צור קשר
...Loading...

הלוחשת למדרכות - הבלוג של עדי פרקש

בילדותי עוד הייתה בי הכמיהה להיות איזו ג'יין כזו של טרזן, ויחד נקפץ מענף לענף מעץ לעץ והיה החלום איך נחיה בהרמוניה עם הטבע ( וכמובן גם זה עם זו ), נאכל פירות יער והחיים יהיו פשוטים וטובים. אבל איפה טרזן היום ואיפה ג'ין ? ( ואיפה אני ? ) 😊 – אז מצאתי לי ג'יין אחרת. עם שיער מאפיר ומשקפיים נראה שהקשר יכול להיות ממשי יותר אף על פי שג'יין כבר אינה בין החיים. אני מקשיבה לג'יין ג'קובס היקרה. הקשב מתקיים דרך הרגלייים, שמצאתי את קיומן חיוני ונוכח וככאלה שמובילות אותי רחוק כל כך , אבל גם קרוב לתוכי. כבר זמן מה שהרצון המתבשל ובחודשים האחרונים מתממש, והולך ומתעצב, וכך הפכתי להולכת רגל בתוך עירי ,מרחב החיים בו אני חיה. מתאפשרת תנועה של התקלפות ( פילינג עדין 😊 ) של חלק מהדברים שכבר פחות טובים אלי.

ג'ין ג'קובס, כתבה בספרה במילים מנומקות והתבוננות חדשנית ומנוסחת היטב כי "העיר היא הרקע החיוני לשמירה על ציוויליזציה אנושית מתחדשת. עיר אינה יכולה להיות מוצר מתוכנן עד היסוד, רציונלי וקל לניהול ולתפעול, אלא מערכת מורכבת של ניגודים משתלבים שיתרונה בעושר ההזדמנויות ובפוטנציאל האינסופי והמפתיע שטמונים בה. כדי להבין את מנגנוני הפעולה של העיר, צריך להתחיל להתבונן בה בתשומת לב, ללא דעות קדומות ועם כמות נדיבה של היגיון בריא – לא ממרומי משרדי תכנון ממוזגים ואטומים, אלא מגובה המדרכה". המדרכה מנקודת מבטה כשלעצמה אין בה כלום. היא הפשטה. יש לה משמעות רק בזיקתה לבניינים ולשימושים אחרים הגובלים בה או במדרכות סמוכות. אפשר לומר דברים דומים על כבישים, שכן הם משמשים למטרות אחרות מלבד תנועת כלי הרכב הנעים בטבורם. ( מתון ספרה, מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות, 1963 ).

בדיאלוג שאני מקיימת עימה בתנועותי מנקודה לנקודה אני מנסה לחדד עמה את טיבו של המגע הישיר עם המדרכה והרגליים ( שנושאות גוף המחובר אליהן, התודעה ומה שבינהם ). למרות שהמדרכה הינה משטח בנוי , הכולל בטון, אספלט וחומרים נוספים שאין לי הידע להרחיב עליהם, הפעולה הפשוטה והאוטומטית כל כך, באופן אולי אבסורדי -מאפשרת לי להרגיש את הקרקע. ההתנגדות של הקרקע לגוף שלי מאפשרת לתחושות אחרות להתקיים ומביאות עמן , באופן שאני לא בטוחה שיש ביכולתי להסביר - חיבור. חיבור שמתקיים שגם אם אינו מתומלל ואינו מבוסס על שיח עמוק ומתמשך ( בדוגמה לקשר משמעותי עם מישהו קרוב ). אני יכולה לצחוק על עצמי ( ותצטרפו כאוות נפשכם ) כאל "לוחשת למדרכות" , who cares . האסוציאציה שעולה בכתיבת השורה הזו מזכירה לי טקסטים וסיפורים ששמעתי מפי חקלאים על הקשר שלהן לתזונה שמזינה אותם כשהיא מיוצרת על בסיס חומרי הגלם שהם עצמם גידלו. או דוגמה מוכרת וקרובה יותר, המונח "אוכל של בית "( כזה שבושל בבית ) לעומת המזון שאוכלים במסעדה. השיח עם ג'ייקובס מזמן גם את ה"תודעה הקולטקטיבית" שטבע הסוציולוג דורקהיים או "אפקט מהרישי". והכל שרוג יחדיו כרקמה אחת ויש משהו מרגש בתחושת השייכות לדבר הזה. ואם נרדד את זה לרגע, מדרכה ? !

ההליכה הזו בעיר מתאפשרת כשבחרתי בה וכשנוצרו התנאים המתאימים. אין בה עבורי קמצוץ של סגפנות ( שמעתי גם את הקולות הללו ). אני נהנית מאמצעי התחבורה המגוונים שהעיר מציעה לי, גם שאיכותם לא משהו ויש לעתים בקרת כלפי המנגנון והשיטה, ואיך זה יכול לעבוד טוב יותר "אם רק .." ) , ואני משלבת בין מוניות, רכבת, אוטובוסים, מכוניות להשכרה קצרת טווח, נסיעה בטרמפים עם מכרים נחמדים, ושוכרת רכב כשאני רוצה. יש בכך תחושת שחרור גדולה מצד אחד, ומנגד תחושת חיבור לסביבה הקרובה והרחבה בה בחרתי לחיות, ולעצמי. זה לא פוסט מיסיונרי, למי שתהה 😊 אבל אני כן מציעה לנסות את זה בבית. ההתחלה מתסכלת ,ולא בטוח שלבבכם ישמח, ואולי הרגליים יכאבו קצת ( זכורות לי תחושת של איבוד שליטה, קצב לא מתאים, ריחות הפריעו לי, כנ"ל לגבי דמויות, מצבים, צלילים ). לא הייתה עוד הקופסה עם הגלגלים המגוננת והמפרידה ביני ובין העולם. הפרדה שהבנתי שאיני מעוניינת בה יותר, גם אם דרך הרגליים.

לכרטיס של עדי לחץ כאן

עדי לומדת פסיכותרפיה גופנית בשיטת הביוסינטזה - שנה שנייה . מצויה בחקר תיאורית המערכות המורכבות ואנתרופולוגיה רפואית והשפעותיה עלינו כפרטים וכחברה.

הבלוג " חלון תראפויטי " הינו הזמנה לקריאה מתוך סקרנות של תכנים מעניינים. שיתוף רגשות, מחשבות ומה שבינהם.

בלוגים נוספים

פגישה עם חיים- הבלוג של עדי פרקש
גם אם תהיה לצידי, זה לא יספיק לי אף פעם אם תבוא לקראתי, זה רק יגדיל את הפער
לצאת מהמטריקס
הבלוג של עדי פרקש
   התקף החרדה לא אחר להגיע - הבלוג של עדי פרקש
חרדה על כוס תה - על מפגש, קשר וויסות