צור קשר
...Loading...

המעבר שלי ואני יצאנו לדרך... -הבלוג של יסמין פז

שוב עברתי בית. עברתי לבית משלי...!! ,בית שבנינו מהיסודות ועד לתוצאתו הסופית, בית משלי !!עברתי אי אלו דירות ובתים בחיי. הפעם המעבר היה קצת אחר. 

מעבר לעובדה המאוד מרגשת שעברתי לראשונה לבית משלי גם מצאתי את עצמי מתבוננת במעבר הזה בצורה אחרת , מצאתי את עצמי מתבוננת כאילו מבחוץ ורואה את עצמי נהנית ומתרגשת בתחילת המעבר.  נורא שמחתי שזה ככה, באמת, זה לא היה ככה תמיד והתרגשתי שאני יכולה ליהנות מזה!! אבל תוך כדי ובעיקר לקראת סוף האריזה אני רואה שאני חוזרת להיות נרגנת, מופעלת וחסרת כוח וסבלנות וזה מתעצם בכל רגע שעובר, עד שאני שמה לב שכבר נורא קשה לי להמשיך להחזיק בהתרגשות שיש בי , שאני עסוקה בלהזכיר לעצמי שוב ושוב את הקפה הראשון בסופו של יום המעבר כדי שיהיה לי יותר קל לצלוח את הרגעים האלה אבל... הנה , אני שוב שם, כמו תמיד, זועפת, כועסת ,עייפה על גבול המותשת, מותשת מלהכיל את הסיוט הזה שאני חווה ארגזים, אבק, בלגן שלם ותחושה שזה לא ייגמר לעולם ,כל הזמן צצים עוד דברים ללא ארגז ומקום..  ודיייי!!!! ואוףףף!

למרות שמעבר בית זה דבר שכמעט כולנו נתקלים בו בשלב זה או אחר בחיינו, שלב המעבר הוא לעיתים שלב מאוד לחוץ ,עמוס ומורכב כמעט עבור כולם, מצד אחד אותה ההתרגשות שבמעבר מצד שני העבודה הכרוכה בו: אריזות, ניקיונות, פרידה מחפצים, אבק וכאוס.

כשהתבוננתי על המעבר הזה הפעם ראיתי באופן די ברור שבמעבר הזה משהו נפגש עם הנפש שלי, תהליך המעבר והרגשות המתעוררים בו הוא לגמרי המעבר אבל הוא לגמרי שזור בתוכי , הוא מרגיש לי מוכר ואולי בפעם הראשונה מובן יותר..

מהרגע שנולדנו אנחנו אוספים ומסדרים.  אוספים ידע, זיכרונות, רגשות, מחשבות, אמירות, נופים  , חברויות.. אוספים ומסדרים בתוך ארגזים ,עם שם לפעמים תאריך , את המקום לשם הארגז  שייך,          חלק מהארגזים נשארים סגורים במסקנטייפ דביק, פחות זקוקים לפתיחה כעת, חלק אנחנו ממקמים ומפנים במקום חדש , חלק אנחנו מסווגים כשביר ועוטפים היטב והם תמיד ייפרקו בזהירות וביראת כבוד ועל אף היותם שבירים ימוקמו במקומות חשובים במרחב , ויש גם ברשימה את הארגזים  שאנחנו צריכים אבל לא בא לנו לפתוח, אלה שמלאים בחפצים שהם שלנו שאנו לא מוכנים עוד להיפרד מהם ובכל זאת אף פעם אין להם מקום מוגדר להיכנס אליו. הם נודדים אתנו ממקום למקום אבל תמיד נשארים תחת ההגדרה של "פיצ'יפקס" שאין להם מקום מסודר- ארגזי הבלגן שבהרבה מהמקרים(לפחות אצלי) עוברים למגירות בלגן.

בכל מעבר אנחנו מעבירים את הארגזים האלה מקום עם אפשרות לסדרם מחדש, להיפרד מחלקם ולהשאיר חלק סגורים. כל מעבר על אף שמתחיל בהתרגשות אנחנו נדרשים להיעקר ולעקור לאדמה שעליה מקום חדש. כל מעבר אנו מבקשים מהשורשים שלנו לבוא אתנו, להינטע במקום חדש עם תקווה גדולה שהחזקים שבשורשינו יצליחו להיקלט ולמקם אותנו שוב באדמה שמחזיקה אותנו.

ככל שהמעבר מתקדם לו אנחנו משאירים אדמה כרוכה ונפערת מאחורינו ומפנים פנינו לאדמה החדשה שנצטרך לשוב ולדשן כדי לאפשר לנו ולשורשים שלנו את הקליטה הכי נעימה שיש. כל מעבר מסתיים בארגזים ארוזים, אבק והתארגנות חדשה..התארגנות שישנה בה בחירה אילו ארגזים לפזר ואלו לא, ואנו מול המקום החדש שאחרי האבק הנורא שהשארנו מאחור נראה לנו נקי מאי פעם, על הריחות, על המרחב, על אנחת הרווחה שמגיעה עימם, על כל חלקיו. אבל כל הארגזים באים אתנו , ואנחנו מארגנים אותם מחדש, מיום ליום, משבוע לשבוע ובמקביל יחד עימם אנחנו משרישים באדמה החדשה , משרישים אותה, משרישים את עצמנו, כמו שאנחנו עכשיו ברגע המעבר, ברגע הזה.

ואז מגיע הרגע של הקפה הזה של סוף יומו הראשון של המעבר, הקפה הראשון בבית החדש, רגע שאפשר לנשום לרווחה על שעברנו את העקירה עם האבק שבה ולחייך על החדש שבאפשרותנו לטעת. בלי לשכוח את האריזות, הניקיונות, הפרידה ואת האבק והכאוס שהיא הביאה אתה אלא את האפשרות להתארגן מחדש ,עם הידיעה שכל ארגז שנבחר לפרק נוכל לארגן מחדש את מה שיש בו ולהחליט אם יש ארגזים אחרים שאני רוצה לפתוח כעת או לסגור חדשים במסקינטייפ לעת עתה , אבל בעיקר לקבל שתמיד יהיו ארגזי "פיצ'יפקס" ,כל פעם מלאים בפריטים אחרים שעדיין איננו יכולים לוותר עליהם אבל בו בעת לא בטוח שיש להם מקום כרגע, באדמה שלנו, בבית , או אולי רק בנו. אבל לקבל.

מעברים,כל אחד וארגזיו הוא, כל אחד ומה שבוחר להעביר עמו, לסדר, לארוז, לקרוא להם בשמות שקשורים למקומות, כל אחד והאבק שהוא משאיר מאחוריו , הכאוס שמתלווה אליו, ההתרגשות למשהו חדש.

וכמו הארגזים גם כל אחד ושורשיו, אלו שמשרישים למעמקים ונתלשים בכל מעבר, אלו שמשרישים מתחת לפני האדמה ופחות כורכים אותה עם המעבר, אלה שלא מצליחים/רוצים להשריש אלא נהנים בכל פעם מהנדידה עצמה ומהתרגשות שהם מוצאים בה...

מעבר הוא משהו שכולנו נחווה, זה יכול להיות מעבר בית, מעבר בתוך מערכות יחסים או מחוצה להם, מעבר ממצבים כמו רווקות והורות, מעברים בין יום ללילה ומלילה ליום, ,מחיים למוות שאנו פוגשים בהם, מעברים.. כל אחד ומעבריו הוא, אבל בכל אחד מהמעברים ולא משנה כמה הוא מורכב או פשוט ניתנת לנו בחירה, בחירה להתארגן מחדש, להשריש שורשים והבחירה לבחור, לבחור את מה נרצה לפרוק ,להשאיר ארוז , לזרוק, להשאיר בבלגן , להסתכל על הפריטים השבירים שארזנו בעדינות ושמנו מסביבנו ופשוט לקבל... לקבל שכל אלה תמיד יהיו.

ואני, אחרי שלושה שבועות בביתי החדש, מרגישה שבמקביל לבחירות שאני עושה, אני מתחילה לטעת שורשים בביתי שלי, באדמה שלנו, שלי ושל משפחתי. מבינה גם קצת שעם ההתרגשות הגדולה מההגעה למקום הזה  אני נפרדת קצת ממעברי בית נוספים, מבינה קצת יותר שלמרות שכל הארגזים האלה וזיכרון המעבר ימשיכו להישאר בתוכי, הם יאלצו תמיד להתארגן שוב ושוב ואולי אף יתחלפו אבל אולי בפעם הראשונה אני על  האדמה שלי ,שלנו. אני יכולה להשריש את שורשיי איך שבא לי ולמצוא את הדרך להתארגן שוב ושוב, מתי שאזדקק ולמרות שזה שונה וחדש לי , אני נטועה באדמה משלי..משלנו.

לפחות ברגע הזה....

 

" הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו. ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות." לכרטיס של יסמין לחץ כאן

©יסמין פז -מטפלת רגשית בפסיכותרפיה גופנית,

התמודדות עם מצבי משבר וליווי תהליכי שינוי

בלוגים נוספים

פנים רבות לו לקשר - פרק סיכום
הבלוג של יסמין פז
פנים רבות לו לקשר...
הבלוג של יסמין פז
   דלת שלישית, מה לעזאזל אני עושה פה? - יסמין פז
הרגע הזה שאתה מבין כמה הפער בין מי שאתה חווה את עצמך לבין מי שיוצא שם בחלל הלא מוכר הזה , גרם לך לכל כך הרבה תקיעות, השאיר אותך במקומך כל כך הרבה שנים. הרגע הזה, יש בו התפכחות אבל יש בו הרים של אכזבה, אולי עצב, גם פחד, כן ההוא שמלווה אותנו גם לפני גם תוך כדי ולעיתים גם אחרי. אבל יש בו עוד הרבה אחר, יש בו הבנה, הכרה, ורצון להתמודד, כדי לנוע קדימה.