צור קשר
...Loading...

1:0 לבריאות הנפש - הבלוג של עדי פרקש

יום שלישי אחר הצהריים המאוחרים, אחרי שכל החוגים של הילדים מסתיימים מתחילה להתכנס הקבוצה באולם הכדורסל. המתנ"ס כבר ריק מהילדים והוריהם,והשחקנים אט אט מגיעים. מי אחרי יום עבודה, מי מהדיור המוגן, בליווי מדריך מהעמותה. היא תמיד מגיעה – אימא שלו. יושבת שם בטריבונה העליונה באולם הכדורסל, מלווה אותו בכל האימונים ובכל המשחקים. "זה הבן שלי",הפנתה אצבע מחוייכת כלפיו בפעם הראשונה שהתראינו, בגאווה גדולה. בעיניה אני רואה חוות –דעת מומחה שעל גביו מופיעה דיאגנוזה שצמררה אותה בעבר, מלווה בחותמת כבדה של פסיכיאטר בכיר העוסק בבריאות הנפש.  

כל אימון מלווה בציפיה גדולה לראות את השחקנים מגיעים. יש בי דריכות גדולה ואני עוקבת אחר הטיפטוף החבוי בתוכי,וכך סופרת עוד שחקן ועוד שחקן, ומי שעדכן שיאחר, ומי שלא. לגבי חלקם ידוע לי באשר לחוויתם באותו יום, שבוע, כזו שאולי ירצו להמנע ולא להגיע, ואם מגיעים- מה מצב הרוח היום, מה הקושי שמציף. אני מחכה, כל אימון כאילו היה זה מן מסיבת-יומולדת קטנה שלי, והחשש לעבור את אפקט "הקיץ של אביה" ולגלות שאין אימון או משחק היום מלווה אותי תמיד. הרצון העז הזה, שיגיעו כולם, גם אם אינם במיטבם מוטבע בי. האמונה שלי, שעצם ההגעה היא הישג, המפגש החברתי (גם אם הוא לא קל) והערך המשמעותי בהשתתפות באימון, הריצה באולם על גבי המגרש, המגע עם הכדור עצמו, שלא לדבר על קליעה לסל ב"צעד וחצי" ואחרי זה לנצח את חצי הקבוצה הקטנה שנוצרה תוך כדי האימון. המכלול הזה, גוף, נפש ומה שיש ברקע. יאללה, בואו ! 

וכך הם מגיעים. יש בי תחושת רווחה. מחוייכת לעברו של כל אחד, גם לזועפים. מקשיבה לכעס שמופנה על כך שהמדים שסיפקתי בשבוע שעבר הם לא המידה הרצויה, והבד מגרד. מנסה להרגיע וכשניתן מסכמת שהנושא יטופל. מקשיבה לתסכול שמגיע בעקבות משחק לא מקצועי של מי מהשחקנים, בקרת על האחר, וכן, גם על המאמן, על אף שהוא "מתמודד" שרכש את המקצוע והיום הוא בתפקיד. מי שמהווה מודל לשאוף לכוונו, יכול להיות גם כן מושא לפחדים, לקנאה, לראות בו את זה שאינו עונה לצרכיי. צורבת בי את החיבוק וחיוך לשלום של מי שהגיעו במזג חיובי ומצויה ברגע הזה, איתם. בתפקידי, אני מתאמצת לגשר ולאפשר מיכל רחב לכולם: השחקנים, המלווים, המאמן. ולי J

אחד- אפס, המאמן מכריז.בנה קלע לסל.הסתובבתי אליה, מסמנת לה "לייק" גבוה באצבע, היא מחזירה לי. אפשר להרגיש את השמחה עוברת ביננו- היא יושבת בטריבונה העליונה, כמעט אחרונה, ואני אי –שם סמוכה למגרש, קשובה למשחק. עולה בי דימוי של משחק הטלפון הישן ,כזה שבילדותי נהגנו לחבר גביעי אשל בחוט וכך דיברתי עם השכן מהקומה למטה. כך האם ואנוכי מדברות שמחה ברגע אחד. המבט חוזר לבנה. מחוות גופו נראית חיונית יותר, הוא הצליח ! המגבלות של התרופות נדמה שכעת מעכבות אותו פחות, והוא נינוח, אך דרוך לשלב הבא במשחק.

לקראת סוף האימון ,מגיעים לאולם הכדורסל אנשים בוגרים נוספים ששייכים לקבוצה אחרת. חבורה כזו ששוכרת את האולם לשעה אחת, שבה החבר'ה מתכנסים ומשחקים יחד כדורסל, מן פורקן כזה, אחרי יום עבודה, ובית ומשפחה, ומי יודע מה עוד. מתמודדים, אבל אחרים. המשחק שלנו מסתיים קצת באיחור. מסמנת למאמן שזמננו תם ועלינו לפנות את המקום. הפיזור מתקיים לא לפני שכל השחקנים מתאחדים לדבוקה אחת, נותנים ידיים ומניפים מעלה, משמיעים קולות עידוד ושמחה, על היום. על עכשיו. על מה שהיה לנו בשעה האחרונה. אני מנופפת לשלום לאם במבט שאומר להתראות בשבוע הבא, ויוצאת ללובי עם אלה שנשארים, עוד קצת, לעוגה שהביאה עמה אחת השחקניות וזמן קצר לביחד וקפה.  

לכרטיס של עדי לחץ כאן

עדי לומדת פסיכותרפיה גופנית בשיטת הביוסינטזה - שנה שנייה . מצויה בחקר תיאורית המערכות המורכבות ואנתרופולוגיה רפואית והשפעותיה עלינו כפרטים וכחברה.

הבלוג " חלון תראפויטי " הינו הזמנה לקריאה מתוך סקרנות של תכנים מעניינים. שיתוף רגשות, מחשבות ומה שבינהם.

בלוגים נוספים

אני הוא האחר- הבלוג של עדי פרקש
אומרים כי יש מקום לכולם , והשונות מאחדת, מהווה מכנה משותף בסיסי כל כך, אם לא נפחד ממנה.
כתוב בעור - פרק ב'  - הבלוג של עדי פרקש
המילים הכתובות על עורה הפכו להיות בסיס לשיח
ניהול פרוייקטים
הבלוג של עדי פרקש