צור קשר
...Loading...

בשבחי הבריחה- הבלוג של יפעת פרס

****מוקדש לאנשי העבודה הפנימית****

היא כבר לא זוכרת בכלל ממה הם ברחו באותו היום. מה שנשאר איתה הוא הטעם המתוק והמענג של הביס מלא השוקולד בפה והמוזיקה שקראה לגוף שלה לזוז. בשבילה בריחה זו מילה גסה.

מאז שהיא קטנה היא ככה – רצינית ועמוקה כזאת. היא הפרופסור של המשפחה, זאת עם כל התשובות. גם כשהשאלות היו קשות מדי, לא חשבו להקל עליה. היא הבינה שהיא אמורה ויכולה להתמודד עם כל דבר. היא חזקה ויודעת. היא זוכרת שבגיל 12 אמא שלה שאלה אותה "איך יכול להיות שהוא מת והשמש עוד זורחת כל בוקר?" היא הסתכלה על שמי הבוקר דרך חרכי התריס והרגישה חסרת אונים. היא הבינה שמוות זה דבר שאין בו הגיון, שזה דבר שמאמלל מאוד את אמא שלה ויושב כבד-כבד על כתפיה הקטנות של ילדה בת 12.

אולי כבר אז היא החליטה שיהיו לה תשובות. להכל. היא תחקור ותעמיק גם במקומות שאנשים נוטים לברוח מהם. היא לא מוכנה להרגיש שוב כה קטנה, כה חסרת אונים מול העולם הזה והחלטותיו השרירותיות.

במשך השנים היא אספה ופיתחה הרבה שיטות להתבוננות ולחקירה פנימית, והיא באה אליי כדי ללמוד עוד. היא רוצה לטפל בהכל, להבין עד הסוף. "אני רוצה טיפול שורש" זה משפט שחוזר אליה שוב ושוב.  רק שם, מתחת לכל השכבות, רק אם תעמוד מול זה ולא תברח, תסתכל לזה בעיניים, תישיר מבט, רק אז היא תדע שזה פתור, כל הסיפור הזה שלה.

בריחה זו בושה. בשבילה לברוח מעיד על חולשה, על וויתור. תמיד יש משהו חכם ומוצלח יותר לעשות. כשהיא מתיישבת מולי היא באה לעבוד. לא לנוח, לא לשים ראש. היא מסלקת את כל הקולות של הבושה והפחד: "הם לא רלוונטיים פה," היא אומרת, "אני רוצה לדבר על הכול. ואם אפשר אז עכשיו." והיא באמת מדברת, ועובדת, ומשתפת פעולה והדברים אצלה מתבהרים ומשתפרים כל הזמן. זה מרגיש לה שהתעלומה הזו שנקראת החיים בכלל והחיים שלה בפרט כמעט מפוענחת, היא הסתכלה לכל הדברים בעיניים ולא פחדה מכלום, לא נכנעה ולא ברחה. כמה כוחות יש לה. התחושה שהיא יכולה לתת "פייט" ראוי לכל מה שנקרא בדרכה מעוררת אצלה תחושת עילוי ושליטה. היא מתחזקת מאוד, מרגישה חסונה אל מול העולם הלא פשוט לפעמים. זה אצלה בידיים.

 וכמה לא צפוי זה היה בשבילה כשהגיע הדבר הזה ששובר אותה. היא ניסתה עליו את כל הטריקים שלה- להתבונן עליו, להקשיב לו, לעשות מקום, לנשום, להכיל, להסתקרן, למדוט, לשתוק. וכלום. השבר לא מחלים. היא מתפרקת. וזה מבהיל.

היא מגיעה אליי מבועתת. "כלום לא עוזר לי," היא בוכה. כלום לא עוזר לה להרגיש יותר טוב. כבר שבוע שהיא ככה. היא משתגעת כי יש אצלה קול שצועק עליה: "מה כבר קרה? אפשר לחשוב... צאי מזה, זה בקטנה, זה יעבור." אבל זה לא עובר.

אז היא מנסה גם לדבר עם כל החברות שלה וזה עוזר, אבל רק לכמה רגעים, והתחושה הנוראית שמביאה אצלה דמעות מרות חוזרת, והאגרוף הזה בבטן רק הולך עמוק עוד ועוד. היא נבהלת ממה שקורה לה "איך הגעתי כל כך נמוך? הרי עבדתי כל כך קשה."

ההבטחה הזו, שאם תהיה טובה ולא תברח, אם תתמודד ותרגיש ותשהה ותפעל ולא תדחיק, ולא תתנתק ולא ולא... -- ההבטחה הזו פתאום כמו מתפוצצת לה בפרצוף. כי הנה היא כאן, וכלום, אבל כלום לא עוזר לה עכשיו. ומה כבר קרה?

כשהיא מולי אני חשה את הזעם שבתוכה, על המציאות הזו, האכזרית.

על זה שלפעמים פשוט הולך, נוטש. האלוהים שלה.

מותר לכעוס, היא כבר יודעת. מתחת לכעס הזה מגיחות דמעות, תחושה של השפלה, של בושה.

היא נזכרת בה – ילדה. היא נזכרת בו עומד מולה והיא כזו קטנה. היא זוכרת שבהתחלה היא עוד ניסתה להילחם בו אבל זה לא עזר. גם לברוח לא היה לה לאן. פעם אחת אמנם ברחה, ישנה אצל חברה שלושה ימים... וחזרה. לא הייתה לה ברירה.

כשאני שואלת "לו הכל היה אפשרי אז, מה היית עושה?"

היא עונה:

"בורחת

ולא חוזרת אף פעם."

ובדמיון ,שם הכל אפשרי, היא אכן בורחת. היא רצה, המון זמן היא רצה. והתחושה היא של שיכרון חושים, משחררת, ממסטלת. לברוח מרגיש כל כך טוב, כל כך נכון, הרגליים שלה נטענות בעוד ועוד כוח. וכשהיא סופסוף  מגיעה היא מוגנת. מותר לברוח.

במפגש הבא שלנו היא נכנסת בצעד שמרגיש לי קל יותר--

"את יודעת מה עשיתי?", היא מחייכת וממשיכה: "ברחתי. קניתי את המגנום הכי טעים ונסענו באוטו. איזו בריחה מתוקה זו הייתה. זה נתן לי כוח, לא האמנתי, חשבתי שארגיש רע אחרי זה כי להדחיק זה  לא פתרון, את זה אני יודעת. אבל... זה החזיר לי את החשק לחיות, הדבר הפשוט הזה של לבקש ממנו – בוא איתי, בוא נברח. והיה טעים וכיף, והמוזיקה , זה החזיר לי את האמונה שיהיה בסדר."

יש לה שם רע, לבריחה, ולא בצדק, אך אין זה פלא בעולם שמקדש עבודה פנימית, חקירה, התבוננות, תובנות, למידה והתקדמות. אולי בכל זאת, ישנה אפשרות נוספת בין הדחקה ובין התמודדות או "עבודה." אני קוראת לזה "בריחה מודעת," בריחה מתוך החלטה. כשאני יודעת ממה אני בורחת, כשאני יודעת שלעמוד מול זה יהיה יותר מדי עכשיו, כשאני מבינה שלנוח רגע ייתן לי את הכוח להתמודד עם הדברים אחר כך—בריחה יכולה להיות בחירה נבונה.

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

בלוגים נוספים

עיניים גדולות
הבלוג של יפעת פרס
אפשר לחיות באמת ? חלק ראשון
הבלוג של יפעת פרס - חלק ראשון
הודו - המטפלת הראשונה שלי. הבלוג של יפעת פרס
הודו הייתה המטפלת הראשונה שלי. היא טיפלה בי יפה – היא אהבה אותי, חיבקה אותי, אפשרה לי לזוז לאן ומתי שרציתי, היא נתנה לי חירות, הרשתה לי שמחה ותמיכה.