צור קשר
...Loading...

ואם הסבל היה מקבל תכלית? - גבריאל פולונסקי

“אחחחח אם היית אוהב את עצמך טיפה, טיפה מכמה שאני אוהב אותך כרגע.. מספיק כדי לתת תכלית לסבל שלך..” - אמרתי לו, ונפרדנו.

כך הסתיימה הפגישה הראשונה ומה שנראה היה כפגישה האחרונה שלנו.


העבודה עם טראומה ופוסט טראומה היא בעיני מהעבודות המורכבות יותר המתרחשות בקליניקה.

לא בגלל הדוגמאות החיות שיש לנו על חיילים החוזרים משדה קרב או אנשים החווים פגיעות חמורות, אלא בגלל התוכן הרגשי שיש בה.

זו עבודה עם מצבים הממירים באופן קיצוני גל של עומס רגשי למנגנוני הגנה של דחק המתפרץ בשניות כהר געש, ויותר מזה זו עבודה על יצירת מרחב הכלה הולך וגדל כדי להכיל, למקם ולמוסס את המסה האנרגטית שיושבת בבסיס החוויה הזו.

השבוע פגשתי מטופל עם סיפור מורכב, שעצם ההבנה של מה שחווה העביר בי את גל הכאב שעובר בו מאז. הפגישה היתה פגישה משפחתית מאתגרת. הוא דרש לקום כל כמה דקות ולצאת לסיבוב בגלל תחושה של קלסטרופוביה בחדר, כל מילה מההורים משכה ממנו תגובה הגנתית, אלימה ומשפילה (כלפיהם), והאוטומט שלו היה לצרף אותי להוריו כמי שעושים עליו עליהום ומשאירים אותו לבד, תוך כדי שהוא חווה מצוקה של גוף שמחפש לפרוק מתח ולא יודע איך. הוא בשניות חוזר להצפה של העומס הקיצוני שעבר בתאונת דרכים רק בתוספת של כל הבלאגן שאגיע לאחר מכן ובעקבות. 

זאת אומרת חוויה משנית הנובעת מהמקור ויושב על החוויה הפוצעת.

טראומה ופוסט טראומה הן עניין מורכב בעיקר משום שההחלמה שוכנת בחוויה המתקנת שבחיים. זו לא פגישה חד פעמים או טיפול חד פעמי. אלא תקופה של עיגון טיפולי הדורש כוונה מתמדת, מודעות ופורקן הדרגתי כדי להתקדם לחוויה של חוסר הזדהות.

האפשרות לפרום את קשרי הרגש הקשורים בחוויה הזו שוכנים שם אך המעבר ממצב של שחזור אל מקום בו הרגש מתמתן ואנו פחות מזדהים איתו ופחות נאחזים בו כדי לתת תיקוף לקיום ולמצב שלנו, מורכב מאוד מכמה סיבות. 

למרות שיכולה להיות הבנה של מנגנון הטראומה, עדיין החוויה הגופנית והרגשית שמתרחשת חזקה מאוד. הלב מתחיל לפעום בעוצמה ולחץ הדם עולה, הנשימה הופכת לשטחית ומהירה או נעתקת, הגוף מתחיל לרטוט והראש מתמסר למחשבות המשחזרות את החוויה הטראומטית. הגוף ניכנס למצב של סטרס והתמודדות עם סכנה ממשית, גם כשזו לא נמצאת שם כבר.

במצב כזה קשה למצוא עוגן בזמן אמת ולהרפות על מנת להתחיל תהליך של טרנספורמציה וריפוי (להבין שאין יותר ממה או לאן לברוח). בחוויה האישית יכולה להיות הבנה של צורך בעזרה כמו גם שיש תמיכה שנמצאת שם ומחכה אך הבלבול שבמצב מקשה על האפשרות להתבונן רגע בזום האוט ולגשת אליה(עזרה/כלים לקרקוע) ולקחת אחריות ובעצם, לוותר על מקום "הקורבן" ולהסכים להיות חשוף לפגיעה.

האמת היא שהפגיעה ככל הנראה תגיע. כך וכך. זהו תהליך ארוך וכמעט בלתי ניגמר עם רסיסים, שהיו שם ושתמיד יופעלו כשנרגיש סטרס או ניגע באחד הצבעים שליוו את החוויה הפוצעת.

המבט של המטופל הפך מזוגג, עלה כעס ורטט בגוף, המלווה בעויתות. אם לא היה לי הניסיון שיש לי כמטפל, כנראה שהייתי נכנס למצוקה ותחושה של אבדן שליטה לחלוטין תוך הזדהות עם המצוקה שהוא ניכנס אליה והולך איתו לאיבוד.

הבנתי שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות כרגע הוא להרפות ולהחזיק מרחב המאפשר תחושת ביטחון. מרחב יציב, רגוע ותומך. שיהיה מקום לעוצמות ההרסניות בלי לשבור את המיסגרת הטיפולית. הסטינג.

לאחר מכן יצאנו החוצה לסיבוב הליכה. היה חשוך וקר. הוא היה עצבני ומתוח, פניו וגופו רעדו והוא ביקש סליחה. הוא אמר:" מצטער גברי אני לא נמצא פה עכשיו זה לא אני ואני לא מסוגל להכיל כלום עכשיו, לא אותך ולא את עצמי.. לא נוח לי בגוף אל תיק את זה אישית. אתה לא יכול לעזור לי, לך יש את הדרך שלך ולי יש את שלי.."

בחרתי לעשות איתו תרגיל הנכחה ועיגון בהשראת תרגיל בהשראת פסיכותראפיה גופנית התייחסותית. (חיפוש איבר גוף המרגיש בטוח וקליל פיזית, ומאפשר להתחבר אליו ולנוח בו).

ושאלתי אותו איפה בגוף הוא מרגיש את המצוקה? הוא ענה “בכל הגוף, אין מקום שאני לא מרגיש בו מכווץ ודרוך כרגע”. שאלתי אותו האם הוא מסוגל לחשוב על מקום בטוח, על זיכרון בו הוא מוכל, רגוע ומרגיש מוגן. כמו מחנה בתקופת הילדות או אוהל מיבצר כמו שנוהגים לשחק כילדים. הוא ענה מיד "לא, אין לי זיכרונות כאלה", ואז הוסיף בקול רוטן וזועם "אני מרגיש בטוח באלוהים".

הרגשתי שהוא לא מסוגל לשמוע כלום באותו רגע ואי אפשר היה להגיע אליו. שאלתי אותו אם הוא מסוגל להרגיש את אלוהים באוויר שנכנס דרך האף, והוא ענה שהוא מרגיש אותו בכל. הנחתי את ידי על ליבו ושאלתי אותו האם הוא מסוגל לדמיין את האנרגיה האלוהית הזו נישאת באוויר ונכנסת אל ליבו ומחממת, מרגיעה. האם אתה מסוגל להרגיש את הלב שלך נושם אותה. הוא הרים אליי מבט, הגוף התרכך מעט והוא ענה "לא, אני לא מסוגל כרגע לראות או להרגיש כלום" והלך לכיוון הקליניקה. זה היה מספיק. המבט הזה.נגענו שם במשהו. חלקנו מבט מחובר, גם אם לרגע, בתוך חוויית הקיצון בה היינו שרויים. הוא זיהה אותי והבין מה קורה לו במידה מספקת כדי שיתעורר בו תסכול על עצמו ועל חוסר האונים שבמצב הזה.

האמנות להישאר רגוע ומחובר במצבים כאלה, ולהרגיש מתי “יש עם מי לדבר” ומתי “אין עם מי לדבר” היא מאתגרת לכשעצמה. להצליח להישאר שפוי מספיק כדי להתבונן במצב בבהירות ולמצוא שבריר של רגע לגעת, יכול לפתוח שער למה שעשוי להפוך לתהליך של פרימת סבך הטראומה, ולהפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. הפרידה ממנו באותו הערב לא היתה נעימה. הוא הצהיר ש"לי יש את הדרך שלי והסיפור שלי ולך יש את שלך ובהצלחה לכולם", אך כשליוויתי אותו אל האוטו עם הוריו משהו קרה. לרגע ההגנות התרככו והוא יכול היה להרגיש שאני רואה. שאני באמת רואה אותו, מזדהה ושותף לכאב.

קבענו פגישה לשבוע הבא.

גבריאל פולונסקי - מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך. עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן.

בלוגים נוספים

להטיל עוגן - על החופש שבמיסגרת
הנבואה היונגיאנית - הבלוג של גבריאל פולונסקי
מכתב למטפל ולמטופל - מקצועי? לא יודע.
הבלוג של גבריאל פולונסקי