צור קשר
...Loading...

בתוך גופי הסיפורים חיים- הבלוג של רותם אביה

בתוך גופי הסיפורים חיים

בתוך גופי הסיפורים חיים, נושמים, מדברים. מתקיימים ומקיימים את כל החלקים. יש בתוכי מנער ועד זקן, נשים ילדים וטף. כל אחד נוצר חלקים מסיפורו, נאמן להחזיק בשבילי את מה שכבר לא יכולתי לו. אני יוצאת למסע. פני לשלום ולא למלחמה.

אני פוגשת בילדה. ילדה קטנה בת ארבע. 'איך קוראים לך', אני שואלת. 'אני, אין לי שם היא ממלמלמת... הלך לאיבוד בתוך כל הבאלגן'. היא מתנדנדת. מתנועעת בישיבה. קדימה אחורה, קדימה אחורה. 'את נראית מפוחדת' אני לוחשת לה. היא לא עונה. אין לה קול. רק עיניים גדולות, דומעות, מבולבלות. אני ממשיכה בסיורי פוגשת את האחרת. 'את יותר גדולה' אני מציעה. 'אני בת שש', היא עונה. מה את עושה כאן? למה הגעת? 'אין לאן לברוח...' היא מייללת. 'כואב לי', היא מתפתלת. אני מציעה סוכריה אבל גם זה כבר לא נחמה. בפינת החדר אני פוגשת תינוקת. מכורבלת ורועדת. קר לה, אני מסיקה. מתכופפת לרצפה משתתחת לידה. על מה את מסתכלת? על מה את בוהה? אני רוכנת, לא מזהה. מקום זר, קר. רחוק מכולם. אין שם עולם. רק תינוקת קטנה בלי שם ובלי שפה. תינוקת עייפה שבוהה ובוהה. תספרו לי כבר, אני צועקת ומצווה. על מה השתיקה הגדולה? אני משתתקת. ילדה קטנה נגשת אלי. מגישה לי ציור ונעלמת. ציור של פני ילדה. על פיה מותקן סורג צפוף. בלי מפתח ובלי בריח. הפה נעול היטב ששום קול והגה לא ייצא. אני מנסה למצוא את הילדה לשאול אותה על הציור. את מי היא ציירה? על איזה סיפור היא מכסה. לא מוצאת אותה. היא כבר מזמן נעלמה.

אני מתעייפת מהסיור. מתכסה עם השמיכה חזק חזק שיכסה גם את הראש שלא אראה יותר ולא אשמע. אבל התמונות כמו שדוני הלילה חודרים אלי דרך השמיכה. לופתים, מפשקים, מחדירים. 'אם לא תתנגדי זה לא יכאב'. אני כבר לא נאבקת. נעלמת אל תוך החושך. יחד איתי נעלמות המילים. מתעוררת אילמת. מתעוררת עייפה וכאובה. לא זוכרת מה קרה. מבוהלת. רוצה לדעת ולהבין. יוצאת לסיור. מחפשת תשובות. מי אני? מי אתם? למה הגעתם? למה נוצרתם? ולמה כולכם שותקים? איזה עוד סודות אפלים אתם נוצרים? מותשת מסיורים ומראיונות, מותשת מהבזקי תמונות ושרידי קולות. מסתחררת עד שמתעלפת. רגע לפני אובדן הכרה שומעת צחוק מתגלגל שעולה מכפות הרגליים ועד הראש. צחוק שמטלטל, מנער, מרעיד את כולי. אני רועדת. בכלל לא צוחקת. אני מותשת. מתעוררת. לא מזהה איפה ועם מי. דפיקות לב מואצות ותחושה שטון ברזל יושב לי על הלב מאיים למחוץ אותו למוות. אין לי אוויר. אני מתנגדת. זה כואב. צורב. שורף. בוער. 'טפשה', אני מסננת. 'מה את מתבכיינת כמו ילדה נימושה ופחדנית. סתמי ת'פה, תפתחי רגליים ותעצמי עיניים. אה, ואל תשכחי לצחוק ולחייך. את לא יפה כשאת בוכה'...

 אני משתתקת. לא מתנגדת. זה עדיין כואב. שקרנים.

בהפרעת זהות דיסוציאטיבית, לכל דמות (אישיות) ישנה גופניות משלה. כל חלק סוחב עימו זכרון גופני שכאילו קפא על מקומו. החלקים הצעירים חווים את עצמם בתוך סיוט בזמן הווה, בשבילם הזמן קפא מלכת. לא רק נפשי התפצלה, כי אם גם גופי. אפשר לדמות בין היתר את העבודה הטיפולית, להפשרה עדינה שמאפשרת לסיפור לנוע. מאפשרת לחלקים להיפגש בזמן הווה עם מציאות אחרת. מציאות שיכולה להיות טובה ובטוחה יותר.

רותם אביה, גדלה בשכונה חרדית בירושלים, בסביבת חיים מורכבת ומסובכת. היא הצליחה להשאיר הכל מאחוריה ונסעה לחו"ל שם למדה והוכשרה כפסיכותרפיסטית. עם חזרתה ארצה לפני מספר שנים לצד עבודתה כפסיכותרפיסטית והיותה כותבת מאמרים מקצועיים, החלה לכתוב ספר זה העוסק בסיפורה האישי המרתק. לכרטיס של רותם, לחצו כאן

בלוגים נוספים

אני היא הוכחה לקיומו של האלוהים-הבלוג של רותם אביה
רותם אביה מורכבת מכעשרים חלקים אנושיים.