צור קשר
...Loading...

הדיכאון לא סולח, החיים כן - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - הדיכאון לא סולח, החיים כן.

אני הרבה שואל את עצמי כמה יש בפוסטים האלה, הרעיון שהם אמורים לחבר מישהו דרך החוויה שלי כאדם וכמטפל לא פעם מעיר בי את השאלה כמה יש בזה וכמה עובר גם דרך המילים, העיניין הזה שתהליך אישי, של גילוי והעצמה כרוך בעבודה עצמית ולא בלמידת סיכום או מאמר, אלא לגעת ברעיון ולצאת החוצה לחפש, ולצאת החוצה לחפש בדרך כלל זה להיכנס פנימה לחפש, כמו יש דברים שלא לומדים אלה עובדים אותם ביומיום, הולכים איתם, חיים אותם, בודקים, מביטים, נושמים ויוצאים מהם אחרת, קצת אחרת, כל פעם, יותר מלאים, יותר מבינים, יותר מחוברים.

דיכאון, בדגש על דיכאון קליני זה משהו שמלווה את החברה שלנו לא מעט. ממעיטים לדבר על זה, בדרך כלל מי שסובל מזה לא מרבה לדבר על זה שהרי הוא יותר עסוק בסבל, וההתמודדות הזאת, מכלה מבפנים, לאט לאט ובשקט, מעייפת את הגוף, מעייפת את המוטיבציה, ואוכלת לאט לאט את האמונה עד שלא נשאר דבר מחלומות, תקוות, או דרך לצאת מזה, וכש”יוצאים” מזה, בדרך כלל זו מעין פשרה על חיים בווליומים חלשים, על תרופות מאזנות או שמוותרים. נגעתי בנושא בקטנה בפוסט הקודם והרגשתי שראוי לתת לו יותר מקום.
הרבה דברים הכרחיים ועוזרים בהתמודדות עם דיכאון, בעיקר ספורט או עיסוקים המפרישים אנדורפינים וסרוטונין, ומיני הורמונים שנותנים לנו תחושה של חיים, של אהבה או התרגשות, ובגדול, תחושות של משהו ששווה לחיות בשבילו. מעניין לחשוב שבעקבות הכימיה במוח ותפקוד מערכת העצבים אנו עשויים להתבונן בנוף מסויים ולראות אותו יפיפה ומרגש, ובאותו המטבע להתבונן בו ולראותו מלנכולי ,דכאוני וריק, כשבעצם אותן העיניים מיתבוננות בו, רק בגישה שונה, במצב תודעתי שונה, אבל במיקרה הזה, לא רק הגישה היא שונה, ודווקא הרגיש לי חשוב לגעת בחוויית הדיכאון כפי שייצא לי ללמוד ולחוות אותה.

לאחר כמעט שלוש שנים בהן חייתי לא מאוזן, ולא מטופל, ובמילים מקצועיות, בפסיכוזה אקטיבית שהלכה והידרדרה לרבדים של סכיזופראניה פראנואידית, מלווה בהתקפים פסיכוטיים ועוד מיני טיבולים מעניינים, ניכנסתי לטיפול.
הכל טוב ויפה, התחלתי לצרוך תרופות, ובצדק, ולעשות מה שצריך כדי לצאת מזה. אבל בתוך חוויית התיקון הזאת היה משהו חסר. ומה זה משהו חסר? היה הרבה חסר. אחרי תקופה כל כך ממושכת של אקשן פנימי גועש מרגע שאני פוקח עיניים ועד שאני נירדם, ולרוב גם בלילה, בחלומות ונידודי שינה, התודעה שלי היתה כל כך מלאה בתוכן, בין אם הרסני או לא, שברגע שזה הושקט דרך התרופות, ניהיה לי שקט, ואפשר להגיד אפילו שליו, אבל משעמם. התגעגעתי לשיגעון, התגעגעתי לרעש והבלאגן שמילא את חיי בכזאת התרגשות חולנית בכל זמן נתון, שהרי מי אני עכשיו? בלי כל הרעש הזה? מה עושים עם כל הזמן הזה והמשאבים, כשאני עוד לא מחזיק בתחביבים קבועים, ועוד לא מבין בדיוק איפה ואיך להשקיע את הזמן, וגם אז, מה יותר מרגש מהצללים האפלים ביותר הנוברים בתוכי ומתפרצים מעלה בכל הכוח….?

ואז הגיע הדיכאון.

החיים לא היו שווים לי הרבה, יכול להיות שלשחרר אותם יותר קל, מחשבות אובדניות שיחקו לי בראש לא מעט, לא שהיום הן לא מבקרות מדי פעם, והכל הרגיש ריק. לקום מהמיטה היה מעמסה בפני עצמה, המחשבה היום על כמה היה לי קשה לקום ולגלגל עצמי בכוח מהמיטה לאחר לילה רווי שינה אבסורד בעיני, כמה שלא ראיתי את הערך ליום החדש. הבדידות כירסמה, התחושה שאף אחד לא מבין אותי, ושהרי אני לא מבין את עצמי אז איך מישהו אחר יבין אותי.

הדרך לא היתה קלה. להתאהב בפשטות שבחיים זה לא קל, להתאהב באוכל, במיקלחת, בהשקיית העציצים בבית, באנשים, בעבודה, בשיגרת יומיום, לא קל. לייצר את הוקרת התודה על הדברים הפשוטים גבל בניהול יומן כתיבה המוקדש רק לזה, למה כן, למה יש, מה נמצא, על מה אני לא יכול שלא להוקיר תודה. ומעבר לזה, המסע נימשך.

שמתי לב שהתהליך הוא ארוך אמנם, אבל מעניין. הייתי ועודני ככורת פחם במיכרה ישן ומאובק בעיירה פשוטה ורחוקה, הכורה את דרכו אל הלב, הרוח, התודעה, הגוף. השביל אל האותנטיות שלי מלא במהמורות ופניות מפחידות, מה יהיה? איך אהיה? למה ומתי? ובתוך כל זה מתגלה החלק המרתק ביותר, אני לא יכול שלא להיות עצמי, אני לא יכול שלא ליבחון את העקרונות שלי, את האמת שלי, ולהבין מה באמת שלי ומה לקחתי על עצמי בלי לשים לב ביכלל שזה לא שלי.

בתוך כל הבלילה הזו ולאורך הזמן שמתי לב שהדיכאון לא מגיע כי אני לא נהנה מהחיים או לא עושה דברים שאמורים לגרום לי להרגיש שאני מממש את החיים ולא הולך להתחרט עליהם, והוא גם לא מגיע בעקבות אבדן התיקווה שלי או האהבה שלי, הוא מגיע ועולה ככל שאני מתרחק מעצמי, מסתיר את עצמי במסיכות שהן לא אני, סוחב על עצמי עבר שעדיין גדוש בהמון רגש, שמיתנגש עם האשמה שלי, ומיתנגש עם אי הנעימות שלי מעצמי והגאווה שלי, שהרי “מה, אני יחשוב דבר כזה?!” בעיקר כשמדובר על אנשים קרובים, חברים ומישפחה ואנשים שהייתי רוצה להיות נכון עבורם, אבל אני לא יכול, שהרי כשאני מנסה להיות נכון עבור מישהו אחר, אני מכלה את עצמי לאט לאט, מסרס את עצמי, מסרס את הרגש שלי ומתעלם מחלקים מהותיים ששומרים על המערכת שלי מאורגנת ומאוזנת. והאמת? אין דבר יותר משחרר מלהפשיט את העבר מכל העומס הריגשי המיותר, למצוא את הדרך להשלים איתו, ללמוד את מה שנותר ללמוד ממנו, ולהשאירו כתמונות נוסטלגיות מלאות בקסם של אמת החיים, על הטוב והרע, השמח והעצוב. כמעט ולא קיים משהו משחרר יותר ומעצים יותר מלנתק את כל תקעי החשמל המחוברים לשקעים של העבר, ולהעביר אותם לאט לאט לשקעי חשמל היושבים בהווה, השחרור מרעיון הסיפור האישי שלי, הצורך להחזיק בסיפור כתירוץ האולטימטיבי ל”למה מותר, הגיוני, ואף ראוי שאסבול היום כמו שאני סובל” אחרי מה שעברתי, ועוד מיני רעיונות כאלה, הופכים למה שהם באמת, בריחה לרחמים עצמיים ולקורבנות שאין בה מלבד לצמצם את חוויית חיי הספונטנית והאותנטית, ואת האפשרות להפוך עם כל יום שעובר לעוד קצת ממי שאני באמת, מי שאני עשוי להיות, כשאני מוותר על מי שהייתי. ופתאום, התודעה לא צריכה לסחוט כל שארית של אנרגיה מהגוף ולנקז אותה כדי לתחזק את הגנרטורים העצומים העובדים יומם ולילה כדי להסתיר ולהדחיק את כל הרגש המודחק הזה שחי שם, וקיים שם, לא משנה כמה אנו מנסים להסיט את הראש, וממשיך לסחוט אותנו עד תום.

הגיל לא משנה, המצב בחיים לא משנה, התקופה או הזמן, שהרי אף פעם לא מאוחר מדי לחוות אהבה ושיחרור, התעוררות וקלילות, ריקוד. ומעניין מה עשוי לקרות ככל ששקעי החשמל הנפשי והרוחני יזינו את ההווה ולא ישרפו על העבר.

לפני שנים מספר היתה לי שיחה טובה עם חברה, היא סיפרה על החלום שלה לנסוע לחו”ל וללמוד רפואה. היא היתה כבר בוגרת “יחסית” ובשלהי גיל 30 המאוחרות, מה שאומר שעד שתסיים את הלימודים היא תיהיה לכיוון אמצע שנות הארבעים לחייה. ושאלתי אותה מה הקטע הזה? איך היא עושה את זה בכזה גיל, אחרי שכבר עשתה לימודים ורכשה מקצוע וכו’? וביכלל, למי יש סבלנות בגיל כזה לחזור לאקדמיה הממוסדצת לאחד המיסגרות המאתגרות אקדמית שיש? לאחר החתונה לנסוע לחו”ל לעשות את אחד התארים המעמיסים?
היא הסתכלה עליי בפשטות וחייכה, ואמרה, “גברי, בסופו של דבר, כשאתה ניהיה רופא, אף אחד לא שואל אותך בן כמה אתה, אף אחד לא שואל אותך מתי התחלת ללמוד או למה, ואף אחד לא בודק לך את הוותק לפני שהוא ניכנס לקליניקה שלך, זה גם לא מעניין, אתה פשוט ניהיה רופא, קצת כאילו זה מה שהיית כל הזמן”.
היא צדקה, היא גם נסעה, ולמדה, וסיימה. והיום, אף אחד לא שואל אותה באמת, והיא חייה את האמת שלה, את האהבה שלה, ואת מי שהיא באמת רצתה להיות, לפחות בפן המקצועי, לצורך העיניין.


אז יום חדש, שבוע חדש, שנה חדשה, חיים חדשים, כל יום, יום יום. ממשיכים.

גבריאל

בלוגים נוספים