צור קשר
...Loading...

להטיל עוגן - על החופש שבמיסגרת

אחד הקשיים היותר גדולים בעבודה עצמית, בתרגול ובחיים בהם אנו מנסים להכניס איזון, בעיקר בתהליכים, היא בנייה של מסגרת אישית, בה ניתן לממש את העבודה שלנו מול עצמינו.

זה אולי אחד האתגרים הראשונים המתבטאים בתהליכים שאני פוגש בקליניקה, בעיקר כשהעבודה היא סביב גמילה מדפוסים הרסניים, התנהגויות מעכבות או שימוש בחומרים למיניהם מאוכל ועד בכלל. במיוחד דברים של יומיום, שסך הכל צריך לחיות איתם ואנו רוצים ואף חייבים שהם יהיו חלק משיגרת החיים, חלק כיפי, כמו אוכל, מין, סרטים או תחביבים.

היום בקליניקה עלתה שיחה עמוקה סביב זה עם אחד המטופלים. הקושי בעצם שעומד מאחורי משימות פשוטות ואפילו קצרות של יומיום שעשויות להביא לשינויים גדולים ומהותיים באורח החיים, בצורת החשיבה וב - wellbein שלנו.

במיקרה שלנו דיברנו על משימת כתיבה ועל מדיטציה יומיומית, קצרה בת חמש דקות, בעיקר במטרה “לכבס” את הראש ממחשבות ולמצוא רגע נחת, מבלי לברוח למשהו חיצוני.

משהו שאני חוויתי ועודני חווה, ומאמץ כחלק מחיי, הוא מסגרת עבודה, בין אם מדובר בביזנס ובין אם מדובר בעבודה עצמית ובצורך שלי להשאר בתהליך השומר אותי פתוח לשינוי, ומאפשר לי להתבונן בו ולא לפחד ממקומות חדשים ופחות מוכרים, וכאן ניכנס עניין העוגנים.

בעידן בו אנחנו חיים יש כל כך הרבה מסביב. טלויזיה, חברים, אינטרנט ומישחקי מחשב, משפחה וילדים, עבודה וסידורים, שהרבה פעמים גונבים אותנו מעצמינו ולא משאירים מרווח קטן לנשימה, להרפות ולהבין בכלל באיזה כיוון אנחנו הולכים ולמה.

ולמה אני מתכוון בעוגנים?

עוגן יכול להיות כל דבר מיטיב שמחבר אותנו למקום בו אנו חיים, לאורח החיים אותו אנו חיים או רוצים לחיות, ולתחביבים או עיסוקים המחיים אותנו וכמו משאירים את נישמתנו נושמת.
יש שמוצאים את זה בעבודות גינה וטיפוח החצר, יש שמוצאים את זה במדיטציה, כתיבה, ספורט, דרך רוחנית כלשהי או ספר. היום אני מדבר ומכוון יותר בעיקר למה שקשור בעבודה עצמית, באימוץ עקרונות ואורח חיים שאולי לא נגענו בו מימינו, לא התנסינו ואנו אפילו לא יודעים איך לגשת אליו, מה שהופך אותו להרבה יותר מאתגר.

אבל כמו שבודהיסט יושב למדיטציה היומית שלו, כמו שיהודי מסורתי מניח תפילין בבוקר, וכמו שנוצרי מברך לפני הארוחה או השינה, כך גם אדם חילוני יכול לשלב את כוונתו החופשית ביומיום, ולייצר לעצמו ריטואלים המחוברים לאמת שלו, כפי שהוא מבין אותה, על מנת להמשיך ולהתפתח ולגדול.

עיקר העניין הוא, שבין ריטואלים חוזרים של החיים, המהווים מיסגרת חוקים פשוטה למשהו שחוזר על עצמו וממסגר בנו את הכוונה אותה אנו רוצים לממש בדרכינו, בחיינו ובביתנו, אנו בעצם פותחים צוהר לביטחון נעים, ביטחון נוח שאנו במקום הנכון ושאנו מחזקים את הכוונה עם כל יום. קצת כמו לדעת שעשינו את המינימום ההכרחי כדי להשאר על הדרך ולא להתרחק ממנה, או למצוא נתיב חזרה לדרכנו כשקצת מרגיש שאיבדנו את עצמינו. זה דבר טבעי בהחלט שיקרה לנו מדי פעם, ובתקופות מסויימות, גם מדי יום.

דוגמה מדהימה היא להתבונן במשחק כדורגל ולראות איך שתי קבוצות יריבות משחקות יפה, ואף מקבלות מקום לבטא לא מעט אגרסיה, כשישנם חוקים ברורים השומרים על השחקנים. אותו הדבר בכדורסל או ברוגבי. אבל מה קורה כשהמישחק המדובר הוא שלנו מול החיים? מול הגיוון האינסופי שבמציאות ההולכת ומתרחבת עם כל יום, ומיני הדעות והצבעים המקיפים אותנו דרך תרבויות שונות ואנשים שונים במדינתנו הקטנה והעשירה במבטאים שונים, בעולים חדשים ומקומיים ודת, ורוח, וקהילות למיניהן. נכון שהאנשים שאנו מחוברים אליהם, החברים וקהילה נותנת לנו את המענה הזה ברמה מסויימת, אבל מה עם האקסטרה? מה איתי? מה עם דרכי האישית? זו שלא קשורה לדעתו של אף אחד אחר, זו שדעתו של אחר גם לא אמורה להשפיע עליה, זו שמבטאת את האמת שלי שלא בטוח הסביבה שלי תבין אותה לעומק כמו שאני? ואני בטוח שבעיקר אמנים יבינו אותי, ציירים או סופרים או אלה שבוחרים מקצועות לא בדיוק בטוחים וזה מרגיש קצת כמו ללכת כנגד כל הסיכויים. ומה עם אותה הילדה שאוהבת לצייר אבל מישפחתה חושבת שזה לא רציני? ומה עם אותו אחד שאוהב פיסול אבל לא בטוח איך יכול להתפרנס מפסלים? ומה אם בכלל לא צריך לוותר על השיגרה כדי לממש חלום ולמהול אותו בפחד? מה אם אפשר לשלב אותו ביומיום ולתת לו את המקום הראוי ולהתגלגל איתו לאורך השנים כדי ביכלל להבין האם זה באמת מה שאנו רוצים?

אני גיליתי את הערך לדברים האלה במשימות כתיבה שהייתי עושה עם עצמי שהחלו לפני שנים, כתיבה של רגש ותרגילי כתיבה חופשית. כאלה שנתנו מרחב ביטוי חופשי לגמרי לתוכן הפנימי שלי מול עצמי ובעצם על בסיס יומיומי דאגתי להתבונן בכנות הולכת וגוברת בתכנים המציפים אותי מבפנים. היו גם תקופות בהם השקיה יומית של העציצים בבית היו תפילותי וכוונותי לגבי החיים וההתבוננות היומיומית בצמיחה שלהם חיזקה את הזיקה לחיים. היו גם תקופות שיוגה היתה העוגן הזה שחיבר אותי לעצמי.

אבל איך מייצרים זיקה להתמדה יומיומית? 

האמת, שזה לפעמים קשה כמו שזה נשמע. לא משהו שאנו יכולים להגיד לעצמנו בראש ולהאמין שתיהיה מספיק שלווה כדי שנגיע לזה בכל יום, אלא להשתמש בתיזכורות בטלפון, לבנות סביב זה שיגרה ולקום ולעשות את זה גם כשאין חשק ולא ממש בא. גם להזכר באדם המסמל לנו את התוצאה, את הפירות העשויות לנבוע מאימוץ תרגיל כזה יכולים לספק לנו השראה אם נבין שגם אנו יכולים, גם אנו מסוגלים, וגם לנו מגיע להנות מהמרחב. לפעמים קשה לדמיין איזה תוצר יגיע ממשהו שמרגיש כל כך סתמי עכשיו, אבל מעניין איך יראה לאחר שנה של תרגול מעכשיו? מעניין איך ירגיש, ומה יפתח שם?

ואולי זה גם תרגיל טוב באמונה, שאפשרי, ובהתבוננות בתהליך ובשיפור שחל עם הזמן. אלה עוגנים העשויים לחבר אותנו בחיינו האינטימיים לסמלים ולהווייה שנרצה לטפח בפנים, בתוך העצמי המבקש מקום, ורוצה להגשים משהו שלפעמים נמצא הרבה יותר קרוב מאשר רחוק. וסך הכל, מהו ערך מוסף בחיים? מהו ערך מוסף אמיתי? התחושה שמימשתי? או התחושה שאני מממש כל הזמן כחלק מהחיים?



שבוע טוב ומעוגן

גבריאל פולונסקי

גבריאל פולונסקי - מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך. עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 




בלוגים נוספים

מי אני כשאף פעם לא אהיה מי שהייתי?
הבלוג של גבריאל פולונסקי