צור קשר
...Loading...

האם מותר לי להיות? הבלוג של ענת גיחון

האם מותר לי להיות? – גבול ואגרסיה – חלק א'

כתבה: ענת גיחון

אילנה מתנצלת המון. זה קורה בדרך כלל כשלא ברור לה איך האופן בו ביטאה את עצמה  פגש את השני; אולי משהו שאמרה או עשתה גרם למי שבקשר איתה לאי נוחות, או הכעיס אותו. 

מאד קשה לה לדעת מה היא רוצה, חושבת, מרגישה;  להביע את דעתה, להיות. לפני כל החלטה שצריכה לקבל, היא מתייעצת, לוודא שלא תטעה. היא מאד תלויה בתגובות הסביבה, ומתקשה לבטא את רצונותיה. לא תמיד ברור כמה בכלל מרשה לעצמה שיהיו לה כאלה. כשכבר מעזה – מסתכלת על בן\בת שיחה, גם עלי, שמטפלת בה כבר הרבה שנים ועברה איתה כברת דרך ארוכה ורבת מהמורות, מצפה לאישור. קשה לה לקבוע תוכניות בלי אישורו של בעלה, וכשהוא או מישהו אחר מבקש ממנה משהו, גם אם עייפה וממש לא מתאים – לא מעזה לסרב. 

היא לא מהווה מיכל טוב עבור עצמה. קשה לה להכיל כל טעינה, ולו הקטנה ביותר, אי-ודאות או תיסכול, להתאפק, לחכות. ומאד מאד קשה לה כשלא מתפנים אליה מיד, כשמבקשים ממנה להמתין, כשלא עונים מיד לסמסים או הודעות ששולחת. גם אם לא מראה זאת – היא חווה כל השהייה, שהיא סוג של גבול, כדחייה. כסימן לכך שהיא לא ממש חשובה, אהובה, רצויה. 

וכשחוויות כאלה מצטברות – אז היא מתפוצצת מזעם. מבטאת את עצמה בעוצמה, באלימות, ללא כל שיקול דעת. ברגעים אלה היא מזכירה את אימה, אשה מורכבת ואימפולסיבית, שאחרי גירושיה השתמשה באילנה, ביתה היחידה, כמעין שלוחה שלה. אילנה , שאביה  לא שמר איתה על קשר רציף, היתה צריכה להתאים עצמה לחלוטין לגחמות של אימה, לוודא שלא תינטש גם על ידה. היא הפכה להיות ילדה ואחכ אישה לגמרי מרצה, כשבמחשכי גופה ונפשה אגרה זעם עצום, בעיקר על כך שאסור היה לה  לדעת מי ומה היא, ומי ומה היא לא. להיות היא, של עצמה. להציב גבול בינה לבין העולם. 

אין קיום בלי גבול. לכל דבר, חי כדומם, יש גבול, שתוחם ושומר על שלמותו, ושמתווך, מפגיש ומפריד בינו לבין הסביבה. הגבול של יצורים חד תאיים, ושל כל תא בודד היא הממברנה שעוטפת אותו, דרכה נכנסים חומרי הזנה ונפלטים חומרי פסולת, תוך כדי הפעימה שלה. הגבול המיידי של אורגניזמים מורכבים, כמו אורגניזמים אנושיים, היא מעטפת העור עם שכבת השרירים שמתחתיו. אבל למעשה אספקטים שקשורים לקיום הגבול שלנו יוצאים מעבר לפני שטח הגוף, בעזרת אברים שקולטים ומגיבים אל ומשפיעים על הסביבה שלנו, כמו אברי החושים – ראיה, שמיעה, ריח טעם, מישוש, וגם הקול והבעות ומחוות שמתווכות בין הפנים לחוץ.  למעשה אברים אלה יוצרים מעין מרפסת או חצר סביב הבית שאנחנו לעצמנו, שטח שמגיב לכל מפגש עם הסביבה – לפעמים בהתרגשות, שמחה, כשלמרחב זה  נכנס גירוי נעים בזמן רצוי, או לפעמים ברתיעה, כיווץ, כשהגירוי שמתקרב אלינו לא נעים, או כשהכניסה למרחב שלנו לא מתאימה לנו.

גבול תמיד נבנה ונחווה בתוך קשר. ללא קשר – אין תחושה של גבול.  גבול נוצר ממפגש עם אחר, מגדיר אותנו מולו, נותן לנו צורה, אומר – זה אני. אני לא אתה, וגם לא מי שאתה רוצה שאהיה.

היכולת לחוש את עצמי כצורה עם גבול, להנכיח ואף לתבוע את הגבול שלי – היא סוגיה מורכבת אצל רבים מאיתנו. קיום עם גבול עשוי להגביר את תחושת הנפרדות ואת חוויית הבדידות שעשויה להצטרף אליה, מגביל את אשליית ההתמזגות והכל-יכולות, יוצר סופיות, מזכיר לנו מוות. כשאני מציב גבול אני מוותר על המשאלה לאומניפוטנטיות ועל הרווחים המשניים שבאים יחד עם הצגת עצמי כמי שמוכן לתת עצמו "ללא גבול". למי לא מוכרת החוויה של קושי לסיים אינטראקציה, לשים גבול כשנדמה לנו שמי שמולנו יחוה את הצבת הגבול כדחייה...

לקושי להציב גבול יש גם מרכיב קיומי –  מראשית חיינו הצורך העמוק ביותר שלנו, מעבר לחמצן ולמזון, היה הבטחת קיום הקשר עם הדמויות המשמעותיות שמבטיחות את קיומנו. 

אם המסר שקיבלנו, באופן ישיר , או, לרוב, עקיף או סמוי, שקיום הקשר הזה מותנה בכך שנוותר על אספקטים בעצמנו, נהיה מי שמצפים מאיתנו להיות להבטחת קיום קשר זה, ושהצבת גבול בינינו לבין הסביבה, על ידי ביטוי כעס, אסרטיביות, בקשה לפרטיות וכו' עשויים לפגוע בתחושת הבטחון שקשר זה עם מבטיח - הרי שזה הדבר הראשון שנוותר עליו. אפשר להסתכל על התהליך של בניית גבול ואיכותו, כדיאלוג אנרגטי עם העולם, דיאלוג שקורה בד בבד עם התנועה הפעימתית שלנו . (סטנלי קלמן, "Bonding"). כשיש לנו, כאורגניזם, רשות לקחת לעצמנו חמצן והזנה מטבולית ורגשית, בתוך סביבה קשובה, נוכחת ומכבדת – אנחנו  מתפתחים להיות אורגניזם חי, אנרגטי, שיוצא החוצה לעולם לשם סיפוק צרכיו. 

ככל שהתנועה שלנו החוצה ושל העולם אלינו מלאה ומווסתת - תחושת מלאות המעטפת, הגבול שלנו מתבססת. לעומת זאת אם רמת האנרגיה שלנו נמוכה, מידת היציאה החוצה לעולם והמפגש של העולם אותנו פחות מלאה וחיונית, הרי שגם  התחושה של המעטפת, של הגבול, תהיה פחות נוכחת.  

כשהיציאה שלנו החוצה לעולם נענית בתגובה לא קשובה, לא מכבדת; או שהתנועה אלינו תהיה לא מותאמת לצרכים שלנו  נצטרך לבנות גבול עבה ומוצק הרבה מעל לצורך; זה יוכל לקרות ממש ברמה הפיסית, בשריון המעטפת השרירית, או באלחוש, בהתנתקות; במקרים חמורים יותר – נוותר לחלוטין על בניית קיר מפריד, ונתאים את עצמנו לחלוטין לסביבה, תוך וויתור על עצמיותנו, כמו במקרים קיצוניים של false self.

תחושת הגבול שלנו קשורה בתחושת העצמיות, והיא תורמת לה - ככל שיש תחושה ברורה יותר של איפה אני מתחיל ואיפה נגמר, של "זה אני" ו"זה לא אני " - יש יותר נוכחות ברורה ובטוחה של עצמיות, של מי אני. ולהיפך – תחושת גבול דק, מחורר, עביר, או נוקשה מדי – תשפיע על חוויית הבטחון והנוכחות שלנו. לתחושת גבול נוכח יש קשר לחוויית המוכלות, השלמות ובאופן עמוק לחוויה של כבוד-עצמי – של חיים תוך הקשבה מתמדת לעצמנו, לצרכים שלנו. חוויה זו דורשת ידיעה גופנית ברורה שתמיד נוכל להגן ולהדוף התערבות לא מכבדת או פוגעת. זה אחד התפקידים המרכזיים של התנועה האגרסיבית.

החל מחודש אפריל תתקיימנה בהנחייתי פעילויות שקשורות באספקטים השונים של התנועה האגרסיבית כפן משמעותי בבניית וביטוי העצמי –  סדנא מתמשכת בת 10 מפגשים לעבודה אישית על סוגיות אלה; סדנא  והשתלמות למטפלים.

אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר


כמה מילים עלי: חלק גדול מהאנשים שאני פוגשת בקליניקה מגיעים אלי כדי לטפל בסבל שנגרם כתוצאה משנים בהן היו צריכים, להישרדותם,  להתאים את עצמם לציפיות הסביבה מהם, ולקבור את הרשות להרגיש ולבטא רגשות כמו זעם, כעס, אסרטיביות, וגם עצב וכמיהה לקשר. לכן בניית מרחב  בטוח, שיאפשר מפגש עם וביטוי של עצמנו בלי חשש שנחסם, היא הדבר המרכזי שמנחה אותי בשלושים שנות עבודתי הן כמטפלת ומדריכה והן כמורה וכמנחת סדנאות. עוד עלי – בכרטיס המטפל שלי בפורטל, או www.anatgihon.co.il 

בלוגים נוספים