צור קשר
...Loading...

ביחד מגיעים רחוק יותר - גבריאל פולונסקי

אומרים שלבד מגיעים מהר יותר, אבל ביחד מגיעים רחוק יותר

מצחיק אותי קצת, או אולי מרגיש מוזר ומעט אבסורד לכתוב על מערכת יחסים זוגית היות ואני לא נמצא באחת כזאת מזה כשלוש שנים. גם אם היו, והיו מיפגשים משמעותיים, הם לא החזיקו לאורך זמן. ואני שואל את עצמי האם זו רוח התקופה? תקופה בה תופעת הגירושים משגשגת יחד עם החתונות? האם יש כל כך הרבה היצא שאנו מתקשים לבחור?

ושוב אני ניתקל בצעירים בתוך הקליניקה ומחוצה לה עם השאלה, או יותר נכון עם ההחלטה, לא להאמין באהבה.
אני מתבונן פנימה אל תוך הצורך שלי, אל תוך הניזקקות ממערך שכזה (זוגיות), ממקום שלא הייתי בו אף פעם, ממקום שמרגיש שהוא מתחיל להיות בשל לקבל את ההחלטה הנכונה בבוא הזמן.
הרי בואו ניהיה כנים. כשאנו פוגשים מישהו חדש בחיינו, אנו מיד יכולים במבט פנימה להבין כמה דברים בסיסיים. אם אנו מביטים בכנות אישית כמובן.

האם יש מצע לקשר רציני?

האם זה מצע לחברות?

האם יש מצע לפאן חד פעמי ותו לא?

אם נרד יותר לעומק הכוונה שלנו, נוכל גם להבחין עד כמה אנו אנוכיים שם.

האם אנו מתחשבים ברגשות האדם היושב מולנו?

האם אנו מודעים שאנו עשויים להטעות ולפגוע?

האם אנו מוכנים לקחת את הסיכון ולהפגע?

בתוך כל זה, אני מבין שאם לא אבהיר לעצמי מה אני מחפש, כנראה שלא אמצא. אני שומע על יותר ויותר אנשים החווים מערכות יחסים שיש בהן הרבה בוסר ואין בהן הכלה. אנשים שמתגלגלים למערכות יחסים בהן האהבה מתחילה להתלכך ברצונות אנוכיים והם לאט לאט מפסיקים לראות אחד את השני ומתחילים להתבונן רק בצורך האישי שלהם.

למה אני מתכוון? 

כשאדם מרגיש שהוא לא מקבל את מה שהוא דורש, או צריך ולא יודע לבטא את זה, הוא עשוי להתחיל להתנהל מדמוי עצמי נמוך ופגוע. במקום הזה הוא יגיב באימפולסיביות במקום לדבר בכנות ובנינוחות על מה שעובר עליו. אלא שמהצד ההפוך, בוא אחד מהצדדים ירגיש שהוא פחות מושקע רגשית (הצד הלכאורה “הפחות אוהב”) עשוי להמשך לתפוס שליטה על המערכת, להבין שהוא יכול לספק את ה”סחורה” מתי שהוא מחליט, וכך לתפוס עמדה מאד נוחה השומרת עליו מה”השקעה” הריגשית המפחידה שבאהבה שווה. וכך קורה שבני זוג שאמורים לנהל איזו הרמוניה יחסית שתעניק ביטחון לכל אחד לצאת החוצה לממש את חייו ולבסס בית בריא ריגשית, הממלא את הדרים בו, לא מסוגל לעשות זאת. שהרי הם עסוקים בעיקר במישחקי כוח.

אני מנסה לדמיין מהי מערכת יחסים יציבה, נינוחה ושיש בה חמלה מספקת להכלה הדדית. מהי מערכת יחסים בה בני הזוג לא לוקחים אישית את מצב רוחו של האחר, ולא ממהרים להאשים את האחר במצב הרוח האישי שלהם. מה קורה כשבני זוג מבינים את ערך האחד של השני ושל הביחד, מבינים מלכתחילה מה מתאים להם ומה מרגיש נכון, ונמצאים בכוונה לאיזון בריא ולא לסיפוק חסך ילדי או נערי שעדיין לא התגברו עליו. מה קורה כשהבטחון, יכולת ההכלה ותיאום הציפיות הם כאלה ששמים את הזוגיות במקום בטוח, מטפח ומחזק, בו לשני הצדדים חשובים הבטחון והאמון כדי להשיל את האשליות הפנטזיונריות של כל מה שמכרו להם שזה אמור להיות, ומתרכזים בזה שעשוי להיות מושלם ;) או מושלם מספיק.

הרי הפאן טמון בדרך ולא במטרה, והערך מתיישב על הדרך שעושים יחד ולא על נקודה ספציפית שיושבת באי שם. אז מה כרוך בהכלת זוגיות לאורך זמן, כך שתהיה עבודה הדדית וחיפוש הדדי של דרך, כשכל אחד מרגיש שיש לו גם את המרחב שלו לממש ולהביא את עצמו הכי רחוק שהוא יכול ורוצה? שאלה מעניינת שהרי אי אפשר לאלץ אף אחד לעלות לסיפון, ולהחזיק בן זוג דרך מניפולציות. זה רק ויהפוך אותו למשהו שלא מבטא לא את הערך האישי, לא את הערך של הזולת, ולא את הערך של הביחד.

איך פותחים מרחב קבוע המאפשר לצדדים לטמון את עצמם בתוך השיח כך שירגישו שהם נראים ומקבלים מענה אישי בתוך משהו שככל שאנו מתקדמים בו, נראה שהופך כל כך מורכב? בהתחשב שלהמון אנשים היום אין בהכרח מודל “מוצלח” במיוחד של זוגיות המחזיקה לאורך חיים שלמים, האם התבניות האלה עוד יש בהן? האם המצב דורש לצאת ולחוות את מה שמתאים לכל אחד באופן אישי? ובתוך כל אלה, איך גורמים לאדם שמולנו להרגיש יקר, אהוב וקרוב, וזאת מבלי לטמון את האושר שלנו בידיים שלו? שהרי לתת את האחריות לאושר שלי למישהו אחר זו אחרית גדולה מאין כמוה ומתכון לאסון. וכך גם להיפך, מה קורה כשאנו עייפים מדי מסיפורים שאנו מספרים לעצמינו, ואז גם בן הזוג טומן את אושרו בידינו ואנו שומטים את זה מעייפות או צורך במרחב?

אני מוצא יותר ויותר את החשיבות המכרעת של הכלת מערכת יחסים לאורך זמן, בו הערך של הביחד מאיר את האפלה ומייצר מקום בטוח לבחירה כנה וחופשית. בחירה בה שני הצדדים מבינים דרך הזוית האישית והסובייקטיבית שלהם את מה שיש להם בידיים, מקדשים את מה שמחבר ביניהם, ועובדים יחד להשיל את מה שמפריד, מנתק ומרחיק. וכל זאת, תוך הבנה כי כל אחד נמצא, ותמיד יהיה במסעו האישי להיות שלם ומאושר.

אין ספק שאנו בעידן מאתגר השואל שאלות בכל הנוגע למערכות היחסים מחייבות, בנושא המיניות החופש והחירות, שעשויים לאתאפשר או לא להתאפשר בקשרים שכאלה. אז איך מתקדמים לכיוון מאפשר מבלי לפגוע ביושרה האישית והבינאישית? איך ממשיכים לכבד ולשמור אחד על השני כשהרוחות מושכות לכל מיני כיוונים? נשמע כאתגר מרהיב ומדהים, ומצד שני, אני גם מבין את הטענה הרווחת ש”מערכת יחסים זוגית/שלישותית או מה שזה לא יהיה, היא פרוייקט חיים בפני עצמו.

ברור לי שאפשר עוד להרחיב ולכתוב על הנושא, ולכן אשמח לעורר פה דיון ולשמוע אתכם. אני מרגיש שזה נושא ששווה לגעת בו מכל מיני זויות, ואני מזמין אתכם להביא את עצמכם, להגיב ולקחת חלק.

גבריאל פולונסקי - מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך. 

בלוגים נוספים

 ציפיות - כשהן לא על הכריות
הבלוג של גבריאל פולונסקי
 קול גלגל המתגלגל - בתהליך
הבלוג של גבריאל פולונסקי
מי אני כשאף פעם לא אהיה מי שהייתי?
הבלוג של גבריאל פולונסקי