צור קשר
...Loading...

הכח לרחף - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן

בואו נעשה קסם לקסם. התבוננו לרגע בתמונה שצירפתי לבלוג. אשה מרחפת במופע קוסמים. עכשיו, הופ, העלימו את החישוק ואת הקוסם והתבוננו רק באשה. אתם יכולים גם להמשיך בקסם ולראות במקומה איש. זה לא משנה. כך או אחרת, לעתים קרובות על שולחן הטיפולים זה מה שאני רואה: המטופל או המטופלת שוכבים על שולחן הטיפולים ובעצם מרחפים או צפים מעליו. 

הביטו עוד רגע בתמונה ונסו להרגיש בגוף שלכם, מה צריך לעשות כדי לשכב כך באויר? איזה מאמץ שרירי צריך להפעיל? ולמה לנו להתאמץ לשכב-לא לשכב, להחזיק את עצמנו מרחפים? למה שלא נרפה אל הקרקע, אל שולחן הטיפולים היציב שיכול לשאת את גופנו, נשכב בנוחיות ובלי מאמץ?

איך אנחנו מרחפים? ולמה?

הלוואי והייתי יכולה עכשיו לשמוע אתכם, הקוראים. אני מניחה שלכל אחד ואחת מכם תהיה תשובה אחרת שמשקפת את הדרכים היצירתיות שלנו לשרוד, להחזיק מעמד. כן, תארו לעצמכם שהביטוי "להחזיק מעמד" מופיע תחת התמונה. זה בדיוק מה שאנחנו עושים כשאנחנו מחזיקים את עצמנו מעל הקרקע. וכל אחד מאיתנו מחזיק מעמד באופן קצת שונה, בהתאם לתנאים לתוכם נולדנו ובהם גדלנו ובהתאם לתפיסת עולמנו.

אז איך אנחנו מרחפים? דבר אחד ברור ומשותף לכולנו, כדי להחזיק את הגוף מעל הקרקע אנחנו צריכים להתאמץ. החיים הם לא באמת מופע קוסמות ובעולם הזה אנחנו לא באמת מרחפים. ולא שאין קסמים, נושא לדיון בפני עצמו... וכן, אפשר לרחף במחשבה, אפשר לרחף בדמיון, אבל אני מדברת על הגוף. הגוף שלנו נתון לחוקי הטבע ולכח המשיכה. בעקרון הוא אמור להיות מקורקע, אלא אם כן משהו בנו מתנגד ומתאמץ שלא לתת לכח המשיכה לפעול עלינו. זאת אומרת שכשאנחנו מרחפים משהו בנו מתאמץ לא להיות מקורקע.

למה? מהמון סיבות אפשריות.
למשל, זו הגנה. כך אנחנו לא תלויים בקרקע, אם חס וחלילה תרעד. אנחנו מחזיקים את עצמנו בעצמנו. האדמה יכולה לרעוד פיזית וגם רגשית, טלטלות חיינו. כשאנחנו מחזיקים את עצמנו אנחנו מוגנים.
או למשל, הגנה מפני הכובד. כשאנחנו מקורקעים אנחנו כבדים והסביבה שלנו לא תמיד אוהבת אותנו כבדים. זו יכולה להיות סיבה טובה לא להטיל את כובד משקלנו.
סיבה אפשרית אחרת, כשאנחנו מקורקעים אנחנו נתונים לכיוון אחד, למטה. כביכול מוותרים על כיוונים אחרים. יש בהתמסרות אל הקרקע משהו מגביל...
יכולות להיות עוד ועוד סיבות להתנגד לקירקוע, אבל העיקר הוא, שעבור רובנו זו כלל איננה בחירה. אנחנו מחזיקים מרחפים בלי לדעת. האפשרות האחרת לא היתה אופציה עבורנו, כנראה משום שהקרקע הפיזית או הרגשית שלנו, משפחה, הורים, הסביבה שבה גדלנו, לא היתה קרקע מיטיבה ובטוחה שאפשר להתמסר אליה.

אז אם כך, אולי טוב לרחף? כן, כשלמדנו לרחף או לצוף, כנראה שרדנו והצלנו את חיינו. (דרך אגב, יש הבדל בין לרחף או לצוף. כשהחוויה הבסיסית היא שאנחנו צפים, יש לנו בכל זאת משהו מתחתנו, גם אם אלה מים שהם לא בדיוק קרקע בטוחה. אבל כשאנחנו מרחפים אנחנו ממש באוויר. אלו הן חוויות קיומיות שונות אשר מתבטאות בגוף באופן שונה.) לפעמים ממש טוב שיש לנו את יכולת הקוסמות הזו, להראות כאילו אנחנו כאן אבל בעצם להחזיק את עצמנו כמה סנטימטרים מעל. היכולת מעידה על החוזק שלנו, על הכוחות להחזיק מעמד. היא גם מעידה על הבריאות הנפשית הבסיסית שלנו, דחף חיים חזק המוצא את דרכו גם בתנאים קשים. זו יכולת מבורכת שבלעדיה אולי לא היינו שורדים.
אלא שהיא דורשת מאמץ מאוד גדול, שלאורך זמן מתיש, שוחק, מעייף.
וגם, בריחוף אנחנו בודדים. כשאנחנו מתאמצים ומחזיקים את עצמנו "באויר", כל הכוחות שלנו מגוייסים כדי להחזיק את עצמנו בכוחות עצמנו. אנחנו לבד.

אז אולי אנחנו פשוט צריכים מישהו שיעיר אותנו ממופע הקוסמות ויגיד לנו, הי, את מרחפת, אולי תרפי אל הקרקע ותנוחי?...

נשמע פשוט וטוב, אז למה זה לא קורה כל כך בקלות?

מפני שאם הקרקע לא היתה בטוחה פעם, מי אומר שהיא בטוחה עכשיו? יותר מכך, הרי מי שמרחף אינו יודע שאין קרקע, או שיש קרקע אחרת. מבחינתו הקרקע היא מה שבאופן לא מודע הוא מייצר באמצעות שרירי גופו. איך אדע שאפשר להתקרקע אם אני לא מכירה בכלל את האפשרות הזאת?

דוגמא טיפולית:
היא שכבה על הבטן על שולחן הטיפולים. באותו יום מצאתי את עצמי מתמקדת באיזור הרגליים. רגליים חזקות, מיוצבות בהרבה כח, מפוסקות פיסוק רחב בהרבה מרוחב האגן, מחזיקות על שולחן הטיפולים, לא מונחות. נראה כאילו היתה צריכה לתפוס עמדה בכל כוחותיה. מי יודע מה איים עליה, מה איים להסית אותה מעמדתה? האגן מתריס החוצה, שרירי הירכיים והשוקיים מתוחים כל כך שהיתה לי הרגשה שהיא כלל לא מרגישה את המגע שלי. ניסיתי ליצור איתה קשר, לשקף לשרירים את ההחזקה שלהם. ניסיתי להרים לרגע את הרגליים כדי לאפשר להן חוויה שמישהו אחר נושא את המשקל במקומן... וכל הזמן התבוננתי בנשימה, האם היא משתנה? האם יש סימן בגוף שהמגע ברגליים משמעותי? בינתיים לא. ואז כשהגעתי אל העקבים היא נשמה. כמו "עקב אכילס", נגעתי במקום שהיה כנראה מספיק רגיש, והיא קלטה את המגע.
מה קרה? שאלתי.
הרגשתי את הרגליים על הקרקע ככה, היא אמרה, ופרשה את כפות הידיים באוויר מעל ראשה, באצבעות מפוסקות לרווחה בכח רב.
מה את מראה לי עם כפות הידיים? שאלתי.
אני מראה לך עם הידיים איך הרגליים שלי עומדות, ענתה.
ככה הן עומדות? באוויר? שאלתי.
אהה... בבת אחת היא שמה לב למאמץ. כפות הידיים שלה התרככו, והיא הניחה אותן על המיטה לצידי הגוף. כך. כמו שורשים אל הקרקע, אמרה ונתנה להן להשתרש אל שולחן הטיפולים.
משהו השתנה בגוף, אמרתי, הרגשת?
כן... כן.. כן... שמעתי אותה אומרת, כאילו היא עוקבת אחרי תחושה, מרגישה את עצמה, את המגע, אותי. והגוף שלה התרכך. נחת.

אבל לא תמיד הקרקוע מתאפשר כמו בדוגמה הזאת. עם כל הרגישות וההקשבה, ההבנה והרצון הטוב, לפעמים הגוף נשאר מחזיק באויר. מובן שאני לא מנסה "להנחית" אותו, לשכנע אותו להתקרקע. אני רק מנסה לשאול, "הקלו המים"? האם האדמה התגלתה כבר? האם אפשר כבר לבחור לצאת מהתיבה ולהרפות אל האדמה? האם אפשר כבר להקל על מאמץ הריחוף באויר? וכאן שמתי לב למשהו מעניין. המטופלים שמתאמצים כל כך להחזיק את עצמם באוויר, לעתים קרובות אומרים לי ברגע הבחירה: אין לי כח להרפות. כאילו להרפות זוהי עוד משימה שאיתה הם כבר באמת לא יכולים להתמודד. כח? הרי להרפות זה לא עוד משהו לעשות, אלא להיפך, להפסיק לעשות, להפסיק להתאמץ. כביכול היה אמור להקל. ובכל זאת, זו התחושה. הסתירה הזו מלווה אותי מזה זמן, ולמעשה על כך רציתי לכתוב. כך שהבלוג הזה הוא רק הקדמה לבלוג הבא, בו אכתוב על המסתורין שבהרפייה...

ובשולי הדברים, שוליים אשר נותנים מסגרת בטוחה לכל מה שבתוכם: את המשפט "אין לי כח להרפות" שלחתי אל המרחבים הוירטואליים בשבוע האחרון ובקשתי אנשים להגיב אליו. זה היה נסיון שעשיתי מתוך הרגשה שאני רוצה לשמוע מה הוא מעורר. קבלתי הרבה תגובות ואני מודה לכל מי שהגיב, שיתף והשתתף. חלק מהדברים כבר מנצנצים כאן בבלוג, ועוד ינצנצו בבלוג הבא. תודה!

למתעניינים להכיר וללמוד את שיטת רוזן לטיפול במגע, פרטים על הסדנאות הקרובות בהן אני מלמדת:

מפגש התנסותי עם שיטת רוזן והעבודה שלי בטיפול במגע 
בכנס "פעימה משותפת" 
ב-26 ביולי 2018 בתל אביב. להרשמה כאן

סדנת מבוא: לגעת בסיפור חיינו ב-21-22 באוגוסט בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר. פרטים כאן

סדנת העמקה סתו 14-18 באוקטובר עם אייבי גרין, פסיכולוגית, מורה לשיטת אלכסנדר ומורה בכירה בשיטת רוזן מניו יורק. אייבי מביאה פרספקטיבה פסיכולוגית ונוירולוגית על מערכת הגוף-נפש. פרטים כאן 

רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 

.

בלוגים נוספים

הפחד לחיות במלואי
הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
להעיר את הרגש דרך הגוף
הבלוג של רוני מוסנזון נלקן - להעיר את הרגש דרך הגוף