכולתו לשאת, אבל הוא מוכרח. כשההורה ממש חסר אונים והילד חש זאת הוא הופך עצמו להורה של ההורה. מנחם, מנסה לפתור, דואג, מכיל. מן היפוך תפקידים שכזה. אבל לא רק הגוף של הילד קטן, גם נפשו. והוא צריך לגדול מהר כדי לא לקרוס, לא לחוש כל הזמן בעוול ובקושי העצום במצב שכזה. הוא גדל נפשית – ילדים שלעיתים אומרים עליהם ש"נולדו בוגרים". וגם גדל פיזית – כתפיו יכולות להיות רחבות, זרועותיו מפותחות, וצווארו קצר, מכובד המשא.

כל עוד אנחנו חשים עצמנו כילד הזה, השפוף מעודף משא על גבו, כל עוד אנחנו נושאים באחריות לא שלנו, לא נוכל לעוף.

אחריות יתר יכולה להיות אחריות לאופן שבו הפעולות שלי בעולם משפיעות על האחר: האם האחר מקנא, מרגיש קטן, מאוכזב ממני, מאוים. וגם – אחריות יתר על תחושה טובה של האחר: לשמח מישהו, לרצות אותו, לחוש ולמלא את צרכיו ולוותר על שלי, לא להביע כעס על מישהו, לא לומר "לא", לא לשים גבול כדי לא להעליב. ובנוסף – 'לעשות חשבון' למישהו: מה יגידו, מה יחשבו, זה אמור ולא אמור להיות, "כולם עושים אחרת". למנוע כמה שאפשר מביקורת להגיע אלינו (במקום להדוף אותה).

אנחנו צריכים למצוא דרך אחרת לבנות את כלי הטיס הזה שהוא אנחנו.

 איך משתחררים מאחריות יתר?

"אחריות פירושה להיות היוצר הבלעדי של הדבר. להיות מודע לאחריות, פירושו להיות מודע לכך שהאדם הוא היוצר הבלעדי של עצמו, של גורלו, של אסונו, של רגשותיו וגם של הסבל והייסורים שלו." ארווין יאלום, פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית, עמוד 183.

אנחנו שואפים להבין מה מהמשא שלנו, מה מהאחריות קשור בנו ובחיינו, ולהפריד זאת ממה שאיננו באחריותנו, שלקחנו עליו אחריות מוגזמת, מיותרת, לא לנו. אנחנו אנשים בוגרים ויש מידה של אחריות בחיינו. ילדים שגדלו מהר מידיי ימשיכו לשאת על גבם את שק אחריות גדול מידיי, ומכוח ההרגל והאמונה ש"ככה הם" או "ככה העולם" ייקחו על עצמם עוד ועוד. הם ימשיכו ויגדילו את תחומי האחריות שלהם ואפילו ירגישו שזה הערך שלהם בעולם. מי הם בלי לדאוג ולטפל בכולם? מי הם שיעצרו ויפרידו את הצרכים שלהם ושל האחרים? מי הם שיפרחו, יעופו, ינסקו?

צעד ראשון יהיה להיפרד מהעול שהושם עליהם בגיל צעיר.

"פרידה מההורים אינה רק פרידה מתלות רגשית בהורים ובדעותיהם, אלא גם היפרדות מהזדהות לא מודעת עם תכונותיהם, עם עמדתם כלפי החיים, ועם קומפלקסים (כמו שתלטנות, חרדות, תחושת נחיתות או עליונות), שההורים שבויים בהם ומועלים מתוכם, ולא רק כלפי הילד אלא כלפי החברה והעולם בכלל." רות נצר, מסע הגיבור, עמ' 173.

הפרידה היא לא רק מהורינו האמתיים אלא מכל מי ש'מינינו' להורינו בבגרותנו – החברים, המורים, הקולגות, הבוס בעבודה. אנחנו שואפים להיות מסוגלים להרגיש את עצמנו בנפרד מהאחר. להיפרד ממה שלא שלנו מפנה מקום ליצירתיות, לשמחה, לתשוקה, לרצון לעשות. זה מצמיח כנפיים. זה לא אומר להיות חסר אחריות או קל דעת – אלא להיות עם המשקל הנכון של כל דבר בחיינו. כשאנחנו נפרדים מאחריות לא לנו, משהו הופך קל יותר. במקביל, אנחנו מקבלים אחריות חדשה. האחריות לחיינו. השחרור מכל מה שלא שלנו ו"לא אנחנו"  לא יביא עמו מיד את הידיעה של מה שכן. אנחנו נצטרך לקחת אחריות על מה שנעשה מעצמנו, ועל מה שלא. זוהי האחריות האמתית, ובפוטנציאל שלה היא מצמיחה לנו כנפיים.

"אוטו ראנק...כתב שכאשר אנו מגבילים את עצמנו ואיננו מאפשרים לעצמנו לחיות חיים אינטנסיביים מידיי או מהירים מידיי או לחיות בהתאם לציפיות שלנו, אנחנו מרגישים אשמים על החיים שלא נעשה בהם שימוש טוב, על החיים שלנו שלא חיינו אותם. " עמ' 234.

כבר עשור שאני פותחת את השק ומוציאה את מה שלא שלי, שלא לרוחי. בשק מתפנה מקום. לפעמים אני מוסיפה אחריות משלי, הבלוג הזה הוא אחת מהן. אחריות נכונה שמרגישה טוב.

לפני כמה ימים הרגשתי שאני בדיוק בגודל. שלי. המעשים שלי בעולם מתאימים ליכולת שלי, לקצב שלי, לרצון שלי. האחריות שלי היא על חיי (וילדיי). אני לומדת להכיר בגודל וביכולות שלי. יודעת שיש עוד גדילה ויודעת שאני כבר לא ילדה. כמעט בכל תהליך של חיבור לעצמי אני חשה זוג כנפיים ענקיות, שלי, ומתרגשת מחדש על היכולת שלהן לשאת אותי אל עבר החיים שלי. 

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

בלוגים נוספים

שמיים שחורים וכוכב - יפעת פרס
שרון יושבת מולי והיא רוצה למות. היא רוצה למות אבל במקום זה, או בנוסף, היא באה אליי.
אפשר לחיות באמת? חלק שני
הבלוג של יפעת פרס- חלק שני
לשחק בחוץ - הבלוג של יפעת פרס
אנחנו מחכים לרגע שבו נרגיש שלצאת החוצה יהיה בטוח טוב. בטוח נצליח, בטוח יענו לנו בחיוב כשנציע למישהו לשחק אתנו