צור קשר
...Loading...

הדרמה הפרטית - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - הדרמה הפרטית - חלון ודלת

הבלוג של גברי

האמת שרציתי לכתוב על חמלה, ואז הבנתי שלפני זה אולי כדאי קודם כל לגעת בשפיטה וביקורת, ואז, הבנתי שאולי צריך לרדת עוד יותר לעומק העניין כדי להבין את הרעיון העומד מאחורי המניפולציות האלה שהאישיות שלנו עושה לפעמים, כדי אולי לגעת ברעיון ממקום שיעורר שינוי ולא רק דיבורים של אינטלקט באוויר, ואז הגעתי לרעיון הדרמה הפרטית שכל אחד חי בחייו והבנתי שזו נקודה אמיתית יותר להתחיל לגעת בנושאים כל כך מדוברים וברורים מעליהם, כביכול, ויחד עם זאת, לפעמים נטולי הבנה עמוקה למנגנונים שבעצם מפעילים אותנו שם.
אז מה הכוונה בדרמה הפרטית שלנו?

בעקבות כמה שנים טובות של לימודים, החלמה, קבוצות דינמיות ועבודה עם קבוצות של אנשים, קליניקה וכו’, נחשפתי לכוח שבעשייה קבוצתית, לא רק מהמקום שבו ככל שישנם יותר ראשים כך יותר יותר דעות המאזנות אחת את השנייה ומאפשרות מקום משותף המתאים יותר לכולם גם אם לא ליחיד בפרט, קצת כמו מדינה חופשית, המחפשת את הטאבואים המשותפים שיכולים לשמור על החברה ועדיין לאפשר מסגרת בתוכה יש חופש תנועה ועשייה, בה היחיד יכול למצוא את המקום לממש את עצמו ולהפחית הפרעות או פגיעות מהסביבה ולהיפך.
מכל מקום, בתוך הקבוצה, עם הזמן וההיכרות עם המשתתפים, כמו במשפחה וכמו בחיים עצמם ובעבודה, עם הזמן מתחילות לעלות מיני תחושות, מיני תחושות הן התרגשות, קבלה, כעס, אהבה, משיכה, התנגדות, קנאה, עצב, רחמים, בדידות, שעמום, נתק ומיני ומיני.

במהלך שנים של הלימודים והחיפוש הזה אחר המיפוי, החל להתבהר עניין פשוט, שתמיד מדובר, אבל לפעמים לא מקבל מספיק מקום אצל הפרט, כי לפעמים קשה לנו להתבונן על עצמינו אז כמובן פשוט יותר לשקוע בסביבה ולהגיב באוטומט.
והמקום הזה הוא לפעמים מסיכה שכל אחד עוטה, ודרכה חי את הדרמה הפרטית שלו. דרמה שלא בהכרח מפריעה לאף אחד אבל להכיר בה עשוי להוביל להבנה ברורה יותר של הכוונות. תמיד אומרים שכשאתה מתנגד למישהו או משהו, בעיקר כשמדובר בגזענות, הומופוביה, שפיטה קשה וביקורת או כל צורה של חוסר קבלה את הצבעים האנושיים שבסביבה, זה כי אתה לא שלם עם עצמך. אבל למה הכוונה?

אם נתבונן בעצמנו תקופה, ונשים לב למה שקורה סביבנו ומה קורה בתוכנו, נמצא שבדרך כלל, העניינים האלה מונעים ממקום מאד אישי שלנו. או קנאה במשהו שיש לאותו בן אדם, או תחושת קטנות אישית, דימוי עצמי נמוך, פחד שאם נשלים עם מה שיש בו נגלה משהו שהוטמע בנו שהוא לא בסדר, או פחד שבאופן כללי נגלה משהו שאנו לא מכירים בעצמנו, משהו זר לחלוטין, וזר לחלוטין הוא לפעמים קשה מנשוא, כמו שעשוי להיות קשה לאכול תבשיל מוזר של שבט “פרימיטיבי” החי באיזה יער בצד השני של העולם, והתבשיל הזה, אם כי עשוי להיות טעים ובריא, הגיוני שלא יראה אסתטי כמו הסושי שאכלתי שבוע שעבר או החומוס שלפניו או מה שאני מכיר דרך התרבות ובסביבה.

העניין הוא, שהרי אם היינו שלמים עם עצמינו, לפחות באופן יחסי, לא היינו מרגישים מאויימים על ידי ה”זר” כל עוד שזה לא מאיים עלינו פיזית, הייתה שוררת שם הבנה פשוטה ובהירה לגבי מה יש שם? מה יש שם, שמעורר אצלי בפנים כזאת התנגדות? מה יש שם שמפחיד אותי כל כך עד שאני מגיב באימפולסיביות כמעט חייתית כדי לברוח מהתבוננות כנה ונקייה, ובקבלה שכך וכך זהו קסם של החיים הנגלה לעיני.

ובואו לא נתייפייף, יכול מאד להיות שמדובר בקשר הרסני, בקשר שמקטין אותנו, מצלק אותנו או מחזיק אותנו במקום בדרך כל כך מניפולטיבית שאנו לא מבינים ולא יכולים להבין כרגע מה קורה שם, אבל איך נבין מה קורה שם אם לא נשיל מאותו המערך את כוח הפעולה ההישרדותית, כדי להתבונן במהלך ולהבין איך לעבור למצב של חיים, מצב בוא אנו יכולים להחליט אם להיות שם, כמה להיות שם, מתי, והאם בכלל טוב לנו להיות שם, אבל יותר מהכל, להתחיל וללמוד את הצבעים היושבים בתוך המערך הפנימי שלנו, כדי להבין כיצד ללכת ולהתקרב למקום יותר בריא, יותר הווה, יותר נושם את מה שקורה עכשיו ולא את תחפושות התיאטרון של העולם הטראומתי שלנו, ובטראומתי אני לא מתכוון בהכרח לאירועים גדולים כמו לעצם טבע מערכות היחסים שלנו משכבר הימים, שאולי אינם רלוונטיים כבר ואינם מאפשרים לנו להיות הזה שאנו עשויים להיות, הזה שאנו חולמים להיות, הזה שאולי אנו מתחת לפני השטח, אבל הוא מרגיש לנו טוב מדי, ואנו לא מכירים את הטוב הזה, את האותנטיות הזאת, את האפשרות הזאת להיות אמיתיים ונאמנים למה שקורה לנו בפנים.

לפני שנים מספר, במהלך שנתיים בהם גרתי באזור מרכז תל אביב, נהגתי לקנות אחת לשבוע פירות יבשים באזור שוק לוינסקי, יש שם רחוב מלא בחנויות גדולות יותר וקטנות יותר מהולות בשפע של פירות יבשים, בוטנים, פיסטוקים ותמרים. התהלכתי והתהלכתי ויום אחד נכנסתי לחנות קטנה ומקסימה של אדם מבוגר, אצלו הכל מסודר מה שנקרה, כמו בז’ורנל. הכל מסודר בארגזים על שולחן, נראה טוב וטרי, נקי להפליא ומושך את העין והבטן. והוא נראה שנמצא שם כבר שנים על שנים, עשרות שנים אולי.

נכנסתי לקחתי שקית ו”ברוב חוצפתי” העזתי לשלוח יד לכף כדי להעמיס אל השקית, כשזכיתי להערה חותכת וזעופה, “כאן רק אני מעמיס תודה", והוא הלביש שקית ניילון ועשה את הפעולה באופן סטרילי להפליא, אני הייתי מבסוט, אהבתי את השירות, והוא בפנים זעופות נתן לי את הסחורה, וכך המשכתי לחזור אליו, תמיד זכיתי ליחס, אבל יחס זועף ולא ברור, כמו נוטר, רואה לפעמים אנשים, בדרך כלל בוגרים יותר, שהגיעו אחרי מקבלים שירות לפני, מה גם שעבדתי באותו הזמן בעבודות בניין ונגריה, והייתי קונה תמיד בחזור כשנראיתי כמו חזרתי משבוע של שטח בלי מקלחת.

יום אחד נכנסתי בחזור מראיון עבודה, בכלל לא שמתי לב למה אני לובש כשנכנסתי לשם, הוא התבונן בי מוזר תוך כדי שהוא נותן לי שירות כשאמר “מה… מה אתה עושה בכלל בחיים שלך..?” אז סיפרתי לו, בזמנו הייתי סטודנט לפסיכולוגיה בפתוחה, עובד בניין ובדיוק חזרתי מראיון עבודה בבית ספר לנוער בסיכון וכו, התגלגלה שיחה על החיים, לא צחקנו, אבל התעורר שם איזשהו כבוד הדדי, ומשהו השתנה שם, כמו אחרי כמה חודשים טובים, ביקור קבוע וקר, ומנוכר, הפך למשהו אחר. אני זוכר שיצאתי מוקסם, לא כי הייתה שם איזה חיבה מיוחדת, כי לא הייתה, אבל הייתה שם אמת, היו שם שני אנשים שונים, במקומות מאד שונים בחיים, מדורות מאד שונים, ומעיסוקים מאד שונים, שלרגע נתנו לעצמם לאבד את העיסוק שלהם ולעסוק בחיים, היה שם משהו אותנטי, כמו משהו התחבר והתחושה הייתה בגדול, הרבה יותר בית, בין אנשים שלא מכירים, לא חייבים שום דבר אחד לשני, ואולי לא יתראו יותר בחיים, אבל המסיכות של שנינו התפוררו עם הזמן, ותפס אותי נורא איך ההתבוננות לאורך זמן, נתנה מקום להתבונן באדם שבאמת נימצא שם, ולהתבונן בעצמי פנימה, ולקבל מצב שפעם הייתי יוצא ממנו נסער ומעניש אותו (את המוכר) בתוך עצמי על היחס ה"לא בדיוק" שלו, ובמקום זה, נינצר זיכרון יפה שמכניס לא מעט תיקווה.


אז איזה מסיכות ותחפושות אנחנו מלבישים על הסיבה כדי שיתנו ביטוי למה שאנו לא בדיוק מצליחים או יודעים להעיר אצלנו בנפש? או בנשמה? והאם יש לנו בחירה שם? ואם כן מהי? ולמה היא? ומה היא משרתת? מעניין…

גבריאל

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי



בלוגים נוספים