צור קשר
...Loading...

הכניסיני תחת כנפך - רוני אריאל עד

                                 ****תיאור מקרה*****

בן, בן 35 גרוש, ללא ילדים ,בזוגיות.

בשיחת הטלפון הראשונה ציין שהוא מבקש להגיע לטיפול כי סובל מהתקפי חרדה בשנה האחרונה. איכות החיים שלו נפגעה וכך גם מערכות היחסים בחייו. בן ציין שהוא צריך טיפול מעבר לשיח, היות והוא חווה את גופו הופך נוקשה וכואב מאז החלו התקפי החרדה, והוא אינו מצליח לחזור לשקט רגשי ופיזי.

בפגישה הראשונה נכנס בחור מרשים, עם חיוך גדול ונבוך. ומבט סקרן. כששאלתי לשלומו הוא ענה: "עכשיו הכל יהיה טוב, הגעתי לכאן". הוא החל לשתף מה הביא אותו למפגש עמי ולהתחלה של תהליך טיפולי. הוא סיפר על התקפי החרדה, על החוויה שלו את עצמו בשנה האחרונה וציין בין לבין את הפרטים הבאים: לפני כשנה אחותו נפטרה ושלושה חודשים לאחר מכן, הוא ואשתו סיימו את נישואיהם, לאחר 8 שנות נישואין. ולסיכום אמר "אני רוצה לחזור להיות מה שהייתי, הדרך אבדה לי ואני לא יודע כבר מי אני".

במפגשים הבאים, שוחחנו על הכיווץ בגוף, על התקפי החרדה, על הבדידות שחווה, על מערכות היחסים בחייו ותהליכי הפרידה שלו מכל אחת מהנשים המשמעותיות בחייו. למדתי במהלך הפגישות שאכן היו משמעותיות ושהמשותף לשתיהן הוא התפקיד שהן מילאו  בחייו. הן היו העוגן הרגשי שלו, הוא היה הילד חסר ההגנה שהן הכניסו תחת כנפיהן, שם הרגיש מובן, מוגן, בטוח, כל מה שהיה צריך מבחינה רגשית הן סיפקו.

את שתיהן הוא איבד בהפרש זמן מאוד קצר. את שאר מערכות היחסים בחייו הוא תיאר שלא משמעותיות. "אני לא שומר על קשרים, אין לי חברים מהתיכון או מהאוניברסיטה, מהעבודה הנוכחית יש שני חברים, אבל אני לא באמת מרגיש שיש שם חיבור".

את מערכת היחסים הראשונית בחייו תיאר "מאז שאני זוכר את עצמי, לא אהבתי להיות בבית. אמא שלי הייתה קוראת לי ילד רחוב. הלכתי לחפש אהבה בחוץ, ואת אבא שלי אני כמעט לא זוכר נוכח בבית, הוא כל הזמן עבד".

הם שני אחים, אחותו והוא, אחותו גדולה ממנו ב-11 שנים. כשהעלתי את פער הגילאים בין שניהם, בן סיפר על אח נוסף שנפטר כשהיה בן 3 ממחלה שלא אובחנה, לפני שהוא נולד. כלומר בן נולד למשפחה שאיבדה ילד ואח לפני שהוא הגיע, ציינתי לעצמי.

"אחותי הייתה אמא שנייה אבל ראשונה שלי. היא דאגה לי, שמרה עלי, האכילה אותי, וטיפלה בי. מאמא שלי כמעט ואין לי זכרונות של אמא". במהלך השנים אחותו הקימה בית ומשפחה, והמשיכה בתפקידה לשמור, לטפל ולדאוג לאחיה. היא המשיכה להוות עבורו עוגן. "אחותי היא המקום הבטוח. איתה הרגשתי שאני יכול לעשות הכל. היא ידעה תמיד לומר לי את המילים הנכונות ולהרגיע את הפחד".

את אשתו הכיר כשהיה בן 22, אי שם בהודו, טיול אחרי צבא, ומרגע ההכרות שלהם הם לא נפרדו. "היא הייתה אהבה ממבט ראשון, היה בה קסם כזה, היא הייתה שקטה ומלאה בעוצמה וידעתי שעליה אני יכול להישען, היא הייתה בטוחה לי", כך אמר באחת מהשיחות שלנו עליה.

ואכן כך היה, היא זו שדחפה אותו ללימודי תואר ראשון ושני, למצוא עבודה במקום מוערך ובהמשך גם דחפה אותו להגשים את עצמו ולהפוך משכיר לעצמאי. היא עצמה הייתה מלאת מוטיבציה להצליח, "היא רצתה לכבוש את העולם, והצליחה בגדול, היא אישה חכמה וחזקה שכל מה שהיא רוצה היא משיגה".

שאלתי אותו אם במהלך החיים הוא הכיר עוד נשים חכמות וחזקות שכובשות יעדים ומטרות. הוא ענה מיד, מבלי לחשוב, ישר מהבטן, "בטח אחותי". הייתה שתיקה לאחר שהתשובה נפלטה מפיו, שתיקה שהביאה איתה עצב, כאב וקושי. "אף פעם לא חשבתי על זה, הן באמת דומות", הוא אמר.

"שנה לפני הגירושין הם חוו משבר שטלטל את הזוגיות. אשתו עברה לידה שקטה בחודש השביעי להריונה, ובן לא ידע איך להתמודד עם המצב החדש, שבו הוא צריך לדאוג ולטפל בכאב הפיזי והנפשי שלה. ככל שעבר הזמן הוא חווה אותה מתרחקת ממנו וכועסת עליו. היא לא הייתה מי שהוא הכיר כל השנים. 

האשמה העצמית הייתה גדולה והוא כעס על עצמו כעס גדול על כך שלא היה יכול לספק לה את אותו עוגן שהיא סיפקה לו במהלך השנים. ככל שהעמקנו בנושא האשמה שהוא חווה בחיים, הבנו שהיא קדומה לזוגיות.

הוא היה אשם בכך שלא שמר על אחותו והיא נפטרה.

הוא היה אשם בכך שהוא לא מספיק בקשר עם ההורים.

הוא היה אשם בכך שהחיילים שלו מתו בשדה הקרב.

הוא היה אשם בכך שהאהבה של ההורים לא הספיקה לו, והוא העדיף לבלות בחוץ עם חברים.

הוא היה אשם בהכל.

"נראה לי שנולדתי אשם", הוא אמר חצי בהלצה.

הייתה מין תחושה שהוא בודק אם מותר לו להגיד כזה דבר כאן בחדר, ואיך זה יתקבל. המשפט הזה הדהד בתוכי עוד כמה שבועות. הרגשתי את האשמה שלו, בכל צעד שבחר לעשות, בעבר והווה. אותה אשמה נכחה גם בחדר הטיפולים ובתוך מערכת היחסים שלנו. אותן פרידות והאשמה שהוא חש בגללן היו כבדות מידי, התקפי החרדה החלו כמה שבועות אחרי פרידה מהעוגן שלו בחיים אחותו, והלכו והתעצמו אחרי גירושין מהעוגן המשני שלו בחיים אשתו.

בחרתי להביא את אותו משפט שאמר באחד המפגשים. שאלתי אותו אם נכון לו לדבר על מה שאמר אז, לפני כמה שבועות. הוא חייך אלי ואמר "חיכיתי שתגידי על זה משהו, לא חשבתי שזכרת". הסתכלנו בעיניים וחזרתי אחרי אותו משפט, "נראה לי שנולדתי אשם".

שם החל מסע לעבר, לילדות, לבגרות, לתחושה, לרגש.

בן נולד כמה שנים אחרי שאחיו נפטר, הקרע בין ההורים היה גדול, שני ההורים החזיקו אשמה ביחד ולחוד. הם איבדו ילד בן 3. הדרך של ההורים להחזיק בחיים ובזוגיות הייתה להביא עוד ילד לעולם. הם היו בטוחים שהוא זה שיחזיר את האור והשמחה למשפחה.

בן נולד מתוך תחושת ההאשמה של הוריו וגדל לתוך אשמה. הבחירה שלו להיצמד לאחותו הייתה מתוך תחושה בסיסית שאם יתמסר להגנה שלה יהיה לו טוב יותר, והבחירה הייתה נכונה עבורו, אחותו הייתה מלאה באהבה ורצון לשמור ולהחזיק את חווית החיים, בניגוד להוריו שהחזיקו אשמה וחווית מוות.

"אחותי החזיקה בחיים ואמא שלי החזיקה במוות, אני לא יודע מה הייתי אבל אני יודע שאני רוצה לחיות" אמר באותו מפגש. ההתרגשות שאחזה בו הביאה אותו לדמעות.

בכל מפגש נגענו בחלקים שונים בחיים בהם חש אשמה. בביטחון ובאומץ הוא החל להכיר בתחושת האשמה, הסכים להרגיש אותה ולהבין את דפוסי המחשבה ואיך הוא פועל, איזו חוויה יש, מה הוא מרגיש ואיך הוא מגיב. כשהסכים להביט , להפנים וליצור שינויים קטנים בכל פעם.

התקפי החרדה פחתו משמעותית. כאשר תחושות האשמה קיבלו מקום, קול, ביטוי, הובנו ועובדו, השיח הפנימי הפך אחר וכתוצאה מכך גם השיח החיצוני. "לחיות בצל המוות גרם לי לחפש הגנה כל החיים, נולדתי לתוך חוויית מוות של אח שלא הכרתי ונולדתי שוב מהמוות, של אחותי".

כשהמשפט הזה הדהד בחדר, ביננו, התבוננתי בו, הדמעות החלו לזלוג מעיניי. חוויתי והרגשתי את כל קשת הרגשות אך בעיקר הרגשתי את ההקלה של יציאה לחיים בביטחון ואמונה שיש לו כנפיים משלו, שהוא יכול להגן על עצמו, לגדול ולדעת שגם אם ייפול ויהיה כואב, הוא במסוגלות להכיל.

הכניסיני תחת כנפך- חיים נחמן ביאליק

הכניסיני תחת כנפך

והיי לי אם ואחות

ויהי חיקך מקלט ראשי

קן תפילותיי הנידחות

ובעת רחמים בין השמשות

שחי ואגל לך סוד ייסורי

אומרים יש בעולם נעורים

היכן נעורי?

רוני אריאל עד - לכרטיס האישי שלי

הכותבת הינה פסיכותרפיסטית גופנית, מטפלת פרטנית, מנחת קבוצות, ומדריכה.

חוקרת רוב חייה מערכות יחסים ותפקידים בדינמיקות קבוצתיות.  

מתמקדת ומעמיקה בעשור האחרון במערכות יחסים ויצירת זוגיות מתוך אמונה שכל אחד יכול ליצור זוגיות שטובה ונכונה עבורו.  

הפורטל לפסיכותרפיה גופנית, הנו האתר המוביל בישראל בתחום פסיכותרפיה ממוקדת גוף-נפש-רוח. חזון האתר הוא להשפיע על כמה שיותר מעגלים ולהעלות מודעות לתהליכי התפתחות המשפיעים ישירות על כל מערכות היחסים באשר הם.

התוכן באתר נכתב על ידי אנשי מקצוע בתחום, באחריותם ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. 

עוד אודות הפורטל, בקישור זה

בלוגים נוספים

בסוף כולם הולכים-הבלוג של רוני אריאל-עד
אז כבר עדיף שלא מההתחלה את מבינה?, למה להשקיע, להתקשר, לתקשר, ליצור, לזכור, לקנות, גם ככה הסוף יגיע. ואני השלמתי אותו –וישבר לי הלב.