צור קשר
...Loading...

הכלה פסיכוסומטית - המכון לאנליזה ביואנרגטית

ליטל וויניקוט – הכלה פסיכוסומטית

מאת: דינה מרכוס, אנליטיקאית ביואנרגטית

הרצאה שניתנה בכנס "גופים מדברים" (2014) במסגרת פנל על הטיפול של מרגרט ליטל עם ויניקוט

 

        בספרה "חרדות פסיכוטיות והכלה" מרגרט ליטל מתארת את הפגישה הראשונה עם וויניקוט בה "שכבה מכווצת בחוזקה לא מסוגלת לנוע או לדבר". את הפגישה בה ניתצה ברגע של זעם אגרטל, את תשומת ליבו לבכי השקט שלה, את הרגע בו הבחינה שהוא בהתקף לב. ליטל מדברת גוף. גם ויניקוט בכתביו התיאורטיים ממשיג ומאיר את העולם הפנימי דרך הפסיכה-סומה. רייך ולואן אבות האנליזה הביואנרגטית וממשיכיהם הבינו כתבו וטיפלו מתוך ראיה עמוקה של אחדות פסיכוסומטית.

לפני שאתייחס להיבטים בטיפול אבקש לתת סקירה רעיונית קצרה על רייך לואן וויניקוט, הדומה והשונה.

אנליזה ביואנרגטית צמחה מתוך הפסיכואנליזה. רייך פסיכואנליטיקאי, בן זמנו של פרויד, מגלה עניין מיוחד בליבידו ובביטוי הגופני של מצבים נפשיים. הוא מציע לראות את האדם בשלמותו גוף ונפש. רייך מפנה את המבט לאדם כפי שהוא נראה ומתנהג. הוא מתעניין בדפוסי אופי, כל טיפוס על פי דפוסי הרגש, המיניות, התנועתיות, הפחדים וההשתריינות שלו. דפוסי האופי השונים מייצרים חסימות בזרימה האנרגטית, כך שישנו צמצום  ב motility בזרימה האנרגטית בגוף ובחופש התנועה, ובהגבלה על האפשרות להבעה מינית מלאה.

תרומה נוספת חשובה של רייך הוא בהמשגה של הcontactlessness.  במושג זה הוא מתאר את השיריון ההגנתי  כקשור לפגיעות בקשר, ובלשונו: "הדרך בין התנסות חיה למוות פנימי מרוצפת באכזבות מאהבה" אולי דריסת רגל ראשונית לעולם של יחסי אובייקט והתפתחות מוקדמת, שהייתה באותה תקופה רק בתחילתה.

בטיפול הוא שם דגש על האפשרות ליצור שינוי בשיריון ההגנתי הנוקשה, וכך לשחרר את התנועה החסומה ואת האנרגיה הכלואה בגוף.

לואן מדבר על העצמי הגופני ומתעניין באפשרות של האדם לעמוד עם עצמו ובתוך העולם. בריאות נפשית כרוכה ביכולת למודעות לביטוי ולוויסות עצמיים. הוא מפתח את ההתעניינות בקרקוע - בגל הפעימתי הנע כלפי מטה מהקודקוד דרך מרכז הגוף דרך הרגליים אל האדמה ועולה חזרה מוזן מהאדמה מכפות הרגליים לקודקוד, שם נוצרת פריקה דרך הראש כלפי מעלה. בקרקוע הוא רואה את השילוב בין התמסרות ומוביליות. התמסרות לכוח התומך של הקרקע המאפשרת את התנועתיות האנרגטית בגוף.

ויניקוט, פסיכואנליטיקאי בריטי, הושפע מאד מפרויד וקליין ופתח הרבה הבנות ייחודיות. משלו. ויניקוט הפנה את הזרקור להתפתחות המוקדמת החל מהעוברות דרך הלידה עם העמקה לתקופת הינקות. החידוש המהותי שלו היה בהבנה של חוסר הנפרדות בין התינוק לסביבתו בתחילת החיים. העצמי האמיתי אומר ויניקוט "בא מהחיות של רקמות הגוף ומפעולת תפקודי הגוף, כולל פעולת הלב והנשימה", העצמי האמיתי מושתת על חוויות היות מתמשכת: continuity of being. ליבת תורתו קשורה לאפשרות לשמר את החיות ולהתפתח ממנה. ויניקוט מתייחס לשותפות הפסיכוסומטית – גוף ונפש, ולסכנה שבמצבים פתולוגיים, תהיה איבוד התחושה של נפש המשוכנת בגוף ותהליכים מנטליים שיהיו בנתק מהפסיכה-סומה

ניתן להצביע על קווי דימיון בין החשיבה של רייך לזו של וויניקוט. שניהם רואים קשר הדוק אחדותי לעיתים, בין החיים הגופניים לחיים הנפשיים. שניהם מתנגדים ליצר המוות. שניהם חותרים לשיקומה של תנועת החיים הטבעית. ויניקוט מתאר מצב חי כאשר נוצרת מחווה ספונטנית אצל האדם, רייך מדבר על האפשרות של זרימה והתעוררותן של תנועות גוף לא רצוניות.  שניהם רואים את הסכנה בהתעבותה של ההגנה והפיכתה לכרונית - אצל רייך דרך מושג השיריון, אצל וויניקוט דרך איתורן של החרדות הראשוניות וההגנה כנגדן היוצרת עצמיות כוזבת ומצבי דיסוציאציה. 

בטיפול רייך ישים את הדגש על הסרת השיריון בעוד שויניקוט ישים את הדגש על האפשרות לעבד את הטראומה  וליצר סביבה מאפשרת חדשה, כדי לשקם את החיות והתנועתיות של הפסיכה-סומה.

רייך עם הזמן התמקד יותר בגוף, בעוד שויניקוט התעניין בשיקום החופש של היצירתיות והדימיון, אותו הוא מכנה ההיסטולוגיה של הנפש.  ויניקוט עובד באופן מסוים עם הגוף, אך נראה שלא יכל ולא ידע כיצד לעבוד יותר באופן ממשי עם הגוף.

קפאון

בפגישה הראשונה "שכבתי מכווצת בחוזקה, נחבאת לחלוטין מתחת לשמיכה, לא מסוגלת לנוע או לדבר"

התיאור כמעט זהה לזה של הפגישות הראשונות עם המטפלים הקודמים: פחד, קפאון, שיתוק של הדיבור והתנועה. פגישה ראשונה - תמונה אחת ללא תוכן של מילים: גרעין מהותי מעולמה הפנימי המסויט שבמרכזו חווית פחד.

בסוף הפגישה ויניקוט אומר: "אינני יודע אך יש לי הרגשה שאת נסגרת מפני מאיזושהי סיבה" ויניקוט נתן לדבר לקרות, נתן לגוף של ליטל להיות המספר. אף שלא נאמר לנו, אפשר להרגיש שויניקוט חש והרגיש הרבה במהלך הפגישה, הצטרף והפך לשותף. תגובתו שאינו יודע הקלה עליה. אבל ויניקוט יודע לא מעט – הוא מרשה לעצמו לשער בקול רם שהיא נסגרת מפניו ובכך ניכנס למקום של אחריות ומעורבות. הוא מאותת לה שקלט את השדר הגופני, שאפשר להיות עם השתיקה והשיתוק ולתת להם פשר, מה שהופך לגרעין מרכזי בתהליך הריפוי.

רייך בספרו character analysis מבחין בין תנועה מתפשטת ממרכז הגוף לקצוות, תנועה של התרחבות שעשויה לערב תחושות של הנאה ולאפשר התקשרות למול תנועה הפוכה מהפריפריה למרכז הגוף, הקשורה בדרך כלל לחרדה ומביאה לצמצום החיוניות ואפשרות ההתקשרות.

הקפאון קורה במצב של קונטקטלסנס. תנועה לעבר העולם שלא נענתה מתפצלת לכוח אחד הנסוג פנימה ובוא זמנית לכוח אחר החותר החוצה, פיצול היוצר שיתוק וקפאון.

מעניין לציין שחוקרי טראומה כמו פיטר לוין ורוברט סקאר התבוננו באפשרויות של האורגניזם להגן על עצמו דרך בריחה או לחימה ותגובת הקפאון נוצרת כמוצא הישרדותי, כאשר שניהם לא אפשריים. בתגובת הקפאון על פי מודלים אלו, אנרגיה רבה, נעצרה בחדות ונשארת טעונה בגוף.

נראה שליטל נכנסת מהר למצב של רגרסיה לתלות, עם הזדקקות עזה לקונטקט ולהכרה במצבה הרגשי. ייתכן והיא זקוקה למגע מילולי או פיזי שיבואו מויניקוט, ייתכן וישנה משאלה עצורה בגופה לצאת אליו במילה או במגע, באופן עדין או סוער. אולם עקב טראומה התפתחותית של התקשרות, עליה היא מספרת לנו באופנים רבים, התנועה הספונטנית שלה חסומה, כך שמוצאת עצמה קפואה ומכווצת.

ליטל מביאה את העצמי הגופני הקפוא והמכווץ למרחב בינה לבין ויניקוט מזמינה אותו להיות שותף למחוזות האימה שלה. ויניקוט מגיב לדבור של הגוף ומצליח לתת מילים נוגעות לחוויות לא מילוליות ויש לכך ערך רב. לו היה מטפל העובד באופן ממשי יותר עם הגוף ייתכן והיה מציע גם להתבונן ביחד איתה בנשימה המכווצת,  עצם ההתבוננות המשותפת עשויה ליצור שינוי. ייתכן והיה מציע לה תמיכה מגופו, או ייתכן והיה מזמין אותה לבחון את תחושותיה ולייצר מצע אפשרי להתפתחות של תנועה ספונטנית.

תוקפנות

ליטל מספרת על רגע של ייאוש שבמרכזו - האם תוכל לגרום לויניקוט להבין משהו. היא מתהלכת בחדר בחוסר שקט שוקלת האם להשליך עצמה מחוץ לחלון או להשליך את כל ספריו מחוץ לחלון ולבסוף תוקפת, מנתצת, רומסת אגרטל מלא בחבצלות. תמונה חיה ועוצמתית של התקף זעם, שהמניע העמוק שלו שויניקוט יוכל להבין משהו. נראה שהאנרגיה שהייתה כלואה בקפאון מוצאת מוצא כלפי חוץ.  אייגן מתאר את הזעם "כחוויה הנערמת בגופו של היחיד ומרעילה שרירים, עצבים, כלי דם...מקשה את הגוף ומרעילה את מחשבותיו."

רייך רואה בתנועה אגרסיבית ביטוי של החיות של מערכת התנועה בגוף. ביטויי זעם ושנאה התפתחו עקב אימפולס אל העולם שלא נענה ונחסם. לואן שהמשיך את חשיבתו, שם את הדגש על התנועה קדימה - כמו במשמעות המילולית של המלה אגרסיה, תנועה חיונית, עם רכיב תוקפני, שמטרתה השגת הצרכים וחיפוש קשר.

מעניין שגם המחשבה של ויניקוט, אותה פיתח באותן השנים בהן טיפל בליטל, הוא בראיית התוקפנות כבטוי של חיים, וככוח מרכזי בתהליך ההתפתחות המאפשר גילוי של האובייקט, בנייה של נפרדות ויצירת חוויה של ממשות. תפקידה של הסביבה בשלב קריטי זה להיות מסוגלת לשאת זאת, ובכך לממש את הפוטנציאל היצירתי הטמון בהרסנות.

אך נראה שהתיאוריה שלו לא עומדת לרשותו באותו רגע. הוא לא מסוגל לא לעצור אותה, לא לומר משהו על התסכול שלה. ייתכן ופחד שיגיב בזעם ונקמנות משלו ובחר לצאת מהחדר ולהשאיר אותה לבד. כמה שנים אחכ כאשר הגיבה בזעם ורצתה להכות אותו, הוא נשאר בחדר, אחז בפרקי ידיה ועצר את תנועתה.

בחשיבה של האנליזה הביואנרגטית, תנועה אגרסיבית עשויה לבטא חיוניות ולתת ביטוי מלא לעצמיות במידה והיא מקורקעת ומווסתת. המקור הראשוני של חווית הקרקע על פי תפיסה זו הוא בבסיסו בקשר חי ומספק עם גוף האם. בהמשך ההתפתחות הקרקוע מקבל גם מימד אנכי של יכולת עמידה על הרגליים שלי. במצב מקורקע, אומר לואן, האדם יכול להיות מחובר לרגשותיו וחוויותיו, לקחת עליהן בעלות לתת להם ביטוי בעולם. במצב כזה ביטוי הכעס יהיה תקשורתי ומווסת.

ואני רוצה לשחק לרגע עם הרעיון – לו ויניקוט היה מכיר את החשיבה והפרקטיקה הביואנרגטית, היה יכול ליצור רגעים בהם מוטמעת החוויה של הקרקוע לאדמה במצב אנכי. עבודה בחדר הטיפול הקשורה לאזורים של תסכול וכעס, יכולה הייתה בין היתר, בנוסף לעיבוד המילולי, לאפשר לתנועה התוקפנית מוצא ממשי לזעם ולתסכול בשעה הטיפולית בחדר, ביחד עם חוויה שדבר לא נהרס. במצב כזה, ויניקוט וליטל היו עשויים להחזיק ביחד את חווית הזעם בחדר, באופן מקורקע, מבלי צורך להתנתק ממנה או לעצור אותה, אולי אפילו לצאת ממנה למקומות חדשים. ויניקוט בעצמו האמין, שהרסנות שהסביבה יכולה לשרוד עשויה לתת סיכוי ליצירתיות ולהתפתחות.

התקשרות והחזקה

מחקרים עדכניים בתחום ההיריון והעוברות מראים כי סביבת ההתקשרות מתחילה עוד בסביבה הרחמית. מצבה הרגשי של האם ומידה יכולתה להתקשרות משפיעים על תחילת ההתקשרות ביניהם ועל התפתחותו הפסיכו-פיזית של העובר. במצבי דחק של האם יופרש דרך חבל הטבור קורטיזול המטעין את העובר בחווית הדחק. חוויות לא נעימות נרשמות בגוף בזכרון התאי. כמו כן ההתפתחות של העובר מתרחשת בין היתר דרך התנועתיות שלו. התנועה הראשונה היא של כפות הרגליים וכפות הידיים המחפשות/נוגעות/דוחפות את דופן הרחם, במהותה תנועה לקשר אל העולם ותנועה המתחילה את ההתקרקעות.

פגיעה בהתקשרות הראשונית בעוברות או בינקות עלולה ליצור פגיעה ביכולת ההתקשרות, ביכולת לוויסות רגשי וביכולת הקרקוע האנכי בהמשך החיים, כלומר פגיעה ביכולת להרגיש בנוח עם עצמי-גופי-רגשותי וביכולת ולחוות את הגוף באופן מלא כמקום בטוח ומשרה בטחון.

הטיפול הניע את ליטל לחקור את תחילת חייה. היא מוצאת  שהאם הייתה חרדה באופן קיצוני בזמן ההיריון, לא נעזרה במיילדת בזמן הלידה, לא ידעה איך לפגוש את הביטויים הגופניים והתנועתיים שלה ושל אחיה כתינוקות, התקשתה ליצור מגע ריתמי ומערסל, התעורר בה הצורך לסגור פה פתוח, נהגה לעטוף את התינוק באופן הדוק מידי כך שנוצרת מגבלה על חופש התנועה. נראה שההתקשרות הפכה ללא בטוחה ומתעתעת ונרשמה בגופה של ליטל עוד בשלבים טרום מילוליים.

ויניקוט מתאר את החרדות האיומות המתעוררות כאשר ישנה פגיעה באפשרות של יחידת האם-תינוק ליצר התקשרות ובהדרגה ליצור את תחושת העצמי: אלו הן "חרדות להתפורר לחתיכות, ליפול עד אין סוף, למות, לאבד כל תקווה לחידוש הקשרים" כדי לפגוש חרדות איומות אלו בטיפול נדרשת החזקה מטפורית ומעשית.

"במהלכן של שעות ארוכות הוא החזיק בשתי ידי צמודות בין אלה שלו, כמעט כמו חבל טבור, בעוד אני שכבתי, לעיתים קרובות נחבאת מתחת לשמיכה, שותקת, חסרת תנועה, מסוגרת, נתונה בפאניקה, זעם או דמעות, ישנה ולעיתיים חולמת. לפעמים הוא היה מתנמנם, נרדם ומתעורר בטלטלה, שעליה הייתי מגיבה בכעס מבוהלת ומרגישה כאילו ניתנה לי מכה".

נראה שאין תיאור טוב יותר למה שויניקוט כינה– "לחיות חוויה ביחד".

במצב זה של פאניקה זעם ושיתוק, קל להתחבר לנחיצותן של זוג ידיים תומכות ומחזיקות. ליטל מיטיבה לתאר את המורכבות של הרגע שבו "חבל הטבור" שיצרו מעביר חומרים מאחד לשני. את הנחמה וההזנה, אך גם את הכאב האימה והזעם.

מי נרדם קודם? של מי הטלטלה שויניקוט מתעורר איתה? זהו תיאור מיוחד של השפעה בין גופים, לצורך הכלה של רגעים בהם משתחזרת האימה בחדר הטיפול.

נראה שליטל זוכרת בבהירות שנים רבות אחר כך את הערך המרפא של מצבים אלו. היא מוצאת את המצע החי הן של הספה והן של ידיו האוחזות בידיה או לעיתים את ראשה, וכך מחזירות את נפשה להשתכן בגופה ואת החוויה לממשית. ובמילותיו של רייך במקום contactlessness מתרחש אירוע שהוא .contactfull וכשם המאמר -החרדות הפסיכוטיות פוגשות הכלה.

ביבליוגרפיה:

גיחון, ע. 2014, "ספקטרום התנועה  האגרסיבית", אתר המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית

(ISBA.ORG.IL)

ויניקוט, ד. ו. (1945) התפתחות רגשית פרימיטיבית, בתוך "עצמי אמיתי עצמי כוזב". תל-אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, ( 1949/1954) התפקוד  המנטלי ויחסו לפסיכו-סומה, בתוך "עצמי אמיתי עצמי כוזב". תל-אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד.ו. (1950-1955) תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות רגשית, בתוך "עצמי אמיתי עצמי כוזב". תל-אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד.ו. (1954) נסיגה ורגרסיה, בתוך "עצמי אמיתי עצמי כוזב" תל-אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד. ו. (1987) "תינוקות ואימותיהם", תל-אביב: דביר, 1998

לוין, פ. (1997) "להעיר את הנמר", אסטרולוג, 1999

ליטל מ. א. (1990) "חרדות פסיכוטיות והכלה"  תולעת ספרים, 2005

Eigen,M. (1999) "toxic Nourishment", London: Karnac

Helfaer, P. M."  Sex and Self-Respect" Praeger, 1998

Lowen, A.  (1965) "Bioenergetics", Penguin: 1994

Reich,  W. (1945) "Character Analysis", New-York: Farrar, Straus and Giroux, 1990

Scaer, R. C.  (2007) "The Body Bears The Burden", new-York: Routhledge

לכרטיס של המכון הישראלי לאנליזה ביוארנגטית לחץ כאן



בלוגים נוספים

בושה והדילמה של פוגענות אנושית
הבלוג של המכון לאנליזה ביואנרגטית ערכה: ענת גיחון
המפגש הגופני עם עצמי
מאמר מאת יעל לי - המכון לאנליזה ביואנרגטית