צור קשר
...Loading...

הם שם ואנחנו כאן - הבלוג של שירלי כהן

ברגעים אלו ממש אני ממתינה מחוץ לחדר 404 לבדיקה שאינספור פעמים ביטלתי באינספור תירוצים.
'שחלות או לא להיות' כפי שאני מכנה אותה. 
המתנה שמרגישה כמו נצח. 
העייפות חוגגת, הרגליים זזות בחוסר שקט, הידיים קפוצות, קשה לנשום בעדינות ואין לי סבלנות, אלוהים!!
מזל שאני הראשונה במספר להיכנס לרופא.

באיזשהו שלב חשבתי לעצמי, אם אני כבר ממתינה בחוסר מעש משווע,
למה שלא אשתמש בזמן הזה להתבוננות במה קורה לי בגוף בכאן ועכשיו? 
האם אני רוצה או יכולה לעשות אחרת מאשר להמתין בחוסר סבלנות ובאי שקט?

החלטתי לעשות אחרת ממה שאני מורגלת אליו, כי מה כבר יש לי להפסיד?
ישבתי, נשמתי לכל תאי הגוף ורק הקשבתי. 

בהתחלה היו המון רעשים והיה קשה פשוט לשבת ולהקשיב בתוך האי שקט שעטף אותי.
שמעתי במוחי קולות שדוחקים ומאיצים בי, נו יאללה מתי כבר תיכנסי,
למה כל כך הרבה זמן? מעניין מה יגיד לך הרופא ואיך תהיה הבדיקה?
ואז קולות יותר מוכרים ומטלטלים כמו מה יהיה אם יגלו משהו?
אם ימצאו ממצא לא תקין? מה תעשי? איך תגיבי? למי תודיעי?
מוכר, נכון? 

לא פשוט לשבת ככה ולהקשיב לקול הקולות מבלי לקחת איזשהו צד,
בדרך כלל יהיה זה הצד המבוהל יותר שיתפוס פיקוד.
ככל שעברו הדקות, הרגשתי כאילו הייתי צופה מן הצד.
החלטתי לא להילחם בקולות, אלא להרפות לתוכם, לתת להם להתבטא ולהשמיע את קולם.
אולי אם אקשיב להם באמת, חשבתי לעצמי, הם יספרו לי דבר אחד או שניים על עצמי שטרם הבנתי.

אז רק הקשבתי. נשמתי. חשתי את המיחושים המציקים בגוף.
ככל ששהיתי יותר במרחב של חוסר הנוחות, כך המיכל בתוכי התרחב. 
הבחנתי שהנשימה הפכה מאין חוצץ המפריד ביני לבין המחשבות שלי.
שמתי לב איך עם כל נשימה הכל נרגע. ולהיפך, עם קול נשימה הכל נרגע.
ואז הבנתי - אני זה לא המחשבות שלי. 

לאט לאט הבחנתי שהגוף שלי פחות מוחזק ומכווץ.
נח לו בשקט על הכסא ורק נושם במקצבים עדינים.
המחשבות באות והולכות מבלי לערער אותי.
אני לא מזוהה איתן. 
הן שם ואני כאן.

הבחירה האחרת להתבוננות בלתי שיפוטית במה שקורה לנו בגוף ברגעים בלתי נסבלים,
עשויה להוליד תנועה חדשה שתוביל לשינוי של החוויה הפנימית וההתארגנות הגופנית שלנו. 
המרווח שנוצר ביננו לבין המחשבות שלנו הוא מרווח מקודש, שמאפשר הצצה על המתרחש מבלי להתנהל על ידיו.
מרווח שבתוכו אנו פוגשות את עצמנו באיכות של נוכחות פחות מוכרת ויותר סקרנית,
שמאפשרת לנו לשמוע את מה שמבקש להישמע. ולחבק את מה שמבקש להיחבק.

אז איך זה שהכל נגמר, הסיפור רק מתחיל?
כל הסיפורים שלנו, החרדות מהבדיקות השגרתיות, החששות הבלתי פוסקות ממה יהיה?
ואיזה יופי לגלות שהם שם
ואנחנו כאן.




בלוגים נוספים

סדנת פסיכותרפיה תהליכית - אופיר קנטור
יש היום ציפייה של אנשים\מטופלים שהכל יהיה מהיר ומיידי. לכל אחד יש את הקצב שלו , ואין תרופות פלא. למרות שלפעמים קורים גם ניסים.
הגברים בוכים בלילה - הבלוג של שירלי כהן
אני רוֹצֶה לבכות אמר בקול חלש, אבל, אני לא יכול. את מבינה, נכון? הגברים אינם בוכים ביום