צור קשר
...Loading...

על תחושות שייכות - גבריאל פולונסקי

במה תלויה תחושת השייכות שלנו?


אחד הנושאים המרכזיים בקליניקה הוא נושא השייכות.

לרוב, תחושות של אי שייכות בעיקר בגילאי העשרה כמו גם מאוחר יותר מביאות אותנו להתבודד ולהרוס את עצמינו, לחפש את עצמינו במקומות שאנו לא אמורים להיות בהם ולפעמים עם אנשים שאנו לא אמורים להיות איתם.

הרבה ייצרים של הרס עצמי ותחושות ניכור ונידוי, המובילות למרדנות ותחושות של חוסר הבנה וחוסר צדק עולות בנו ממש מתוך מקומות של תחושות חוסר שייכות. שהרי העולם החיצוני משקף לנו שאנו לא חלק, וזה מכעיס.

היום גם בעקבות החוויות האחרונות בחיים שלי, מעברי דירה ומעברים בין אנשים שונים, היכרויות, שיתוף וחוויות של חשיפה לסגנונות חיים שונים. נושא השייכות עלה יותר מהרגיל ורציתי לכתוב עליו.

היום התיישבתי ברכבת, יותר נכון עליתי לרכבת וחיפשתי מקום.

לא מצאתי.

באיזשהו שלב עברתי ליד איזה בחור גדול, בריון ממש שנראה כמו יכול לחדור בריצה דרך קירות בגודלו ובגופו המוצק, נראה מאיים ויושב פרוס על כמה מושבים עם חברו. בהתחלה דחיתי את האפשרות להתיישב שם, עצם הרעיון שידר לי שאני עלול “להסתבך”.

לאחר איזה סיבוב כשראיתי שאין מקום נוח והרכבת בבוקר יום ראשון היתה עמוסה התיישבתי שם. למרבה הפתעתי או שלא, הוא השאיר רגל אחת שהצטלבה ותפסה בערך חצי מהמרחב שלכאורה “שייך לי”. תיארתי לי שמעט אחרי זה הוא יזיז אותה אבל הוא לא, בעצם הוא ממש תבע את המקום כטריטוריה שלו. היה לו מיבטא שונה משלי והוא שמע מוזיקה בטלפון בקולי קולות. הנחתי לזה.

שמתי לי מוזיקה באזניות כשלפתע ניכר שהתעוררה איזה מהומונת בקרון הרכבת שלנו.

מסתבר שאחד החבר'ה מקדימה פנה אליו די בגסות וביקש ממנו להנמיך. כמובן שזה ענה לו בביטחון גמור: "אתה מוזמן לשים אוזניות ולשמוע משהו אחר אם זה מפריע לך". אבל מסביב קמו עוד קולות על האופן בו הבחור ביקש ושאין צורך לריב וכו’. לא יודע מה הביא אותי באותו הרגע לבקש ממנו ברוגע אם הוא יכול לפנות את הרגל ככה שיהיה לי נוח לשבת, וזה לאחר שהביט בי לרגע והתלבט האם לאכול לי את הרא פתאום הרפה ונראה שמשהו באופן בו דיברתי איתו וביקשתי כמו אנו לא יותר או פחות טובים אחד מהשני פתאום ריכך אותו והוא נענה.

הקרון נרגע כולו באופן מפתיע ולאחר כמה דקות הוא הביט במכשיר הטלפון שלי שהיה חשוף ושאל אותי: “מה, אתה אוהב מוזיקה אלקטרונית?” אמרתי לו, "וואללה כן זה עושה לי טוב". הוא חייך אמר "גם אני, וטבע". אמרתי לו "גם אני" וכל אחד המשיך בשלו, אבל הלבד שליווה כל אחד מאיתנו נעלם. התיישבנו, המשכתי להאזין למוזיקה ומעט לאחר מכן כשהוצאתי את הלפ טופ לכתו, קלטתי שהוא הנמיך את המוזיקה לרמה סבירה שנעימה לכולם, אפילו אני הורדתי את האזניות ונהניתי ממה שהוא השמיע. מעט אחר כך נירדם. וכשאגיע ספסר הכרטיסים לבדוק, גם הסתבר שהוא וחברו נוסעים דרך החוגר, ובעצם משרתים בצה"ל.

באותו הרגע ממש עברה בי רוח נעימה של כמה אנחנו מחוברים במיוחד במדינה הקטנה הזאת, ועוד מסרבים להכיר בזה לרמות העמוקות. כמה אנו מוכבים ואיזה תחושות מתחבטות בנו כאזרחים במדינה כל כך מגוונת עם סיפור מורכב ועוצמות של היסטוריה שעוד נהדהדות בכאן ועכשיו.

כמה אנו דומים. כמה אנו באותה הסירה, וסך הכל כולנו מבקשים להרגיש שייכות מספקת כדי להרגיש שיש לנו מקום בטוח שאנו לא צריכים להלחם עליו ולהיות עליו במשמר כל הזמן.

לאחרונה אני עובר דברים גדולים כך אני מרגיש, כבר כמה שנים שאני בתהליך ובחיפוש. ובחיפוש הזה עשיתי הרבה ניקיון בפנים והניקיון הזה נותן לי להבחין יותר בבהירות מתי אני עובר ממרחב תודעתי שהוא אנוכי, נעול וסגור וכזה שמרגיש כילד שבאים ”לקחת לו” או כזה שרואה רק את הצורך האנוכי שלו ומתעלם מזה שכולם כולל כולם מתמודדים בדרך זו או אחרת עם אמת החיים שעל כל היופי שלה היא גם מכילה הרבה פחד ממכאובים בלתי נמנעים שלה.

כגון מוות, הישרדות, חולי, כאב, שיברון ואהבה. אנו חשופים להרבה כאב שחלקו שלנו וחלקו לא שלנו וגם זה שלא שלנו מתגלה הרבה פעמים כמשהו שגם אנחנו צריכים להכיל כי הוא נוגע בנו וחודר פנימה.

אנחנו כולנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים ותחת הכותרת הפשוטה הזו אנו מבינים ופוגשים כמה לא פשוט זה למצוא את מרחבי החמלה והקבלה שייאפשרו לנו לקיים מערכות יחסים מיטיבות ובריאות עם דלתות לטרנספורמציה חיובים, ואולי אפשר לקרוא לזה גם אבולוציה.

המהלך הזה בבוקר נגע בי חזק מאד. האופן שבו מזרים גמורים, שרוכשים כמעט טינה אחד לשני על סמך דעות קדומות ואמת שלא רלוונטית למצב ביכלל הביאה אותנו לחלוק משהו קטן, משהו משותף שהכניס הרבה שלווה לכל המרחב בו נסענו. מה שהתרחש שם היה קסם, קסם פשוט של אהבה לחיים, לפני שחיפשנו את האהבה בשוני שלנו המוזן מכל כך הרבה רעש שלא שייך לנו. 

למה אני מדבר על זה? 

אני מוצא שהמצע היחידי המאפשר טרנספורמציה, מאפשר לאדם להתבונן בעצמו ולבחור אט אט את דרכו ואת האמת שלו לגבי האופן שבו הוא באמת מאמין שהוא צריך לחיות את החיים, מתרחש כשנכנסים למרחב מכיל. למרחב מכיל בלי דעות של כפיה, בלי דעות מענישות ובלי מצבים מכבים. הטרנספורמציה במרחב מתרחשת כשיש קבלה וחמלה מספקת כלפי עצמינו וכלפי הסביבה כדי שהריקוד החופשי שיעלה במרחב השיח, או התנועה, יהיה כזה המאפשר לכל אחד להביט בעצמו נטול הגנות ומנגנוני התנגדות. וזה כדי להתבונן נקי ולהפתח לאפשרות לבחור אחרת מהטבע שכבר הוטבע בנו. ולהוליד משהו חדש או להזכר שמשהו ממש ישן שקיים בנו מפעם ואולי שכחנו, איזו פשטות להפתח ולחוות אנשים שונים, דעות שונות, רעיונות שונים ועקרונות הבאים לידי ביטוי בצבעים שונים של בני אדם תוך הנאה מהביחד ומכבוד אחד לשני, כלפי החיים וכלפי הבריאה. 

טוב שניכרות בדרכינו תזכורות יומיומיות לזה שאפשר אחרת ולזה שהדרמה של אחרים היא לא אישית כלפינו. כמו שגם שלנו היא לא אישית כלפי אף אחד אחר. 

כי בפועל, למרות הרעיון הרומנטי והלא מבוטל שבשלווה שבהתרחקות והתבודדות מדי פעם או כדרך חיים, אנו מתאזנים במיפגשים בינאישיים, תלוי כמובן באיזה גישה אנו נוקטים, ומהי הכוונה אליה אנו מכוונים. האם אנו מחדדים את הכוונות הנכונות או השגויות? האם אנו מעמיקים את הפיצול או את הביחד, ואיך נותנים לאדם אחר, ולו לרגע, מדי פעם, להרגיש שגם לו יש מקום, שגם הוא שייך, ושהו שווה לא פחות ולא יותר, גם כשידינו על העליונה וגם כשלהפך. איך חוזרים לשחק?

גבריאל פולונסקי - פסיכותראפיסט קליני

בלוגים נוספים

מכתב למטפל ולמטופל - מקצועי? לא יודע.
הבלוג של גבריאל פולונסקי
הדיכאון לא סולח, החיים כן.
הבלוג של גבריאל פולונסקי