צור קשר
...Loading...

מי אני כשאף פעם לא אהיה מי שהייתי? - הבלוג של גבריאל פולונסקי

קצת על התקווה

היום עלה בקליניקה נושא הזהות. מי אני כשאני עוד לא יודע מי אני? מי אני לאחר משבר כשעוד לא אספתי את כל השיעורים שעברו בשנה האחרונה, בשנתיים האחרונות ואולי לאורך כל החיים.

אנו יושבים ומביטים אחד בשני, דמעות של כאב עולות, אמא דורשת שתלך ללמוד משהו, המבטים ברחוב לעיתים משדרים לך שאתה לא בסדר, שאתה צריך תיקון, שאתה לא נכון. אתה עוד לא מבין מי אתה וכולם דורשים שתהיה מי שהיית, מי שהיית לפני שעברת נקודת אל חזור.

איך אפשר לדבר על מה שעוד לא קרה? איך אפשר להסביר שמי שתהפוך עם הזמן, עם הכוונה והתהליך, יכפיל את מי שהיית פי כמה ויקנה לך חופש אמיתי? חופש של מישהו שעבר משהו, חופש של מישהו שראה אמת שלא כולם זוכים לראות. מישהו שעבר גילגול וחי את התולדה של השיעור, את ההתהוות של הדברים, את הקסם האמיתי של החיים, כשהנכון והלא נכון נשברים ואתה לראשונה יכול לבחור ממקום עמוק בפנים את מה שבאמת מרגיש לך אמיתי.

ההתעסקות עם תקופות של משבר, בעיקר תקופות פסיכוטיות של אובדן השפיות, מעמידות אותך מול חוסר אונים גדול מאד. אלה תקופות שאתה לא יודע מה קרה באמת, תקופות שהמעבר בין "היי" ל"דאון" ובין תחושת שייכות לתלישות מוחלטת היו כל כך קיצוניים, שצריך להכיל הרבה מאד מידע וללקט ממנו את מה שישרת את החוויה המתקנת של החיים. וזו לא משימה פשוטה, בעיקר, כשלא מבינים אותך.

העובדה הלא פשוטה היא שצריך לסמוך, לפעמים גם בעיניים עצומות, על זה שהכוונה שאתה מחזיק בדרך תמשוך אותך הלאה. דרך הלקחים שהפנמת והלקחים שעוד יופנמו, ואלה שעוד עומדים שם, לסמוך שכל אלה יבילו אותך למקום חדש. לפעמים מקום לא מוכר, שבוא פלטת צבעי הרגשות רחבה ומלאה יותר, שבו היום ירגיש עוצמתי יותר ומלא בעליות ומורדות של רגש על כל צבעיו. עצב וכעס, שמחה ואושר, שלווה ושחרור. ובתוך כל אלה לא יהיה נכון ולא נכון, תהיה פשטות של יומיום המלווה אותך מהבוקר עד הלילה. במקום הזה ישיבה עם קבוצת חברים יכולה להרגיש ריקה ומיותרת, לעומת קפה עייף של בוקר שעשוי לרגש עד דמעות, מתוך התחושה כי החיים הולכים ומתמלאים בפשטות מרגשת, משעממת לעיתים, ומלאה בחסד.

הכי נוח להנעל בבית, להמנע מהפחדים ומהמבטים, מהנכון והלא נכון ולשקוע. אבל אם יש משהו שפגשתי בדרך, הוא שמי שמחפש מוצא, מי שנכון יתמיד, ומי שיתמיד ימצא. לפעמים כשהגוף עייף ורק מושך למיטה, צריך לקום וללכת, כי ישנו מספיק ואנו מבינים שזה דיכאון ופחד שפועלים שם ולא צורך פיזי. לפעמים כשהבטן ריקה ונטולת תיאבון, אנו צריכים לאכול כדי להזין את הגוף ולשמור עליו ועל המאזן שלנו. לפעמים צריך למדוט רק כדי להצליח לקרוא שני עמודים בספר ובאמת להיות בהם. ולפעמים, כל מה שאנו מסוגלים זה ללכת לעבוד במשהו שדורש חצי ממה שפעם היינו מסוגלים להכיל, וזה מספיק טוב. יש עניין בלהמשיך, להאמין בדרך, להאמין שכל מה שאנו באים איתו במגע הופך אותנו למי שאנו, וכל מה שאנו חושבים הופך אותנו למי שאנו, וכל מה שאנו פועלים, הופך אותנו למי שאנו. זה לא אומר שצריך להלקות, זה לא אומר שצריך להתבייש, זה אומר שצריך לשים לב. לפתח תשומת לב למי אנו רוצים להיות ולהאמין בלב הטוב שלנו, להאמין שהוא שווה הכל, ושכל הטוב הזה יגיע בזמן. לפעמים חודש מרגיש כשנה כשהוא רק חודש, לפעמים שעה מרגישה כיום שלם כשזו רק שעה. אז מכניסים פרופורציה לתוך הפרספקטיבה, והיגיון בריא למצבי קיצון, ונושמים. לפעמים זה עשוי להיות כל ההבדל בין שיחזור חוויה הרסנית לבין פיתוח מיומנות ויצירת זיכרון חווייתי חדש לטראומה שכבר מיחזרנו עשרות פעמים.

יש פעמים שאני בהודיה כל כך גדולה על השבר, שמאפשר הזדמנות לגעת במקומות עמוקים ולפתח משהו אותנטי ומוזר, וכל כך יפה.
בסופו של יום כולנו באותו המעיין, שלפעמים הופך לביצה ולפעמים לחוף מיבטים. והתהליך הזה, של להרים ולהעיר את מלוא הצדדים שבנו לחיות ולעוצמה, פשוטים ככל שיהיו, הם שהופכים את החיים למלאים, מספקים, מעניינים, וכאלה שמרגישים גדושים בהודיה ובמהות. כאלה שראויים ועושים חשק לחיות גם את הרגעים הקשים. רגעים שפתאום יש בהם תכלית ואופק, שאנחנו הולכים לקראתו בעיניים פתוחות לרווחה ובלב כואב ומתרגש, מעופף וקל כנוצה, ומאוהב ושוב כואב וכן הלאה.
כל אלה עוזרים לנו לפתח סבלנות, לתת לזמן לעבור, לוותר על הרצונות הרגעיים ולשמור על שגרה בונה ורגועה. אנחנו טופחים לעצמנו על השכם על הדרך ולא בהכרח על פעולה קטנה שקרתה או לא קרתה. מפתחים חשיבה חיובית לטווח הרחוק ופחות מושפעים מפעולות קטנות שיספקו אותנו לרגע. וצופים לאופק שטומן בחובו את מי שאנו עשויים להיות, את הכוונה שאנו מחזיקים, ואת העוגן המדביק אותנו לאותן הפעולות הקטנות שצריכות להפוך לדרך חיים.

אז להחזיק חזק ולהמשיך ללכת.

גבריאל פולונסקי - מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך. עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן.

בלוגים נוספים

להטיל עוגן - על החופש שבמיסגרת
הנבואה היונגיאנית - הבלוג של גבריאל פולונסקי