צור קשר
...Loading...

הדרך בחזרה לעצמי - הבלוג של יפעת פרס

הדרך בחזרה לעצמי

בבוקר יום כיפור אני שוכבת בערסל וקוראת את וויניקוט. קוראת על החזרה לעצמי האמתי, על רגרסיה ועל תיקון. על תהליך טיפולי מעמיק וארוך המאפשר, בתקווה, ריפוי והשלמה של מה שהוחסר, מה שנלקח ואולי אפילו של מה שעוד לא נולד. באחד המאמרים הראשונים בספר וויניקוט כותב על השפעת טראומת הלידה על התינוק והאדם כבוגר ועל אפשרות הריפוי דרך "לידה מחדש" בתהליך הטיפולי. כוונתו כמובן לא ללידה במובן הפיזי שלה אבל אצלי עולים וצפים זיכרונות מהכשרתי כפסיכותרפיסטית גופנית. שם חווינו והתנסינו בשחזור הלידה הפיזית שלי ושל חברי לכיתה. עשינו זאת דרך בנייה של תעלת לידה כשאנחנו משמשים קירותיה ואחד מאתנו מגלם את האם המחכה לתינוקה. לצופה מהצד מחזה זה יראה בוודאי הזוי אבל הנה וויניקוט בדרכו שלו מתייחס גם הוא לטראומת הלידה והשלכותיה.

"התפתחות רגשית מתחילה ללא ספק לפני הלידה, ואפשר לשער שקיימת לפני הלידה גם יכולת לתנועת התקדמות כוזבת ולא בריאה בהתפתחות הרגשית. בבריאות הפרעות סביבתיות בדרגה  מסוימת הן גירוי בעל ערך אך מעבר לרמה מסוימת הפרעות אלה אינן מועילות שכן הן מחוללות תגובה. בשלב מוקדם זה של התפתחות כוחות האני אינם מספיקים כדי לאפשר תגובה ללא אובדן זהות. "[i]

כך כותב וויניקוט ואני קוראת בתשומת לב למתרחש בגופי. אני שמה לב שבית החזה שלי פתוח ומתרחב ממילה למילה, הכתיבה והמילים שלו הן השראה עבורי. מאידך, בחלקו התחתון של הגוף ישנו כיווץ מציק. מחשבות טורדות את מוחי, האם הריפוי שאני כמטפלת מציעה אי פעם יהיה כה עמוק וכה נפלא. האם אוכל אי פעם להבין עד תום את דבריו שהם כמו מנגינה לנפש. אני נשארת עם כמיהה ותהייה. התרחבות וצמצום. רצון עז ללמוד עוד וקול בתוכי שקורא לי לברוח רחוק.

בצהרי יום כיפור אני חוזרת לקרוא. הפעם ישובה בכורסא אוחזת את "ריקוד המציאות" של חודורובסקי. נפשי כמו נשרפת בלהט מילותיו ואש פעולותיו. ספר שאפילו התגלגלותו לידיי הוא סוג של כישוף שכן חודורובסקי, כך מסתבר הוא אבי ה"פסיכומאגיה". בן הזוג שלי נמשך אל הספר הזה ולוקח אותו לידיו בחנות הספרים מבלי לדעת מאום מתוכנו. נפשו נמשכת תמיד אל הנסתר, המיסטי והנה הספר הזה נקרא במהירות ומשאיר תחושה שהביא עמו משהו חדש שלא נראה דומה לו. וכך הוא מגיע אליי וגם אני נמשכת אל עולמות הקסם, הנס והמאגיה.

אצלי בחיים כמו תנועה של גלים. גלי המיסטי, המכושף והרוחני וגלי האינטלקט וההיגיון. גל ועוד גל ונשמתי מחפשת את דרכה, ובעמוד הזה היום אני נעצרת ונשימתי נעתקת. הן מילותיו של וויניקוט מהבוקר כאן אך בעטיפה אחרת. אומנם ריפוי אך שונה במהותו.

ריפוי באיבחה, כמו סטירת לחי. ריפוי של טארות ושבירת הרצף ההגיוני המציאותי.

אחרי שקראתי פעמיים:

" אם מישהו מבקש להביע את המשקעים הנפשיים, את נחשי האפלה שמכישים אותו מבפנים, הייתי מציג בפניו את התאוריה הבאה:

התאטרון הוא כוח מאגי, חוויה אישית ובלתי ניתנת להעברה. הוא שייך לכולם. די בכך שתחליט לחרוג מאופן פעולתך הקבוע בגרת החיים כדי שהכוח הזה ישנה את חייך. הגיעה השעה להתנתק מההתניות, ממעגלי הקסם השליליים, מהתפיסות השגויות שלנו את עצמנו. הספרות מקדישה היום מקום נכבד לנושא "הכפיל", מישהו זהה לך שמנשל אותך אט-אט מחייך, משתלט על הטריטוריה שלך, על מערכות היחסים שלך, על משפחתך, על עבודתך, עד שהוא הופך אותך למנודה ואפילו מנסה לרצוח אותך. במציאות, אתה הוא הכפיל, ולא המקור. הזהות שנדמה לך שהיא אתה,, האגן שלך, אינו אלא העתק חיוור, חיקוי של האני המהותי שלך. אתה מזדהה עם הכפיל המגוחך והכוזב הזה ולפתע מופיע המקור. האדון בא לתבוע את המקום הראוי לו. באותו רגע האני המוגבל שלך חש מאוים, מרגיש שהוא בסכנת מוות, וזה אכן כך. כי האני האמיתי עתיד להעלים את הכפיל. דבר לא שייך לך. יש לך סיכוי להתקיים אך ורק אם האחר, הטבע העמוק שלך, יופיע וימחק אותך. זהו קורבן קדוש שמחייב אותך להתמסר כל- כולך לאדון, ללא חרדה. אתה חי בכלא של רעיונות מטורפים, רגשות מעורפלים, תשוקות מלאכותיות, צרכים חסרי תועלת: למה שלא תאמץ נקודת מבט שונה לחלוטין? למשל, מחר תהיה בן אלמוות. תתעורר בבוקר ותצחצח שיניים כמו בן אלמוות, תשוטט בעיר כמו בן אלמוות.. במשך שבוע, עשרים וארבי שעות ביממה, ובלי שום צופה מלבדך, תהיה האיש שלא ימות לעולם, תשחק אישיות אחרת בחברת ידידך ומכריך, בלי לספק להם כל הסבר. כך תיעשה מחבר- שחקן- צופה, המופיע לא בתיאטרון אלא בחיים (....)" הפכתי  ליועץ שמדריך בני אדם כיצד להשתחרר מהאישיות הפיקטיבית שסיגלו לעצמם ולפעול באופן אותנטי בקומדיה של החיים. "   [ii]

אני בתוך עצמי. גלים שוטפים אותי. מי אני, מה העצמי שלי. שואלת את בן הזוג שלי:

"מה הכי היית אומר, שאני לא? מבחינת האיכויות שלי". שאלה שאפילו לנסח אותה קשה לי.

"קלת-דעת" הוא עונה.

ואני צוללת פנימה. הן הייתי כה קלת דעת. בנעוריי כבדה הייתי ואחר כך כמעין פריקת עול פרצתי מוסכמות, התנסיתי, פעלתי ללא מחשבה. "חייתי את החיים" אולי אפשר להגיד.

מתי התהפכו הדברים? אני יודעת. יש כמה נקודות עצירה שכאלה. כאב, דקירה, טראומה, אכזבה, מרה, נפילה, בגידה, שוק. משהו נעצר בי בחריקת בלמים.

הכובד הישן חזר ויש שיגידו שתמיד היה שם חיכה להשתלט מחדש, חיכה שכל ניסיונותיי העקרים להשתחרר יושמו ללעג והוא יוכל לצעוד חזרה בגאון.

ודווקא אז במקום של "קלות הדעת" בגיל עשרים ואחת החלטתי לומר "לא" לדרישות מהבית, לבקשות חיצוניות של לפעול רצונות ומשאלות של אחרים. החלטתי לצאת למסע של חקירה עצמית ובמקום לשים פעמיי אל אוניברסיטת ירושלים, שכרתי דירה בתל-אביב, קיימתי את שבועתי לעצמי שנולדה בגואה שבהודו- לעולם לא אחיה יותר רחוק מהים. כך חלפו להן  שבע שנים קרוב קרוב לים.

ומה היום? לא קלת דעת אני והריפוי של חודורובסקי מבקש את מה שנשכח, מה שנקבר תחת עצמי כוזב ואני יודעת שהקלות או הקלילות שלי, ההתלהבות והתשוקה שבי לא נעלמו אבל עברו התמרה, ובכל זאת, גם הכבדה. ואני מרגישה שבשנה הזו הריפוי שלי יהיה להיות שונה, לחפש את מה שנעלם ממני ונשמתי קוראת לו.

בערב כמעט בצאת יום כיפור אני מוצאת את המילה "חופשיה". כל מה שחיפשתי אז, דרך קלות הדעת היה להשתחרר, להיות חופשיה באמת.

ושוב גל. לפני כחודש אחרי שנים רבות, כמעט עשור של התלבטויות, החלטות וביטולים אני מחליטה הפעם לשים פעמיי אל ספסליה הווירטואליים של האוניברסיטה הפתוחה כדי להגשים חלום, שלי, ללמוד פסיכולוגיה. זו מימושה של כמיהה עזה שלא נתתי לה חופש מלא עד היום, ניסיתי למלא אותה בספרים, מאמרים והדרכות אך תחושת הסיפוק בוששה לבוא. דווקא לכבוש ספסל מרגיש לי היום כאקט של שחרור גדול. של הרשות להיות חופשיה.

חפשיה להיות אני, לצלול אל המיסטי, להעמיק במחשבתי ולהביא את עצמי. גם כאן, אקט של חופש מחודש, שאלו הם לא ניצניו הראשונים אבל שוב מחדש החליטו להגיע למלוא תפרחתם, למלוא מימוש הפוטנציאל הגלום בהם.


[i] דונלד ו' ויניקוט. " זיכרונות לידה, טראומת לידה וחרדה". מתוך הפסיכולוגיה של השיגעון. תרגמה מאנגלית: יפעת איתן-פרסיקו. תל אביב: עם עובד. 2018. עמוד 70-90. 

[ii] אלחנדרו חודורובסקי. "התיאטרון כדת" מתוך ריקוד המציאות . תרגמה מספרדית: מיכל שליו. תל-אביב:בבל 2018. עמוד 167-256. 

*** בנובמבר יפתח קורס "התמקדות בסיס למטפלים" במושב מטע (50-45 דקות מהמרכז. 25-30 דקות מירושלים).

16 מפגשים בני 4 שעות. 2400 ש"ח בהרשמה מוקדמת עד אוקטובר ואחר-כך 2600 ש"ח. נובמבר-מאי

לפרטים ולהרשמה - 050-2099967 או למייל yifatperes@gmail.com

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.


יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

בלוגים נוספים

אפשר לחיות באמת ? חלק ראשון
הבלוג של יפעת פרס - חלק ראשון
אצלי זה יהיה אחרת-  הבלוג של יפעת פרס
מה אנחנו עושים כשאנחנו מכריזים שלא נהיה כמותם? כמו ההורים שלנו? קודם כל אנחנו מתרחקים מהם.
בדיוק בגודל - הבלוג של יפעת פרס
אנחנו שואפים להבין מה מהמשא שלנו, מה מהאחריות קשור בנו ובחיינו, ולהפריד זאת ממה שאיננו באחריותנו, שלקחנו עליו אחריות מוגזמת, מיותרת, לא לנו.