צור קשר
...Loading...

"הכל בגללך!" - ענת גיחון

א' *  מגיעה טעונה, מיואשת. כמו שקורה לעיתים קרובות, קרובות מדי, גם הבוקר בעלה חיפש פריט לבוש וכשלא מצא, רטן: "איפה זה?" ואחרי כמה שניות: "איפה שמת את זה???". לא פעם, היא מספרת, בשלב זה יש אסקלציה ל"אני יודע שהזזת\החבאת\זרקת לי"....

לא מזמן התחתנו, מצפים לילד ראשון. היא בחרדה - מילא שאותי הוא מאשים על כל דבר שקורה - מה אם זה יקרה מול הילד, או גרוע מזה - מה אם במשך הזמן גם הילד יואשם בתסכולים של אביו?

ילדים קטנים מאד נוהגים להאשים משהו או מישהו אחר בכל דבר לא נעים שקורה להם. אם נתקלו בכיסא, וכואב להם, פעמים רבות התגובה היא - "פויה, כיסא... כסא רע!". מכיוון שאמא ואבא אחראים לשלומם, באופן טבעי יצפו שיפתרו עבורם כל ארוע מתסכל או מכאיב –  ינחמו, ימצאו, יתקנו, וכשזה לא קורה מהר מספיק – יכעסו על ההורה ויאשימו אותו. עבור תינוקות ופעוטות זו התנהלות תקינה ואף בריאה - הם לא יכולים עדיין להכיל בתוכם רגש לא נעים, כאב, כל מה ש"רע",  ובעיקר הם לא אמורים לשאת לבד את האחריות שלהם עצמם לחוויות כאלה, כמו כשלא נזהרו ונפלו, הפילו ושברו, הכאיבו לאחר וכו'.

נסיבות חיים שדורשות מפעוט, ולפעמים אף מתינוק, לשאת בגופו ונפשו תחושות קשות מבלי שיהיה איתו גופנפש בוגר שישאיל את עצמו למשימה זו, מטילות עליו משא שמעבר ליכולת הסבילות שלו. מצב כזה יגרום לטראומה של יחסים (relational trauma), שתגרום לו להתנתק מעצמו באופנים שונים, שתמיד יהיה להם גם ביטוי גופני, כשהאיכות השלילית שהופנתה כלפיו ושלא ניתנה לעיכול, תופנה עכשיו החוצה, אל האחרים המשמעותיים, כשבבסיסה תתקיים, לעיתים קרובות באופן לא מודע, מערכת שנאה עצמית. בטיפול בטראומה כזו חשוב שתתקיים סביבה מקבלת ולא מאשימה...

א' ביקשה שאפגוש אותה עם ד', בן זוגה, אקט שאני לא ממהרת לקיים. אבל בגלל ההורות המתקרבת, ותחושת המצוקה שלה, הסכמתי. פגשתי בחור צנום, לא גבוה, כפוף במקצת, מבטו רך, מושפל ומפוחד קמעה, חזות שלא תאמה כלל את הדמות שהצטיירה מתיאורה של א'. מכיוון שלא התכחש לנטייתו להאשים לעיתים קרובות את א', כמו גם נשים קודמות בחייו, ניסינו להתחקות אחרי מה שקורה ברגעים שלפני התפרצות הזעם המאשימה. "כשאני לא מצליח במשהו, כמו כשלא מוצא משהו שאני צריך, אני מרגיש כל כך לא יוצלח, ואז כל כך חסר אונים, שזה ממש בלתי נסבל. לא יכול לשאת את זה, וצריך לזרוק את זה על מישהו. בדרך כלל עליה..." ביקשתי ממנו לנסות להחיות את תחושת הלא יוצלח חסר האונים. לנסות ולהרגיש את התחושות הגופניות שבאות איתה. הן מוכרות. כך הרגיש, ועדיין, רוב הזמן בנוכחות אימו.

מסתבר שאביו של ד' נעדר מהבית ברוב שעות היום, ואמו, אשה קשה, אימפולסיבית ומרירה, הוציאה את תסכולה על בנה, שהיה ילד עדין ורגיש. היא נהגה להאשים אותו כמעט בכל דבר – כשתבשיל לא הצליח, כשהרגישה לא טוב, כשהייתה עייפה – בצעקות ואף באלימות פיסית – "תראה מה עשית, הכל בגללך"... "אתה זוכר איך הרגשת באותם רגעים?" "כן, נורא, כמו אפס, ושאין מה לעשות. ואז כלום...." נראה שהצורך לספוג את תסכולה של אימו לגופו, בלי מי שיגן עליו , היה מעבר לחלון הסבילות שלו, והוא התנתק ברגעים אלה, אך האיכות הבלתי נסבלת עדיין חיתה בגופו...

אנחנו עושים לעצמנו ולאחרים את שעשו לנו. לא פלא שהתגובה המיידית של  ד' למצבים מתסכלים דומה לאופן שאימו הגיבה אליו.  בסוף הפגישה הצעתי לו שאולי באופן פרדוקסלי, ההאשמות שלו את א' הן נסיון של הגופנפש שלו לשתף את א' בחוויות הכואבות של ילדותו, כדי לא להיות איתן לבד... למרות שהיה ברור לשנינו, שלושתינו, שזה לא פתרון ראוי, נראה היה שההתייחסות הלא מבקרת או מאשימה שלי הקלה עליו.

_________

*פרט לדינמיקה הבסיסית, פרטי המקרה שונו לשם שמירת פרטיות.

עוד אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר.

.

הפורטל לפסיכותרפיה גופנית, הנו האתר המוביל בישראל בתחום פסיכותרפיה ממוקדת גוף-נפש-רוח. חזון האתר הוא להשפיע על כמה שיותר מעגלים ולהעלות מודעות לתהליכי התפתחות המשפיעים ישירות על כל מערכות היחסים באשר הם.

התוכן באתר נכתב על ידי אנשי מקצוע בתחום, באחריותם ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. 

עוד אודות הפורטל, בקישור זה

בלוגים נוספים

הפחד מביטוי עצמי -הבלוג של ענת גיחון
אנחנו, לרוב באופן לא מודע, מצמצמים את הנשימה שלנו, כי כשנושמים באופן מלא יותר מרגישים יותר, כולל את התחושות הלא נעימות...
דובון "לא- לא"
הבלוג של ענת גיחון