צור קשר
...Loading...

הברירה להחלים - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - להיות המחלה או להתמודד איתה - הברירה להחלים

קודם כל חשוב לי לציין, שאני בשום אופן לא יוצא כנגד ספר ה-DSM (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders) או לשלול דבר ממה שכתוב שם אלא יותר לגעת בהתייחסות של עולם בריאות הנפש כלפיו, ואולי גם כן להכניס מעט פרופורציה. אם יש משהו שאני מעוניין אולי להזיז מעט דרך הטקסט הבא זה הצורך בשיתוף פעולה, ההכרח להכיר במגבלה שעוד עומדת בפנינו ובצורך להעצים את המודעות ולמשוך קדימה בכל הקשור לאבולוציה של בריאות הנפש שלנו כחברה, ובשביל מה שזה שווה, אני מביא את נקודת המבט של המאובחן, כדי אולי לגעת במקום הזה מזוית חדשה ויותר ישירה.

לפני כשבוע נפגשתי לקפה עם חברה טובה וקולגה ללימודים ולתחום הטיפולי, הזמנו קפה הפוך תוך צחקוק על זה שאנשים הפוכים צריכים קפה הפוך כדי לתת קונטרה ולהתאפס, לשנינו סיפור מעניין ולא פשוט, שמביא איתו ימים לא קלים לעיתים, ויחד עם זאת, הפכנו יותר הגיבורים, הפצועים אמנם, אבל הגיבורים ולא הקורבנות של נסיבות לא מקלות, החלפנו קצת צלקות וירדנו לעומקים מעניינים של שיחה וצחוק על החיים, האבסורד שבחיים, הרצון והצורך באהבה, ובעיקר בקבלה. דיברנו על הימים האלה או הסיטואציות בהם אנחנו כמו מצפים כל פעם מחדש שיכירו בפצע, פשוט יכירו בו, ובזה שהוא שם, ולא יתאמצו כל כך לתקן אותו עבורנו, או לצבוע אותו ב”הכל בסדר”, לשחרר, כמו פשוט לתת לו להיות שם, לתת לבן אדם להיות מוזר לפעמים, שונה, ולהרגיש בסדר עם זה, שהרי “לא הכל בסדר”, אף פעם לא “הכל בסדר”, במיוחד למי שמתמודד עם צלקת, פוסט טראומה או עיוות מסוים במערך היחסים הבין אישיים, קושי לתת אמון או להאמין.

במהלך השיחה היא שיתפה אותי בחוויה איתה היא מתמודדת והציגה את זה “כנראה שזה שם לכל החיים”. ואני אשקר אם אגיד שאני לא נוטה להסכים ברמה מסויימת, כאוטומט, שהרי לפעמים יש דברים המונחלים כל כך עמוק בחוויה הנפשית שקשה להאמין שאי פעם נזכה בחוויה משחררת מאותו הדפוס, הפגם, הזיכרון או התמונות הצרובות לנו בראש. יחד עם זאת התקוממתי, והצעתי לה לשנות גישה, שהרי אם עיגנת תרחיש מהעבר בהווה באופן כזה, כנראה שכל פעם שניגע בוא מהמקום הנוכחי, מההווה, הוא יעוגן אוטומטית בעבר “לכל החיים”.
והתגלגלנו בשיחה וזה הלך איתי. הזכיר לי מאיפה התחלתי.

ראיתי את עצמי יושב על ספה מרוטה בכפר טיפולי בוא אושפזתי לגמילה ואיזון, זה היה חודש וחצי לאחר כניסתי לשם, חודש וחצי לפני כן לחשתי מלמולים, הלכתי בצעדים קטנים, אנשים סביבי ניסו להצמיד את האוזן לפי כדי לשמוע מה אני אומר ולא הצליחו להבין או לשמוע דבר, מבטי חלול וגופי כפוף וחלש, עייף, תשוש. באותו הבוקר ישבתי על אותה הספה, שתיתי קפה שחור, ועישנתי אולי 12 סיגריות בשרשרת, מתבונן בחלל, בשמש, בדיונות סביב. במהלך אותו החודש עברתי גמילה כימית, מספר התקפים פסיכוטיים, נטלתי תרופות במינונים מאד גבוהים ולראשונה התחלתי “לנחות” ולהבין מה קורה סביבי.

חברי ממשיכים בחייהם, בלימודים, בעבודות. משפחתי גם כן כל אחד בשלו, החיים ממשיכים בשביל כולם ואני יושב שבור לרסיסים במוסד גמילה ואיזון, מאובחן מכף רגל ועד ראש כמו שאומרים, מתחיל את החיים ממינוס רציני. מאובחן בתחלואה כפולה, מכור המתמודד עם אבחנה של סכיזופרניה פרנואידית, אבחנה שלאחר בדיקה אינטרנטית, ניסיוני האישי ושיח עם הרופאים סביבי הבנתי שהמסלול הנפוץ יותר הוא להיתקע בבית ההורים עד גיל מופלג בחוסר מעש, להתגלגל לדיור מוגן בשלב כלשהו אם לא מיד, וכל זה במקרה הטוב בו לא אגמור את עצמי בדרך, ואתאבד, אופציה שנראתה חיובית למדי באותו הזמן. ואם זה לא מספיק, עמוס בכמות תרופות שהשקיטה כליל את כל עולמי הפנימי, מרמת היצר המיני ועד כל התוכן הרגשי, מה שהיה הכרחי, ועדיין, מצאתי את עצמי כשכל האג’נדה שהחזקתי התפוצצה לי בפנים, וכבר לא היה לאן לברוח, וכדובדבן, לא היה לי כוח, לא אהבתי את עצמי מספיק כדי בכלל לנסות לאכול את כל הסיפור הזה והייתי מוכן לוותר כבר באותו הרגע. אמנם זה היה הרגע גם בו התעוררתי, בוא הבנתי שאם לא אעשה את זה בשביל עצמי, אעשה את זה בשביל אינספור המתמודדים, ובאמת שמדי יום אני לא יודע מה בדיוק אני עושה פה, ואיך הגעתי בכלל עד היכן שאני עומד היום, ולא כי יש לי המון חיצונית או כי החיים שלי תותים, שהרי הם לא, אבל אני פה, אני חלק, לומד ועובד, מחזיק מערכות יחסים משמעותיות ואמיתיות, וכייפיות, ובנוסף, נקי מתרופות וכל חומר המשנה תודעה ומצב רוח, נהנה מחיים רגשיים מלאים ובכלל עולם פנימי עשיר בצבעים, ונקודת מבט מעניינת ואותנטית. וזה בדיוק העניין, ההחלמה, החיים, המעבר מהישרדות לחיות.

אני לא רוצה לבקר אף אחד, או לשפוט את המערכת, אני לא חושב שיש בזה, אבל אני חושב שיש מקום להתבוננות ולייחס, בעיקר במה שקשור להבחנה כזו או אחרת.
אחד האתגרים היותר רציניים בתהליך כזה הוא המעבר מ”סכיזופרן פרנואידי” או מ”מאניה דפרסיבי” או מ”אישיות גבולית” לאדם המתמודד עם הבחנה של…
אצלי זה גבל בתרגילי כתיבה יומיומיים במהלך שנים בהם הייתי צריך לשים לנגד עיני את ההפרדה הזו, את ההבנה שאני לא המחלה, אני לא העיוות, אני רק מתמודד איתו, הוא קיים בי כפי שהוא קיים אצל כולם רק במימדים לא פרופורציונאליים, דרך רגישות היתר שלי, חוויית החיים שלי ושל מערכות היחסים סביבי וכמובן, שכשאתה פוגש את המילים האלה, הנורות עליך כקליעים מפלחי בשר ממערך בריאות הנפש, אז למילים האלה יש כוח, במיוחד כשאתה לא מוצא סביב אדם שיזדהה לעומקי החוויה וההתמודדות.

דיברנו על נורמה, נורמליות, ומה זה אומר ביכלל, נורמטיבי. האם יש לזה פירוש חד משמעי? האם קיים כזה?

כשאני חושב מהמקום שלי על משמעות המושג נורמה, עולה בי:
“החולי היחסי לו החברה האנושית זקוקה כדי לשרוד” שהרי אנו חווים התרופפות, בריאה אם תשאלו אותי, ברמת החופש מעקרונות ו”אלטר אגו” תרבותי שלא בדיוק עבד עד עכשיו,אבל כשזה יוצא מפרופורציה ומתחיל להוביל, הוא הופך מסוכן ועולה על עקרונות רוחניים המחברים בינינו באופן מיטיב.
וכאן ניכנס נושא ה DSM שבגדול, זהו ספר האבחנות הגדול מאד של עולם הפסיכיאטריה ובריאות הנפש, המקטלג כל דפוס כזה או אחר במבנה האישיות היוצא מפרופורצית ה”נורמה” עד כדי “הפרעה”. אבל ההתייחסות אליו כפי שאני חווה אותה לרוב, מוטעית. שהרי הספר מדהים, התובנה והזיקוק המדעי למבנה הנפש האנושי כפי שניחקר בעולם המערבי הוא מדהים ברמת העושר והתובנה, אבל הוא רק מסגרת, הוא לא צבע בוא אפשר לצבוע את המטופל, שהרי ברגע שצבעת את המטופל, את בן המשפחה, או את החבר בצבע, כנראה שכך זה יישאר, במיוחד אם הוא אוהב אותך מספיק כדי לרצות לסמוך על החיים ולאמץ את זה בעצמו.

אבחנה היא רק מיסגרת, אבחנה היא גבולות ברורים המאפיינים חלק ספציפי מאד בהתמודדות של אדם בחזית מאד ספציפית בתוכו, וזה היופי שבתובנה הזו, היכולת של סכיזואידי להבין מתי הוא רואה שחור ולבן ולמצוא את האפור, היכולת של המאניה דיפרסיבי לוותר על התלות המשכרת שבהיי האטומי ובדאון מגרד המירצפות, היכולת של המתמודד עם אישיות גבולית להבין מתי הוא מלביש תחפושת על האדם שמינגד כדי לתת ביטוי ריגשי למשהו שביכלל קורה בתוכו. כמובן שדרך עבודה עצמית ועיגון ממושך, שהרי ההחלמה שוכנת בחוויה המתקנת, ואף אחד לא ייקח אחריות מספקת על החוויה המתקנת מלבד המתמודד עצמו. אז מה אגיד לכם, אני מאמין בהחלמה, אני מאמין בדרך, אני מאמין שבשוליים החולים היושבים במוסדות ו”בתי משוגעים” יושב תיקון חברתי כללי, שהרי זה נוח כשיש חור בכיור דרכו כל המים המלוכלכים מתנקזים, אך המים המלוכלכים עלולים להציף ולעלות כשיש סתימה באותו החור. אז נשאלת השאלה, איזו דרך על אדם, מטופל, או מטפל לעשות על מנת להביא את רמת הרגש לביטוי מובהק המקבל מקום בטוח במציאות ולא בורח לברירת המחדל שבמנגנון ההגנה הפרימיטיבי שבהבחנה?


גבריאל פולונסקי - מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך.

שבוע טוב לכולם, שבוע אמיתי.    

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

בלוגים נוספים