צור קשר
...Loading...

בושה כפוגעת במלאות התנועה האגרסיבית - ענת גיחון

א' הגיעה אלי לטיפול לפני שנתיים. בשיחת הטלפון המקדימה הציגה עצמה כרווקה בת שלושים ואחת, שפונה לטיפול בגלל קושי ביצירת קשר אינטימי משמעותי. כמו כן ציינה שלמרות שסיימה לימודים גבוהים בהצטיינות, היא מתקשה במציאת עבודה שתממש את הפוטנציאל הגלום בה.

כעבור יומיים הגיעה בחורה נאה, שברגע הראשון נראתה נמוכה מכפי גובהה האמיתי. כשנכנסה לחדר שמתי לב שהליכתה מהוססת, כאילו חוששת לתת לרצפה לשאת את מלוא משקלה. חלק גופה העליון מעט כפוף כשהכתפיים אסופות ביחד. מה שמשך את תשומת ליבי במיוחד היתה הבעת עיניה – הן נראו כמציצות לכיווני, בשילוב של היסוס, ביישנות, פחד וכמיהה גדולה. עם הזמן, כשסיפור חייה נפרם אט אט, מחוות גופניות אלה קיבלו יותר משמעות.

היא בת בכורה שנולדה לאמה כשהיתה צעירה מאד, בשנות העשרים המוקדמות לחייה, כתוצאה מהריון לא מתוכנן. אחרי הלידה ולמעשה לאורך רוב שנות ילדותה, אמה טיפלה בצרכיה הפיסיים במסירות, אך באופן מעט טכני. למרות שמעולם לא הוגדרה כך, נשמע שהאם היתה אישה דכאונית שלא הצליחה לחוות ולהביע חום לבתה. באחת הפגישות, כשהתבוננו יחד בתמונות מילדותה המוקדמת, שלה עם אמה, ראיתי אשה שמסתכלת על בתה בסוג של ניתוק ואדישות, ללא ההתמוססות, החום  והרוך שכל כך חשובים להתפתחות בריאה. העיסוק בסוגיית המבט – הן בזה שלה והן באיכות המבט אותו חוותה בילדותה קיבל משמעות עמוקה יותר ויותר עם התקדמות תהליך הטיפול. לא פעם כשהזמנתי את א' ליצור עימי קשר עין, יכולתי להבחין ביתר בהירות באיכות של כמיהה, שמתחלפת די מהר לפחד. בתוך דקות ספורות נהגה לדווח  על תחושת בושה עמוקה, בושה שלקח לנו זמן לפענח.

א' יכלה לזהות שבכל פעם שהתעוררה בה כמיהה לקרבה שהופנתה אלי, חשה פחד ואחריו נמלאה בבושה עמוקה.

את הצירוף של הזדקקות, כמיהה, רציה, יחד עם תחושת בושה עמוקה מצורך זה, אני מכירה – מעצמי, ממטופלי.  מה גורם לתנועת חיים כל כך בסיסית, פשוטה, אולי החשובה ביותר בהנעה אותנו לפעולה, הטבעית ביותר במהלך התפתחותינו, לעורר בנו בושה???

 בראשית חיינו אנחנו חווים את העולם סביבנו מנקודת מבט אגוצנטרית – אנחנו מרכז העולם, הסיבה לכל. כשתינוק זקוק לחום, קירבה ומבקש זאת בצורות שונות ובקשתו לא נענית; או כשהורה מסתכל שוב ושוב על יוצא חלציו במבט קפוא, עוין, או אדיש,  – הילד לא יודע לאמר לעצמו – זה מה שההורה שלי מרגיש, וזה לא קשור אלי. התינוק ואחכ הילד מתרגם מבט זה כנובע ממנו. אמא מסתכלת אלי באיכות נמנעת כשאני זקוק לה, כי כנראה שמשהו בהזדקקות שלי לא טוב, מעיק, מכביד. ואז התחושה היא שאני מעיק, מכביד, ואני צריך להתבייש בהזדקקות שלי.... וכך הוא מוצא את עצמו עם נזקקות שלא נענתה, ועם תחושת בושה עמוקה בעצמו, בהיותו נזקק. כך רבים מאיתנו, וכך גם א'...

במקרה של א' התייחסתי לבושה שנובעת מהסטוריה רצופת חוויות של אי הענות לצרכים בסיסיים, שגורמת לילד לפרש את המסר שמקבל מהסביבה כאילו שצרכים אלה, בעצם קיומם, פגומים, ולכן הוא פגום.

אך לא פעם גרימת בושה משמשת כדרך לשלוט ולנהל אדם אחר. כולנו מכירים מערכות ערכים, כמו למשל נורמות חברתיות, דתיות וכו, שמעוררות בנו אשמה ובושה. הרבה פעמים הדרך לשלוט באחר, בעיקר אם הוא ילד, היא דרך ביוש שלו. לרובנו חוויות של אנשים שניסו במהלך חיינו להקטין אותנו ולגרום לנו להרגיש רע. הדרכים לכך רבות. המטרה ברורה – כשגורמים למישהו להרגיש קטן, נחות, חסר משמעות – אנחנו מקטינים את הכוח שלו ומורידים את היכולת שלו לייצג את עצמו, ומגדילים את יכולתינו לשלוט בו ולנהל אותו. דינמיקה זו  של החלשה והקטנה, קיימת מאז ומתמיד בחברות פטראירכליות, בחברות שבהם יש חזק ששולט על החלש, של כיבוש, ביחס לנשים במקומות רבים, וגם בדינמיקה משפחתית. אחד הגורמים לתחושה השלילית לה אנחנו קוראים בושה נובעת מהתכוונות שלילית של האחרים כלפינו במהלך ההתפתחות שלנו, כשבמקום להיות מכוונים אלינו, להשאיל עצמם כזולת עצמי למילוי צריכנו, הקטינו אותנו בדרכים ישירות או סמויות, מודעות או לא מודעות, הקטנה שפוגעת בחוויית הנרקסיזם, תחושת הערך העצמי הבריא שלנו ונועדה להשתמש, לשלוט בנו לצרכיהם.

פעמים רבות בושה מוזכרת ואף נחוויית יחד עם אשמה. חווייה של אשמה נובעת מתחושה שפגענו במישהו אחר, כלומר שהפגימות היא בפעולה.   זהו רגש שמזמן התנצלות ושיקום.  כשהשיקום נעשה והצליח – האשמה תיעלם. בבושה – תחושת הפגימות היא בעצמי – מי שאני פגום, דוחה, רע, לא בסדר. חוויית בושה עמוקה קשורה לא פעם לתחושה שאינני ראוי להיות בקשר עם האחר, ולכן בפחד שהסביבה המשמעותית – הורים, בני זוג וכו – ינטשו אותנו... 

אספקט משמעותי בחוויית בושה קשורה בנראות. בסיפור הבושה הקדום ביותר, סיפור אדם וחווה, אכילת התפוח שעוררה מודעות לניראותם, לעירומם, עוררה בם בושה, שהביאה אותם לכיסוי ערוותם, ודנה אותם לעולם לגירוש מגן העדן של חיי נצח, תמימות וחוסר מודעות, ולסבל. ) בראשית, ג'). כולנו כמובן מכירים את חוויית הבושה שקשורה בגוף בכלל, ובגוף המיני בפרט...

 לעומת זאת אחת התגובות האינסטינקטיביות לבושה היא של הסתתרות – השפלה או הפניית העיניים הצידה, כיסוי הפנים, שמיטת הראש כלפי מטה, משיכת הכתפיים  קדימה ולעיתים קריסה של כל חלק הגוף העליון. האדם כביכול רוצה לשקוע לתוך הרצפה, "שהאדמה תבלע אותו". (הלן רזניק- סנס, 2018).

התהליך הגופני שנחווה במצב של בושה תואם לרגש זה, והוא של כיווץ בעל אופי מאד מסוים, של התכרכמות, של נסיגה מהתרחבות לעבר הסביבה ומשיכת מעטפת הגוף פנימה מפני השטח, לכיוון מרכז הגוף. זוהי תנועה שמשקפת  אימפולס להקטין את עצמנו, להעלם, גם בתקווה להעלים את ההזדהות עם החווייה  שבאה עם תחושה זו, וגם צימצום קשר עם אחרים, שהוא כלעצמו מעצים רגשות לא נעימים אלה.

התארגנות זו מנוגדת להתארגנות  שמאפשרת קיום אגרסיה בריאה בגופנו. אגרסיה מוגדרת ככוח שתומך ביציאה שלנו לעולם לביטוי עצמנו ולמימוש צרכינו, בסקרנות, יוזמה, ביטוי אסרטיבי, יכולת הצבת גבול, מיניות ועוד. הביטוי הגופני של כוח זה הוא של התרחבות, הזדקפות, התפשטות של אנרגיה מתוך הליבה לפריפריה, ליצירת קשר עם העולם;  ביטוי כוח זה מערב מחוות של הושטה, דחיפה, בעיטה, וביטוי קולי מלא וחזק.  ניתן לראות שההתארגנות הגופנית והרגשית של  קיום אגרסיה בריאה בגופנו נוגדת את ההתארגנות הגופנית במצב של בושה. לכן קשה לטפל ולשקם את הביטוי האגרסיבי הבריא שלנו, מבלי לעבד חוויות של בושה.

בימים אלה מוצעות מספר פעילויות שעוסקות בסוגיות שקשורות בספקטרום התנועה האגרסיבית:

ב-30.11.2018 תתקיים סדנא להכרות עם הפרדיגמה שבלב ספקטרום התנועה האגרסיבית.

בנוסף, תתקימנה שתי פעילויות מתמשכות - סדנא מתמשכת לעבודה אישית בסוגיות שקשורות בתנועה האגרסיבית כתומכת בקרבה ונפרדות -תתקיים אחת לחודש בימי ששי אחה"צ,  (מפגש ראשון ב-28.12.2018);

קורס - סוגיות הקשורות בעבודה טיפולית עם אגרסיה על גווניה השונים, יתקיים בחמישי בערב אחת לחודש (מפגש ראשון – 13.12.2018).

לפרטים נוספים ליחצו כאן.

עוד אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר

בלוגים נוספים