צור קשר
...Loading...

קול גלגל המתגלגל - בתהליך - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - קול גלגל המתגלגל - בתהליך.


כאחד שמעורבב המון בלימודי פסיכותראפיה בשנים האחרונות, בעצם סיימתי את השנה החמישית שלי בלימודים רצופים שדורשים תהליך, דורשים להתמסר לתהליך והמילה הזו עולה לא מעט, עולה מספיק כדי להתחיל לעלות על העצבים ובכל זאת, יש בה המון.
השבוע עברתי דירה, האמת קיבלתי החלטה מעניינת ועזבתי דירה שמרגישה הרבה יותר כמו “בית” - “לפי הספר”, כדי לצאת להרפתקה בעקבות תחביבים שלי ויותר שקט ומרחב לעשות את הדברים שעושים לי טוב ביני לבין עצמי, ההחלטה לא היתה פשוט, בעיקר השאלה שעלתה בי בשבועות האחרונים, יחד עם הלבטים והחשש, היתה, “האם אני מתקרב לעצמי או מתרחק מעצמי?”. שאלה די מתסכלת, שהרי איך אני יכול באמת להצביע על תשובה ולהרגיש שלם איתה ברמה שארגיש שלם עם ההחלטה? ובכלל, בהתחשב שכל החלטה מגדירה אותנו מחדש דווקא לאחריה, אז בכלל אפשר ללכת לאיבוד, אבל החלטתי ללכת על זה, והתנועה הזו גרמה לי להרגיש קצת כמו אני יוצא לטיול הרפתקני ברחבי האי שם ,או אולי מרגיש יותר כמו צוענייה מרקדת לשולי דרך עפר בין כפרים, עם איזה סלסלת פרחים ופירות שלא בדיוק מתבוננת בשעון או ממהרת להגיע כמו יותר לנשום לרווחה את הרגע הזה המביא איתו אוויר חמים קריר ומפיג לרגע את מה שלא, ומעורר את מה שכן.

שיחקתי עם המעבר הזה בראש כמה שבועות כשעלתה מודעה על דירה שנראתה מתאימה למה שעשוי להתאים לי, הלכתי לראות, עלה פחד, השתחרר, עלו דמיונות של איך עשוי להיות,וגם זה התפוגג, שהרי המציאות בסופו של דבר מתעלה על הכל, בשלב כלשהו, כמו מכת ברק זריזה הרגשתי את האמת בבטן, כמו האינטואיציה מצאה רגע מספיק שקט וסתמי, יומיומי, כדי שהאמת לגבי מה אני רוצה או צריך לעשות תעלה מבלי שאחשוב על זה יותר מדי. קיבלתי החלטה והלכתי איתה, ולמזלי ושימחתי, הדברים עבדו מעצמם והפינות ההכרחיות החלו להסגר, חתמתי חוזה, מצאתי מחליף לדירתי, והתחלתי להתארגן ולארוז, כל המעבר התרחש בתוך שבועיים.
ארזתי במהלך השבועיים לאט לאט, תוך שאני עובר על הרכוש שמרכיב את ביתי ובוחר מה באמת צריך להמשיך איתי הלאה ומה יכול להתרם, להזרק, להועיל למישהו אחר, כמו גם מה מושך אותי לעבר, מה מחובר למערכות יחסים קודמות שאינן רלוונטיות אבל מחזיקות בי תחושות שזה עוד שם כשזה בעצם לא, מה מאוורר את חיי ומה הופך אותם דחוסים יותר ומשאיר אותם כמו “לא פתורים”, כמו אני נאחז ומתקשה להרפות, גם כשאותו הפריט פשוט יושב ולא ממש עובר שימוש כלשהו, מבגדים ועד מוצרי חשמל, מיטבח, וכו’.

כשכמעט כל הבית היה ארוז, היה לא פשוט בבית, הרגיש ריק, וארגיש כמו כל ה”רכוש” הזה שלי, ניחנק בתוך הארגזים ולא נותן לי את הביטחון שאני רגיל אליו בבית, ואז משהו כל הזמן משך החוצה לבילויים, לאנשים, לחפש את עצמי במקומות אחרים גם כשאני זקוק למנוחה או דווקא לפשטות ולשקט.
המעבר היה קשוח, קבעתי עם מובילים ליום שישי בבוקר, סגרנו על רכב ספציפי, על כמות אנשים ועל מחיר, כשהגיעו, הגיעו עם רכב קטן יותר, אחר כך גם דאג להתלונן על כך שיצטרכו לעשות יותר נגלות משתכננו ודרש פי שניים כסף, לאחר שהסכמתי על סכום הגיוני יותר, החליט שגם זה לא מספיק ודרש סכום לא הגיוני. שיחררתי אותו, כמובן שלא בלי להעמיד אותו במקום, או לפחות לשמור על עצמי, ומצאתי את עצמי שוכב בצל על ספת הסלון שלי, בחניון העפר שליד הבית, כשלידי שולחן הסלון שכמעט סחבו לי במהלך עשרים דקות שלא הייתי שם, מכונת כביסה, וכורסא. יום שישי, השעה 12:00 בצהריים, ניהיה חם, ואני לא מצליח לארגן מובילים בהתראה כל כך קצרה לפני השבת.
הרמתי צלצול למשפחה, שכמובן העדפתי לא להטריח, ואבי הגיע לעזור עם רכב גדול. העברנו הכל והכל עמד לקראת הערב והשתחררתי לסופ”ש כשאני בתוך הבית החדש עם כל הציוד שלי. סיפור מעבר הדירה אולי פחות נוגע אבל סתם התחשק לי לשתף. קצת קלילות לא תהרוג אותנו. ;)
ונחזור לנושא שלנו, תהליך.
בקיצור, אני עומד בתוך הבית החדש כשהכל מפוזר בכל המרחב נטול כל סדר הגיוני כמעט, ואני מנסה להתבונן בחלל ולהבין איך בא לי שהדברים יראו. קצת מזכיר לי תקופות של בלאגן פנימי, שהכל כל כך מלא ולא מסודר, שאין לי מושג ביכלל מה, איפה, מתי ולמה?

ממש הרגשתי כמו בתקופות שיא בתהליכים הדורשים ממני לחשוף פצעים ולהתבונן בהם עד שיתמקמו במקום. כמו להוריד את התחבושות כדי שהחתכים ינשמו קצת שמש ויתייבשו ויגלידו מעט יותר.
התחלתי להסתובב בבית ולאט לאט להזיז חפץ פה, וחפץ שם, ולאט לאט הבית החל לקבל צורה, טיפין טיפין. הדהים אותי תחושת האי נוחות שעלתה בי כשעמדתי והתבוננתי בכל תכולת הבית מבלי לזוז, כמו נאחז בזה שאני לא יודע מהיכן להתחיל לעשות סדר, ואיך התחושה הזו החלה להתפזר יחד עם צעדי בבית, בין הארגזים והציוד, כשאני מזיז משהו קטן לפה, ועוד משהו קטן לשם, וזה לקח אותי לצד השני של החוויה, המקום של המסתורין, המקום הזה שאני לא באמת יודע איך הדברים יראו, אני רק יודע שאני יכול לשחק איתם ולהזיז אותם, ולתקשר איתם ולאט לאט לראות אותם תופסים צורה שונה, מסתורית אולי, אולי פחות, ופתאום ניכנס המרחב הספונטני הזה שמשחרר מעט ומתחיל לצייר את התמונה מבלי בהכרח להחליט מראש מה זה הולך להיות ואיך, או אולי עם רעיון כללי ולא מדויק, התחושה הפכה משחררת ומהולה בסבלנות וקבלה של המצב, שאפשר ומותר לקחת את הזמן, מותר להתמהמה מעט ולהתבונן עם כל תנועה. התנועה הפכה להיות הרבה פחות אנליטית, הרבה פחות בשליטה, יותר נינוחה ורוקדת, יותר לחיות את מה שיש מבלי להרגיש ש"אמור להיות" או "צריך להיות". הזמנתי פיצות באותו הערב וצפיתי בסדרה שאני אוהב, כשאני יושב “בין ההריסות” שאוטוטו יהפכו להיות ביתי החדש, ונהניתי מכל רגע. כמו ידעתי שיש זמן, ויש כוונה, ובדרך כלל, אלה הדברים הכי חשובים שהולכים איתי בתוך תהליך.
כרגע הבית בבלאגן שלם, עדיין, אבל הוא חצי תפס צורה, ואני יכול לראות פלאשים של רגעים שיעברו פה, ואני יודע שהם לא תואמים בדיוק את המציאות שתיהיה, אני יודע שהרומנטיקה באשליותי לא בהכרח תיהיה כמו במציאות, ואולי כן? אבל יש חזון, ואני מאמין בחזונות, שהרי הם מושכים אותנו בכיוון שאנו מכוונים אליו, וכיף לי.

המעבר הזה היה ממש לראות חיצונית ימים של התכנסות ונבירה פנימית, באריזות, תקופה של שיחרור והרפייה מדברים שכבר לא עובדים בשבילי, הליכה בבלאגן לא נוח במקום החדש, בוא אין צורה מוגדרת וברורה והגבולות שהכרתי זזו, ולאט לאט קבלת המצב החדש ואיאחזות יותר בסבלנות מאשר במטרה, יותר הנאה מהדרך מאשר התוצר, ובסופו של דבר, השקט, החזרה לשיגרה, הבית מסודר, נוח לנקות, נוח לטפל, לבשל, לנוח, לנהל את היום לטובת ההווה, ואולי גם העתיד, וכנראה שגם העבר. המצחיק, זה שהכל נשאר אותו הדבר, אבל אני רואה את הכל אחרת, קצת כמו שקורה לי עם כל יום שאני יוצא מבית הספר אחרי הלימודים, הכל נשאר אותו הדבר, אבל אני השתניתי, האופן בוא אני רואה את הדברים, השתנה, זה שונה, זה חדש, זה מוזר, אבל זה מעניין, וזה בסדר. זה חלק מהתהליך.

אז המסע לא ניגמר, הוא מתגלגל, עוד מעגל ועוד מעגל, וכל פעם שהוא נישלם, אני לא מושלם, אני מעט שונה, מעט יותר בכיוון, רצוי בכיוון הלב, מה שכן, זה מרגיש קליל יותר, פיזית, כמו אני הולך ומשיל מישקל עודף שיושב לי על הנפש, על הנשמה, ולרוב, סתם מישקל עודף של הראש, של מחשבות שלא משרתות אותי, או את סביבתי, ומפריעות למישחק החיים.
אז כששואלים אותי מה נישמע? מה העיניינים? או מה שלומך? שלפעמים זו השאלה הכי מיותרת ומעצבנת. בא לי להגיד בפשטות.
ממשיכים!



בברכת שבוע טוב, שבוע של ספקות מעוררים

גבריאל

גבריאל פולונסקי - מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך.

שבוע טוב לכולם, שבוע אמיתי.    

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

בלוגים נוספים

להטיל עוגן - על החופש שבמיסגרת
הנבואה היונגיאנית - הבלוג של גבריאל פולונסקי
הנבואה היונגיאנית - מעשה בענווה
הבלוג של גבריאל פולונסקי
מכתב למטפל ולמטופל - מקצועי? לא יודע.
הבלוג של גבריאל פולונסקי