צור קשר
...Loading...

שייכות, אי שייכות ומה שביניהם - גבריאל פולונסקי

נושא השייכות הוא אחד הנושאים המרכזיים בקליניקה, והיום, גם בעקבות החוויות האחרונות בחיי - מעבר דירה, סיום מערכות יחסים, היכרויות חדשות וחשיפה לסגנונות חיים שונים, נושא השייכות עלה יותר מכרגיל והרגשתי צורך לכתוב עליו.

במה תלויה תחושת השייכות שלנו?

לרוב, תחושות של אי שייכות, בעיקר בגילאי העשרה אך גם בגילאים מאוחרים יותר, מביאות אותנו להתבודדות ולהרס עצמי. אנחנו מחפשים את עצמנו במקומות שאנחנו לא אמורים להיות בהם, ולפעמים עם אנשים שאנחנו לא אמורים להיות איתם. אנחנו פוגשים רגשות של ניכור ונידוי, המובילים למרדנות ולתחושות של חוסר הבנה וחוסר צדק, שהרי העולם החיצוני משקף לנו שאנחנו לא חלק, וזה מכעיס.

השבוע נסעתי ברכבת. עליתי עליה וחיפשתי מקום לשבת, ובדרך עברתי ליד בחור גדול ושרירי, שנראה מאיים, וישב פרוס על כמה מושבים. לידו היה מקום פנוי, אך דחיתי את האפשרות להתיישב שם, משום שהרגשתי שאני עלול “להסתבך”. המשכתי לחפש מקום, וכשראיתי שאין, חזרתי והתיישבתי לידו. הבחור לא זז והמשיך לתפוס חצי מהמרחב שלכאורה היה “שייך לי”. הוא ממש תבע את המקום כטריטוריה שלו. היה לו מבטא שונה משלי והוא שמע מוזיקה בפלאפון בקולי קולות. החלטתי שאני מניח לזה.

לאחר זמן מה התעוררה מהומה בקרון הרכבת שלנו. אחד הבחורים בקרון פנה אל הבחור שישב לידי, ודרש ממנו להנמיך את המוסיקה. כמובן שזה ענה לו בביטחון גמור: "אתה מוזמן לשים אוזניות ולשמוע משהו אחר אם זה מפריע לך", אבל מסביב קמו עוד קולות. לא ברור לי מה הביא אותי באותו הרגע לבקש ממנו להזיז את הרגל כדי שיהיה לי נוח לשבת, אך עשיתי זאת. הוא הביט בי ויכולתי לראות שהוא מתלבט. פתאום הוא הרפה ונענה. אולי הרגיש שאני מדבר אליו בגובה העיניים.

הקרון נרגע כולו באופן מפתיע, ולאחר כמה דקות הוא הביט בפלאפון שלי ושאל: “מה, אתה אוהב מוזיקה אלקטרונית?". עניתי "כן, זה עושה לי טוב". הוא חייך ואמר "גם אני" וכל אחד המשיך בשלו, אך הפעם עם תחושה אחרת של חיבור שליוותה אותנו. לאחר זמן מה, שמתי לב שהוא הנמיך את המוזיקה ואפילו נהניתי ממה שהוא השמיע עכשיו. מעט אחר כך נרדם.

כשהגיע ספסר הכרטיסים לבדוק את הכרטיסים של כולנו, הסתבר שהוא וחברו נוסעים דרך החוגר, ובעצם משרתים בצה"ל. באותו הרגע ממש עברה בי רוח נעימה והבנתי כמה אנחנו מחוברים במדינה הקטנה הזאת, ועוד מסרבים להכיר בזה עד לרמות העמוקות. כמה אנו מורכבים ובאילו תחושות אנו מתחבטים כאזרחים במדינה כל כך מגוונת, עם סיפור מורכב ועוצמות של היסטוריה שעוד מהדהדות בכאן ועכשיו. כמה אנו דומים. כמה אנו באותה הסירה, וסך הכל כולנו מבקשים להרגיש שייכות כדי להרגיש שיש לנו מקום בטוח ושאנו לא צריכים להילחם עליו ולהיות עליו במשמר כל הזמן.

לאחרונה אני מרגיש שאני עובר דברים גדולים. כבר כמה שנים שאני בתהליך ובחיפוש, ועשיתי הרבה ניקיון שנותן לי להבחין בבהירות מתי אני עובר למרחב תודעתי שהוא אנוכי וסגור, כמו שמרגיש ילד שבאים ”לקחת לו” או כזה שרואה רק את הצורך האנוכי שלו.

אנו חשופים להרבה כאב שחלקו שלנו וחלקו לא שלנו, וגם זה שלא שלנו מתגלה הרבה פעמים כמשהו שאנחנו צריכים להכיל כי הוא נוגע בנו וחודר פנימה. כולנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים, ותחת הכותרת הפשוטה הזו אנו מבינים כמה לא פשוט למצוא את מרחבי החמלה והקבלה, שיאפשרו לנו לקיים מערכות יחסים מיטיבות ובריאות.

המקרה ברכבת מאוד נגע בי - האופן שבו מזרים גמורים, שרוכשים כמעט טינה אחד לשני, הגענו לחלוק משהו קטן ומשותף, שהכניס שלווה לכל המרחב בו נסענו. מה שהתרחש שם היה קסם, קסם פשוט של אהבה לחיים, לפני שחפשנו את השוני שמוזן מכל כך הרבה רעש שלא שייך לנו.

למה אני מדבר על זה?

אני מוצא שהטרנספורמציה מתרחשת כשנכנסים למרחב מכיל, בלי דעות של כפיה ובלי דעות מענישות. היא מתרחשת כשיש קבלה וחמלה מספקת כלפי עצמינו וכלפי הסביבה, כדי שהשיח או התנועה במרחב יהיו כאלה המאפשרים לכל אחד להביט בעצמו ללא התנגדות או מנגנוני הגנה. זה מאפשר לנו להפתח לאפשרות לבחור אחרת מהטבע שכבר הוטבע בנו ולהוליד משהו חדש. איזו פשטות להפתח ולחוות אנשים שונים, דעות שונות, רעיונות שונים, תוך הנאה מהיחד ומכבוד אחד לשני, כלפי החיים וכלפי הבריאה.

טוב שניכרות בדרכינו תזכורות יומיומיות שאפשר אחרת ושהדרמה של אחרים היא לא אישית כלפינו. כמו שגם שהדרמה שלנו אינה אישית כלפי אף אחד אחר. כי בפועל, למרות הרעיון הרומנטי שבהתרחקות והתבודדות, אנו מתאזנים במפגשים בינאישיים, תלוי כמובן באיזה גישה אנו נוקטים, ומהי הכוונה אליה אנו מכוונים. האם אנו מחדדים את הכוונות הנכונות או השגויות? האם אנו מעמיקים את הפיצול או את היחד, ואיך נותנים לאדם אחר, ולו לרגע, להרגיש שגם לו יש מקום, שגם הוא שייך, גם כשידינו על העליונה וגם כשלהפך. איך חוזרים לשחק?


גבריאל פולונסקי - מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך.

בלוגים נוספים

טבעו של הצל שלנו
גבריאל פולונסקי
החוויה המתקנת ומערכות יחסים במשפחה
הבלוג של גבריאל פולונסקי