צור קשר
...Loading...

סמלים סמלים עלינו נופלים

הנבואה היונגיאנית - סמלים סמלים עלינו נופלים, מישהו אחר אותם לוקח?

כתבתי את הכותרת וצחקתי קצת עם עצמי. בהתחשב שכל מה שקיים סביבנו מסמל לנו משהו, לחשוב על איך לגשת בכלל לנושא כזה מעורר בי תמיהה וצחוק על אבסורד החיים, ובכל זאת, גם על המהותי והמקיים.

חודשיים אל תוך המסגרת הטיפולית בה שהיתי, מצאתי את עצמי מאוזן באופן יחסי, אבל בתוך המצב החדש, לא ידעתי מאיפה להתחיל, לא ידעתי איפה נימצא קצה החוט אותו אני יכול לתפוס ולהתחיל למשוך עצמי חזרה מעלה, כל עולמי הפנימי היה מעורער, שבור, מבולבל ולא מובן, ורוטט באופן כזה שאני לא יודע מה, למה ואיך? איך הגעתי למצב הזה? במה אני מאמין? כל מי ומה שחשבתי שאני לא עבד לי, איך זה שאני פה? למה דווקא אני? מה קרה פה בכלל?!?! ולאן כל זה הולך..? העתיד אפילו לא נראה לעין, ואם אני ממש מתאמץ לדמיין אותו, הוא לא נראה מלבלב במיוחד.

בבוקר היינו יושבים בחממה טיפולית לקראת סדנת גינון טיפולי, בה בדרך כלל מצאתי את עצמי נוקש עשבים שוטים ומגלח אזורים של צמחייה יבשה בערוגות, מזיע וסופג שמש, שזה לא רע ביכלל בתור התחלה, ואולי אפילו סמלי משהו, לפנות מקום למשהו שאולי יגיע, לא שידעתי לחשוב את זה ככה בזמנו.
בוקר אחד נכנסה המטפלת ומנהלת החממה בזמן שאני וחברי למחזור ישבנו בשיעמום ועייפות של בוקר וחיכינו. היא נכנסה בחיוך גדול והרימה שקית קטנה ושאלה “מי רוצה? אלה זרעי חמניה טריים לשתילה!”
ישבתי כשמבטי מופנה לאדמת החממה והרמתי את מבטי בציפייה שכולם יקפצו על המציאה, אל תישאלו אותי למה, אבל משהו בחמניות האלה קסם לי כל כך, והתבוננתי מסביב, ואף אחד לא היה מעוניין בכלל, האמת, שהייתי היחיד שלקח זרע ושם בכיס. רציתי לזרוע אותו ולראות אותו גדל, לקחתי כף חפירה ויצאתי לכיוון הערוגה הקטנה לצד החדר בו שהיתי, חדר שרק חודש לפני כן שברתי לחלוטין תוך התקף פסיכוטי של גמילה ופחות או יותר, חוץ מחבר אחד שהולך איתי עד היום, כולם התרחקו וביקשו לעבור חדר מפחד שאעשה להם משהו. לשמחתי בכל תקופת החולי הקשה, כל התוקפנות שלי הופנתה כלפי עצמי, ואף פעם לא כלפי הסביבה.
מכל מקום, בדרך לערוגה, זה ממש היה כמו שלחו לי הזמנה לשיעור על אותה השאלה, מאיפה מתחילים?
בהליכתי לשם ידעתי שאני הולך לשתול אותו, ושבמצב המנוון שבו הראש שלי נימצא, מעופף ולא זוכר דבר, אני יכול לשתול את החמנייה, וכל יום כשאשקה אותה אבקש את הדברים שאני רוצה לעצמי.
שתלתי אותה והתבוננתי בערימת האדמה הכהה יותר, ההפוכה היושבת על הזרע, לקחתי כלי מים וביקשתי תוך כדי הזלפת המים על האדמה דברים פשוטים, שלווה, אהבה, החלמה, בריאות, ואיזון.
הטקס הקטן הזה חזר על עצמו באופן יומיומי במהלך החודשים הקרובים, המנטרה לא השתנתה יותר מדי, האמת גם לא היו לי שאיפות גדולות מדי, בעיקר להרגיש חי, להרגיש חיובי, חופשי מעט מעצמי ומכל הבלאגן הזה. חודשים לאחר מכן כשסיימתי החמנייה היתה גדולה ויפה, גבוהה וצהובה בוהקת, תכננתי להוריד את הזרעים שגדלו עליה ולחלק אותם בשיחת הפרידה שלי לכל החברים אבל הזרעים לא היו בשלים מספיק.

שנתיים לאחר מכן כאשר הזמינו אותי להעביר מסר של תקווה במוסד בו שהיתי, סיפרתי את הסיפור ולקחתי איתי שקית זרעי חמנייה, אותם חילקתי בסוף השיחה. כשהחברים התקרבו בסוף המסר מרוגשים ומחבקים, מחייכים ומודים על המסר, ידעתי שזה היה שווה את הכל. חשתי את זה כחום בחזה.

העולם שלנו מלא בסמלים וכל אחד מבין אותם כפי שהוא מבין אותם, מכסף ועד דגלים, מצבעים ועד מבטים. לפעמים אני שואל את עצמי מה היה מתרחש בעולם אם התפיסה המרכזית לכסף היתה עוברת טרנספורמציה והיו מפסיקים להתייחס אליו ככוח ומתחילים לראותו כאנרגיה שמגלגלת את החברה שלנו, סך הכל, אז עדיף שהיא תגלגל אותנו באופן הבונה ביותר, היעיל ביותר, והידידותי ביותר לנו ולאדמה שאנו הולכים עליה. זה נשמע היפי משהו, אבל עיקר העניין פה הוא איך אני לוקח את העולם סביבי ומעניק לו הסמלה חיובית יותר, ועובד אותה, והולך איתה, ומפנים אותה יותר ויותר לעומק כך שפעולות חיי, גם הפשוטות ביותר, יסמלו הצלחות קטנות, והצלחות גדולות יותר, ולאט לאט ילכו ויתווספו עוד כאלה, שיזכירו לי על בסיס יומיומי את דרכי שלי, ויכניסו את הכוונה האישית שלי לסיפור שלי, זה יכול להיות עציץ שאני משקה במהלך השבוע בבית, זה יכול להיות להתחיל את היום מלהציע את המיטה, זה יכול להיות לשטוף את הכלים בערב וכו’. בסופו של יום, ההסמלה שאתן לפעולות שלי ולדברים איתם אני בא באינטראקציה, יכולים להוביל ולחזק את הכוונה שלי לחיים שלי, או להיפך, להפוך אותם סתמיים, משעממים וחסרי ערך. וכאחד שלא ידע כבר במה להאמין, ואולי בעצם לא האמין בכלום, זו היתה יריית פתיחה בפיתוח מערך אמונה אישי, שלא קשור למה שהכניסו לי לראש, למה שניסו למכור לי שטוב בשבילי או למה שמישהו אחר חושב שנכון בשבילי.

גבריאל פולונסקי - מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך. עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן.


בלוגים נוספים

מי אני כשאף פעם לא אהיה מי שהייתי?
הבלוג של גבריאל פולונסקי
הנבואה היונגיאנית - מעשה בענווה
הבלוג של גבריאל פולונסקי
הדיכאון לא סולח, החיים כן.
הבלוג של גבריאל פולונסקי