צור קשר
...Loading...

הודו המטפלת הראשונה שלי

                          הודו – המטפלת הראשונה שלי

בגיל עשרים ואחת הגעתי להודו. שם הבנתי בצורה עוצמתית וברורה מאוד – שאין לי מושג מי אני...

מי אני, במובנים הכי פשוטים כמו מה באמת מעניין אותי, מה אני מרגישה ולא רק מה אני חושבת (ואם מותר לי להגיד את זה), למה אני כל-כך כועסת הרבה פעמים ואיך זה שאני לא מסוגלת לדמיין את עצמי לבד בשום מקום. הייתה לי, כמובן, איזו דרך שהלכתי בה, לאנשהו, אבל היא לא הייתה שלי, לא היה בה ממני, מהאהבות שלי, מהתשוקות שלי. אז מה שם בהודו איפשר לי בהירות כזו באשר לעצמי שלי?

הייתי לבד, ברשות עצמי, הכול היה פתוח ואפשרי – אבל לא בשבילי. לא ידעתי במה לבחור: מה אני רוצה לאכול, לאן אני רוצה להמשיך מכאן, איזה בגדים יפים בעיניי. ממש כך, הדברים הכי פעוטים שיקפו לי את ה"אני" החסרה שלי. והיה גם אושו Osho)).

לאשרם של אושו הגעתי כחודש אחרי שנחתתי בהודו. המקום הזה היה לי שונה כל כך מכל מה שראיתי והכרתי עד אז. ההגנה שלי הייתה לגלוג אבל זה לא החזיק הרבה זמן. כבר בסדנא הראשונה שמעתי דברים שמצד אחד היכו בי כמו סטירה מצלצלת ומצד שני פתחו בתוכי מרחב בהיר וצלול בראייה שלי את חיי. הדברים היו קשורים באפשרות להיפרדות מהוריי, היפרדות נפשית וגם אנרגטית, לאו דווקא פיזית. הם היו קשורים גם באפשרות לאהוב את עצמי באמת. שנים לאחר מכן קראתי על חלקי העצמי החסרים והקבורים בספרה של סימונה חנוך "אגדות המוות ההפיך" ונזכרתי באותן תחושות מאז:

"עצוב להיווכח באיזו מהירות אנו נוטים לקבור חלקים שלמים מאישיותנו, מתכחשים במשך שנים לעצם זיכרונם, הולכים ומוהלים את התרכיז לנו בהרבה הרבה מים פושרים, עד שאנו הופכים ליצורים מדוללים, מנווטי חברה ומנווטי ציפיות ההורים (אותם הורים פנימיים המתגלמים בבגרותנו בחברים, בסמכויות, באהובים ובמיני אלטר-אגו שאני אוספים בדרך באופן אקראי כמעט)."

כבר אז התובנות הללו הילכו עליי קסם, נשאבתי פנימה ורציתי לשתות את כל הרעיונות האלה, להרוות את צימאון העצמי המיובש שלי. וכך, כל בוקר במשך חודשיים וחצי השקיתי אותו, את העצמי השכוח והאבוד שלי. השקיתי אותו בשקט שהיה שם, באפשרות להיות לבד ממש, בהליכות ארוכות בגינה הטרופית הענקית שסביב האשרם, במילים טובות ומעצימות, בהרבה רכות לכל מה שעברתי, באהבה.

ידעתי שמשהו גדול קורה בוקר אחד כשהתעוררתי לבד בדירה שלי אחרי ששאר החברות שלי כבר נסעו. בחרתי להישאר עוד קצת לבד. "בחרתי" ו"לבד" – פתאום היו זמינים לי. ירדתי לרחוב הראשי של העיר והרגשתי שהתעוררתי. אני שומעת את קולות ההמולה, מריחה את הריחות העזים, צועדת בגלימת האשרם הארוכה ומרגישה קיימת. נוכחת.

זו לא תהיה קלישאה אלא אמת להגיד שהייתי מאושרת.

אני זוכרת משפט שאמרתי לחברה שם בהודו והיה האני ה"חדש" הזה: "עכשיו אני מתעסקת בעצמי". פתאום הייתה לי הזכות הזו להגיד שאני חשובה, שאני חשובה לי, שמותר לי להחליט מי נכנס אליי פנימה ומתי. שם התחלתי לעשות קשר בין איך שגדלתי (הסביבה, ההורים, החֶברה) לבין מי שהייתי אז. הבנתי שזו לא הייתה בחירה שלי, אלא יותר כמו חוסר ברירה. מי שהייתי אז כיסה על האמת.

מאז התחלתי להפריד בין שלי ולא שלי. רצונות, מחשבות, רעיונות, פעולות – מה בא מתוכי ומה הגיע מבחוץ ו"אימצתי" לא מרצון. חברה אמרה לי לא מזמן: "את חזרת משם אחרת, כל החיים שלך הפכו שונים מאז." זה נכון.

הודו הייתה המטפלת הראשונה שלי. היא טיפלה בי יפה – היא אהבה אותי, חיבקה אותי, אפשרה לי לזוז לאן ומתי שרציתי, היא נתנה לי חירות, הרשתה לי שמחה ותמיכה. כשהייתי בהודו סבא שלי האהוב עליי מכל בני האדם אצלי בעולם נפטר. פגשתי שם גם עצב עמוק ומצאתי דרך לגעת בו באמת. אני זוכרת שעליתי על הגג של הגסט-האוס, הדלקתי נר ודיברתי אתו. נפרדנו. זה היה רגע מיוחד מאוד כי משהו שם אפשר לי להתבודד עם הכאב, לתת לו מקום ולהמשיך אחרת. ידעתי שהוא איתי. (אחרי חודש בערך הוא הגיע אליי בחזיון בתוך מדיטציה, מחייך וקורן עם עיניו הכחולות הצלולות. הוא בא לי להגיד לי "הגעתי, אני בסדר" ).

כשחזרתי משם באמת חזרתי אחרת, בכל-כך הרבה מובנים אבל בשניים בעיקר: ביחסים עם המשפחה שלי ובדרך שבחרתי ללכת בה. בדרך הלכתי עם הלב שלי ובמשפחה התחלתי לשים גבולות ולשחרר רגשות תקועים. העזתי ועודני מעזה לקחת מקום בעולם. מותר לי לחלום, מותר לי לרצות ולפעול, מותר לי לבחון מה נכון לי, מי נכון לי. אני יודעת מה אני מרגישה ויודעת שזה ממש בסדר להרגיש כל רגש שהוא... כשבאה הרשות לכעס הגיעו גם השמחה והנחת, התאפשר לי לחוש סיפוק, התאפשר לי להיות טובה ו"גדולה" בלי להרגיש אשמה, בלי להתכווץ (ואני עדיין עובדת על הגודל שמותר לי להגיע אליו).

הריפוי של הפצע שלי הפך למעין שליחות, ייעוד. בשבילי לתמוך בגדילה של אנשים זה הדבר הכי מרגש שיש. לראות מישהו מתחיל לזהות "זו המסכה שלי",  "אלו הרגשות האמיתיים שלי" וגם "אפשר להרגיש אותם וזה טוב, ממש טוב", ומותר לי מותר לי מותר לי...ואפשר, אפשר, אפשר.

החיים יכולים להיחוות אחרת. (על הנסיבות החיצוניות אין לי שליטה). אני הודו של המטופלים שלי, כך אני מבינה פתאום. לפעמים הצעירים מביניהם באמת נוסעים לשם באיזשהו שלב. אני האישור שלהם לכך שהם עולם ומלואו – הם מעניינים וחשובים ומסקרנים ויש להם בפנים הרבה ידיעה, ותשובה ועוצמה. לאט-לאט הם מעיזים יותר, כל אחד לפי הסיפור שלו. כל אחד ומה שאבד לו בדרך.

"רק העצמי האמתי יכול להיות יצירתי, ורק העצמי האמתי יכול להרגיש ממשי. בעוד שהעצמי האמתי חש ממשי, קיומו של עצמי כוזב מוביל להרגשה של חוסר ממשות או לתחושה של חוסר תוחלת.

העצמי הכוזב, אם הוא נוחל הצלחה בתפקודו, מסתיר את העצמי האמתי, או שהוא מוצא דרך לאפשר לעצמי האמתי להתחיל לחיות."

דונלד ו' וויניקוט, מתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

בלוגים נוספים

רוצה להיות אותנטית-הבלוג של יפעת פרס
אותנטי זה וודאי טוב. הכי חשוב להיות אותנטי כלומר להיות אמתי, לא מזויף, נאמן לעצמך.
אצלי זה יהיה אחרת-  הבלוג של יפעת פרס
מה אנחנו עושים כשאנחנו מכריזים שלא נהיה כמותם? כמו ההורים שלנו? קודם כל אנחנו מתרחקים מהם.
אפשר לחיות באמת? חלק שני
הבלוג של יפעת פרס- חלק שני